אבא של עמר

מבלי שנתבקש תר מוחנו אחר המוכר. בכל רגע, חוויה, התרשמות הוא מייד מנסה לתת משמעות לדברים. תר בתוך עולם המוכר, ממש כמו הנסיך עם נעל הזכוכית, מנסה למצא את מה ששייך. הכל גלוי לפניו והוא מוצא את דרכו, משווה, מתאים ומחבר. כל דבר חדש מייד מתחבר גם לישן. אין דרך אחרת.

בפנים, בתוך הראש, או הלב, משתרעת מפת הזכרון. יש בה הכל. כל מה שהיה. כל מה שהייתי, ועל כן, מה שהנני. הדברים מחוברים זה לזה, מוליכים מייד מדבר לדבר. המון פינות במפת הזכרון מחוברות לעמר, מוליכות אליו, ישירות או בדרכים עקלקלות. ועמר מחובר לבור גדול של עצב. כך, כמעט כל דבר שפוגע בזכרון מגיע בסופו של דבר לבור העצב. כמו טילים הנורים למטרה בגודל של עיר. כמעט כולם פוגעים.

הפגיעה מדויקת בצורה ממש מדעית. כל יריה באותו המסלול פוגעת באותה המטרה. תגיד לי עפולה. עפולה זה בית חולים העמק. זה נסיעה בכוון אחד. זה זכרון צרוב וצורב. תגיד שוב עפולה. שוב באותו המקום. שיר שאני שומע מזכיר שיר ממשחק מחשב שמזכיר שעות ליד המחשב, ממש שם, על שפתו של בור העצב.

אני לא מוכרח לעבור אצל עמר כדי להגיע לבור ההוא. הוא שם. קיים בפני עצמו. הנה, שמעתי ברדיו את אלטון ג'ון שר את Your song. יש משהו עצוב בשיר. כל אחד יודע ומרגיש. אני שומע את השיר, והולך אל העצב, כמו כולם. אבל העצב, ממלא בור גדול. כשהשיר לוקח אותי, אני מגיע אל הבור הגדול הזה ומשתהה שם. פתאום עובר מיום רגיל לים של עצב.

כשנפער הבור הזה הוא עלה על גדותיו. הזכרונות היו מגיחים ישירות מתוך אותו הבור, עולים ולופתים אותך במפתיע, בכל מקום או שעה. היום, שקט יותר. הסערה שככה. כבר לא מתפתל בין הגלים. היום, אני כמו רטוב מגשם. כל היום, הזכרונות נופלים. עלי, ואל הבור. כל העצבונות הולכים לבור העצב. והבור אינו מלא. בעצם כן.