אבא של עמר

הנה עמר על המסך. בתמונה. זה כל כך הוא. בדיוק כפי שאני זוכר. יותר. מה שאני זוכר בדיוק, זה בזכות התמונה. בלעדיה, הזכרון הפנימי הולך ומתקהה. הנה עמר על המסך. אני רוצה לגעת בו. לקרוא לו. לדבר אליו. רוצה שיקשיב, שישים לב. אבל מולי מסך זכוכית. מפריד בינינו. בלתי נראה אך קיים. גבול דק אך ברור ובלתי עביר מפריד בינינו. בכל אשר אפנה, מסך דק נמצא. בחדר, בבית, בחוץ, בתמונות, בזכרונות, ביום יום, בחיים, בזמן. מסך בלתי נראה. בלתי עביר. בלתי שביר. הוא שם ואני כאן.

אילו יכולתי לפחות להגדיל את התמונות.