אבא של עמר

ככה עושים סרט מצויר. את הדמויות מציירים בהמון ציורים שיחד מתארים התרחשות בלתי פוסקת, תנועה והשתנות. את הרקע מציירים בנפרד. הרקע הוא ציור יחיד, קבוע, דומם. על גבי הרקע המכסה את כל התמונה, מתרחשת העלילה, והדמויות נעות ומתקדמות.

אנו החיים, אנו הדמויות. הילדים החיים, שבכל רגע משהו מתחדש ומשתנה, בכל פעם עניין חדש ועיסוק חדש, צרה חדשה ושמחה חדשה. שנוי מתמיד, מרגע לרגע. והמת, הוא כרקע. דומם, לא מזמן התרחשויות, ולא חידושים. שותק.

אבל הרקע, נמצא כל העת, ממלא את כל החלל, כל מקום פנוי. סביב הדמויות, משלים אותן, מלווה אותן, נמצא תמיד, משתנה מתוך יחסו אל הדמויות.

אנו דמויות מצוירות, חיינו מתנהלים ונמשכים, ועמר הוא הרקע של חיינו. תמיד עוטף, תמיד נמצא. כמו אוויר. שקוף, בלתי נראה, מורגש בעדינות, אך נמצא בכל, חודר אלינו בכל נשימה, לריאות, אל הדם בעורקים. כמו אוויר לנשימה.