אבא של עמר

בפעם הראשונה כתבתי על כך מזמן, כשכל הדברים היו באמת בפעם הראשונה. הקישור נמצא כאן בצד תחת השם "אהבה ראשונה". 'הנושא החם' בסוף השבוע הזה הוא 'בפעם הראשונה'.

אני מביא כאן את הדברים בפעם השניה.

במקום בו עבדתי לפני שנים יצאה אחת העובדות לחופשת לידה. הייתה זאת הלידה הראשונה שלה. היא התכוונה לצאת כמקובל, לחופשה של שלושה חדשים. אבל אז שכנע אותה עובד אחר לצאת לחופשה של שנה. חופשה ללא תשלום, אבל עם שכר בצידה. "ילד ראשון", כך אמר לה, "זה כמו החיים עצמם. זה דבר שקורה רק פעם אחת".  החיים הם חוויה חד פעמית. על הדברים שקורים בהם ניתן לחזור. נכון שלעולם לא חוזרים עליהם בדיוק. כמו הנהר של הרקליטוס, אי אפשר לרחוץ בהם פעמיים. אבל עדיין זהו הנהר, ואפשר לרחוץ בו שוב ושוב. אבל לרחוץ בפעם הראשונה אפשר רק פעם אחת. הפעם הראשונה היא הפעם של הקפיצה הגדולה. הפעם שבה קיים ההבדל הגדול ביותר בין הלפני והאחרי. הפעם שיכולה לסמן את נקודות השנוי בחיינו. להצביע עליהן במדויק. היא לא צריכה להיות הפעם המוצלחת ביותר. אולי להיפך, מפעם לפעם דוקא לומדים ומשפרים. יתכן שבנסיון שני מגיעים לתוצאה טובה יותר, אפילו במקרה. אבל רק לפעם הראשונה יש את הטעם המיוחד של הפעם הראשונה.

בכל פעם אחרת יש תמיד התייחסות אל הפעמים שקדמו לה. היא כבר לא עומדת בפני עצמה. היא אחת מרצף. בתוך רצף הארועים המהווים את החיים, תמיד בולטים אלה המהווים את הפעם הראשונה.

הורים בראשית דרכם הם דף חלק, ואת הקוים הראשונים מצייר הילד הראשון. הבכור. הוא הדף הראשון. הסיפור שלו כתוב בדף הראשון בספר המשפחה.

הוא זה שמאפשר להורה לחוות, כמאמר השיר, את ילדותו השנייה. אחרי הפסקה ארוכה. אחרי רצף של שנים ארוכות כבוגר, שוב נתקלים בכל השלבים של הילדות. בכל הדברים שהכרנו וחווינו ממקור ראשון והספקנו לשכוח. אחרי הפסקה ארוכה, שוב קוראים ומקריאים את סיפורי הילדות. שוב נזכרים במשחקי הילדות. נכון שבמהלך הדור האחרון הרבה דברים השתנו. ספורים ושירים חדשים, המצאות ומשחקים חדשים. אך ילדות היא ילדות היא ילדות. והיא לא השתנתה. עדיין בכל שנה, הרגליים כבר לא נכנסות לנעליים מהשנה שעברה והמכנסיים מתקצרים. עדיין הנחליאלי מביא את הסתיו. עדיין צחוק הוא צחוק ובכי הוא בכי. כל שלב וכל צעד נוגעים ומחברים אותנו חזרה לילדות שלנו עצמנו. לילד שבתוכנו. הילד הראשון, מיילד שנית את הילד שבתוך ההורה. 

כך הולך הילד בעקבות אביו, צועד באותו השביל, ומאפשר לו לחוות הכל בפעם השנייה. נוצרת שותפות. שני הדורות שותפים באותם השלבים. חוזרים עליהם. האב בראשונה, והבן בתורו.

כך חוויתי את ילדותי השנייה.

הברכה הסינית אומרת "שימות אביך, שתמות אתה, שימות בנך". כך, בסדר הזה, הנכון.

הבן צועד בעקבות האב. כך, בהמשך הדרך, מגיע האב לסוף דרכו. והבן, מתעצב אל לבו,

ונזכר ברגעי ילדותו, וממשיך לצעוד באותה הדרך, בעקבות אביו. האב הולך, והבן ממשיך. והדרך היא תמיד אותה הדרך. הילדים הם החיים שלאחר המוות שלנו. העתיד, האלמוות של עצמנו. דרך ילדינו אנחנו בני אלמוות.

בתהליך איטי ושקט מתבצעת החלפת המשמרות, לאורך כל ימינו, בכל נקודה, כאשר הילד כבר תופס את מקומו, ומאפשר לנו להרגיש שסיימנו עוד שלב בהצלחה. כאשר הוא כבר אוכל בעצמו, אנחנו לא צריכים להאכיל אותו בכפית. כאשר הוא כבר מחמם בעצמו, אנחנו לא צריכים להגיש לו. כאשר הוא כבר מבשל בעצמו, לא צריך להכין לו. כאשר הוא כבר בגר והבשיל, סיימנו את הכנת האלמוות שלנו.

ולפעמים, הכל משתבש. וסדרי העולם משתנים. והילד מקדים את אביו, והוא הפוסע ראשונה, והאב בעקבותיו. ולא מתקיימת בהם הברכה הסינית. ומה, כשהמוות מקדים את החיים? כשהמוות שלהם מקדים את שלנו, הרי אנחנו מתים כבר עכשיו.

כך חוויתי את מותי הראשון.

ולאחריו, מתחילים חיי החדשים. השניים. ושוב, כל דבר קורה בפעם הראשונה. בפעם הראשונה מאז ש…

בפעם הראשונה ארוחה משפחתית, בהרכב חדש. בפעם הראשונה הליכה לים. בפעם הראשונה חג. בפעם הראשונה נסיעה מחוץ לעיר. בפעם הראשונה בנייה של סוכה. בפעם הראשונה מסעדה. בפעם הראשונה סרט. בפעם הראשונה חורף. בפעם הראשונה מקלחת חמה בחורף. והרשימה הולכת ומתמשכת.

תמיד, כל פעם, יש בה התייחסות לפעם הקודמת. וכל פעם שהיא הראשונה מאז ש…, יש בה בנייה של גשר. גשר אל הפעם האחרונה לפני ש…, גשר בין מה שהיה, ובין מה שלא יהיה.

גם לפעם האחרונה יש טעם מיוחד, ועצמה מיוחדת, שלא דומים לשום פעם אחרת. אבל אלה נוצקים לתוכה רק לאחר מעשה, לא מתוכו. לא כל עוד איננו יודעים שזאת הפעם האחרונה. בזמן מעשה, הטעם הוא טעמם של הדברים כפי שהם. הטעם הזה נשאר איתם, בפעם האחרונה כמו בכל הפעמים שלפניה. הוא קיים גם בפעם הראשונה החדשה, הפעם הראשונה מאז ש….

ויש לדברים את הערך של עצמם. לשקיעה יש צבע. ולגשם יש ריח. ולבחורה יפה יש הלמות לב. ולצלילים יש קסם. ולאוכל טעים יש טעם. ורק לחיים יש טעם אחר.

והפעם הראשונה היא עדיין המיוחדת. זאת שאינה דומה לשום פעם אחרת. ואחריה, הפעם השנייה, כבר מיוחדת פחות. כי רק לפעם הראשונה יש את העצב המיוחד של הפעם הראשונה. והעצב של פעם השנייה הוא אחר.