אבא של עמר

התמונות עוקבות אחר השנים, מספרות סיפורים.

ברצף התמונות הקטן הזה שראיתי פעמים כה רבות התבוננתי באף של עמר.

על פני שנים, כמו הילד עצמו, גם האף מתפתח וגדל, משתנה ומתעצב לקראת משהו. מכפתור למונומנט.

כשאני מסתכל על עצמי, על המראה היהודי, על הוודאות שאילו הייתי שם, בפולין, האף היה גוזר את גורלי, אני שואל אם האף של עמר היה ממשיך והולך בדרכי ומסמן גם אותו באותו האופן. האם מראה פנינו, אפנו, השיער הקשה, היה צובע אותנו כאותו טלאי צהוב.

כשאני מסתכל בתמונות של עמר, רואה את השנוי משנה לשנה, אני רואה בעיניים איך הסיפור נקטע פתאום ונעצר. איך היה יכול וצריך להיות עוד. אני נקרע מסקרנות ורצון לדעת לאן היה ממשיך. בכלל, בחיים, ובמראה ובגוף ובהליכה ובדיבור, ובגודל האף וצורתו.

כשאני רואה את התמונות האחרונות, והאף כבר די גדול, והגובה, אף שאינו נראה בתמונה, אני יודע אותו והוא רב, אני מרגיש ששלב הילדות עבר בהצלחה. ואם אני חושב על כך שלפעמים אנשים חוזרים בדמיונם לשנים האלה ומתגעגעים ורואים בהן את השנים הטובות, ואם גם עמר היה חוזר אליהן ורואה את השנים הטובות תחת השמים הכחולים והשמש, אז טוב שהן היו, והוא היה.

בגיל 14

בגיל 15

בגיל 16

בגיל 17

בגיל 17, משלחת הנוער לפולין