אבא של עמר

נרות חנוכה

מסתכל בתמונה, חנוכה 2003. כולם עומדים זה לצד זה. מסמן לעצמי את הגובה של כל אחד. כל אחד יחסית לאחרים. ראש ליד חזה, ראש מול כתף. ילדים ליד הורים. היחסים השתנו. הילדים גדלו. ילדים עומדים זה לצד זה, הם סימניה בספר הזמן.

נס הפוך

פך שמן קטן והוא שופע ומתמלא מחדש ומספיק לשמונה ימים, זהו נס. ופך קטן שיוצקים לתוכו עוד ועוד והוא איננו מלא ואפשר להמשיך ולהמשיך, גם זה נס? כמו הים, שכל הנחלים הולכים אליו והוא אינו מלא. כך אני, צופה בתמונה של עמר, והמראה בא אל קרבי עוד ועוד ודבר לא מלא. כמו אדמה חרבה שהמים משקים אותה והם נספגים, נמוגים כאילו לא היו. זה הנס של הצמא האין סופי – אני שותה ושותה ושותה ולא מרווה את צמאוני.

תסרוקת

הנה תמונה ישנה, ועמר לאחר המקלחת, שערו עדיין לח ומבריק, מסודר ומסורק. כאילו הכינו אותו לקראת משהו, משהו חגיגי ויצוגי. כאילו כל הילדות היא הכנה אחד גדולה למשהו. והמשהו הזה שמתכוננים לקראתו, מהו? ויהא אשר יהיה, הוא לא הגיע. ומה שהגיע, הוא לא חגיגי. לא לכבוד החגיגה הזאת הסתרקנו.

גן חיות

ביקור בספארי, ועמר שקיבל מצלמה דיגיטלית משלו מצלם ללא הרף. במבט תמים של ילד מצלם את החיות שבכלובים ובמרעה. והנה מבטו נמשך לציפור, סתם ציפור מקומית שנקלעה למקום לארוחת חינם, ויש בה משהו מוכר וביתי ודווקא היא מושכת את עינו של הילד המצלם. והתמונה האחרונה ביציאה, כבר מחוץ לאיזור הביקור. על הכביש רובץ לו כלב, סתם כלב, לא תואר ולא הדר לו. ועמר ביקש, ועצרנו את הרכב ואת הכלב הזה הוא צילם. ואני זוכר את כל הסיטואציה. מסתכל בתמונות ופוגש זכרונות.

בגרות

אחרי מעבר על תמונות רבות אני מגיע לתמונה האחרונה. וכנגד תמונות הילדות, פתאום עמר שבתמונה האחרונה נראה מבוגר יותר. והיה טוב בעיני, לראות בו מעט בגרות.

עיון באלבום

אני חושב שמיציתי את כל הצילומים הדיגיטליים של עמר. חיפשתי בכל פינה במחשב, וגם הדפסתי, שלא ילכו לאיבוד. לפעמים, במפתיע, הייתי מוצא צילום שהסתתר, או קיבלתי מחברים. זאת תמיד פגישה מפתיעה. ונעימה במובן מסוים. כל פגישה יש בה משהו נעים. מה שמיוחד בצילומים הדיגיטליים הוא שהם מאוחרים בזמן. כמעט כל התמונות המאוחרות של עמר הן דיגיטליות. כמעט כל הזכרונות האחרונים שנחרתו בנו הם מתוך אותן תמונות. אחרי כמעט שנתיים, אני חושב שכבר אספתי וראיתי את כל הצילומים. ואי אפשר יותר להוסיף. ואי אפשר יותר להפתיע.

לתמונות הישנות יותר, שוכנות האלבומים, לא מיהרתי. הן שם, וידעתי שהן שם. מחכות לי.

בזמן האחרון אני מבקר שם יותר. את רב התמונות אני מכיר וזוכר. אבל לא מעט תמונות מפתיעות בכל זאת. גם שם, באלבומי התמונות הישנות, אני מוצא פתאום תמונות שלא זכרתי. וגם כאן, הפגישות הן הפתעה נעימה.

יש תמונות שעמר כלל לא מופיע בהן. מיד הן מתחברות לתמונות שלו, שאני זוכר. הנה, תמונת ילדים בגן ציבורי. בדיוק אז, צילמנו את התמונה ההיא, מהכוון ההפוך, שם עמר כן היה. הכל מתחבר חזרה למארג אחד, ממנו נפרד קודם לכן.

תמונה היא זמן משומר. רגע קפוא. הנה תמונה מככר סן-מרקו בוונציה. להקת יונים מסתערת על תמי וחונה על ראשה. יונה אחת, בחזית התמונה, פרושת כנפיים, מרחפת באוויר ריחוף של קפאון. אי אפשר לתפוס רגע כזה בעיניים. רק צילום יכול ככה להקפיא רגע. כל תמונה היא רגע אחד קפוא. חד פעמי. חולף.

כל התמונות יחד בונות תמונה אחת, גדולה, מעל הזמן. הן קולטות, משמרות ומעבירות אווירה. מהות. תקופה. תמונה של הבית עומד בחצר. מספר תמונות מהגינה. פריחה אביבית. וכאן אני עם שני חברים עומדים יחד, מניפים ידיים, צוחקים – "אנחנו כאן". כל אלה יחד הם המכלול של החיים אז. מכלול לא מושלם, אך שלם. עם דאגות וכשלונות לצד שמחות ותקוות. כל תמונה בודדת מאותה תקופה נוגעת במכלול הזה ומעלה אותו. כשהוא עולה, מיד עומד לעומתו זה האחר, של החיים עכשיו. עם שמחות וצחוק, לצד טרדות וקשיים. עם כמעט כל מה שיש בחיים. אבל תמיד, עם משהו שחסר.

אף אחד

מסתכל בתמונה ורואה ילד. מיליארדי אנשים וכולם שונים. כל אחד נראה אחרת. ובתמונה יש ילד. ואין כמוהו. וגם הוא איננו.