אבא של עמר

אני שומע את הדברים, לא את סיפורי הגבורה, את חווית הכאב אני שומע, שומע ויודע. מכיר. הכאב אותו כאב. הדברים של הההורים האחים והאחיות כל כך ברורים לי. ילדים עומדים וקוראים בטקס, ואנחנו קצת על יד, שם ולא שם. עומדים, ורואים את הכאב, והוא אותו הכאב. והסיפור לא שלנו. לא עלינו. לא לנו. אנחנו בצד. בצד של הקהל. והלב והכאב פנימה.

אחר כך, בבית, צפינו בטלוויזיה. תמיד באות מלחמות חדשות, ונופלים חדשים, והמלחמות האחרונות הן טריות ומוחשיות וכמו משתלטות על סדר היום. והמתים החדשים עדיין לא התרגלו והם עדיין מעט חיים. הם עדיין חלק ורצף מן המארג הגדול, מחוברים לכל פינה קטנה בחיים, לכל מעשה וחפץ וקשר. ואני פונה הולך אל המלחמות הישנות. אל הנופלים הדהויים, אלה שבצל. אני מביט אל הכאב הלא מוכר, ואולי משום כך אני נמשך אליו וחושש. התמונות מגלות מיד. בשחור לבן, בתסרוקת עתיקת יומין ומשקפיים שיצאו מהאופנה. זה הדור שלא הרבה להצטלם והתמונה שנמצאה נגזרה מתוך תצלום קבוצתי, תמיד מטושטשת משהו, ללא החדות של התמונות החדשות, כאילו אין מנוס משיני הזמן והפרטים הקטנים חייבים לדהות כמו הזכרון. תמיד הם נראים לי מבוגרים מגילם. תמונת מחזור של סוף בית ספר תיכון והם נראים מבוגרים ממני. התמונה מושכת אחורה בזמן, ואני חש כילד ליד הבוגרים. הנופלים של פעם קפאו בזמן. כבר אין שום דבר שאוחז אותם בפרטי היום יום. רק הזכרונות של הורים קשישים, או אחים, גם הם לא עולי ימים. ששת הימים. מלחמת ההתשה. הם נשארו שם, בחוץ, ומי שעדיין חי וזוכר עשה כברת דרך עצומה והתרחק. והגעגוע הרי ניזון מן המרחק. יושב לו איש קשיש ומסכם את חייו, ומביט בתמונת אחיו הצעיר או אחיו הבוגר, ואין המבט באח הצעיר דומה למבט באח הבוגר, וזה מביט בו חזרה מהתמונה והוא מחוץ לכל אלה. הזכרון שומר ועוטף אותם כמו אתרוג עדין בקופסא מעוטרת. להוציא, להריח, למשש ולהחזיר בעדינות. ליבי לרחוקים. ליבי לאוהבים המתבוננים ברחוקים. אני יודע שיום אחד אולי אני אהיה רחוק, וילדי החיים עוד ירחיקו יותר, והרחוק הזה עומס עליו אלפי קילומטרים של בלתי אפשריוּת. ככל שמתארך הזמן וגדל המרחק, גדל ומתעצם המרחב של מה שיכול היה להיות ומה שלא היה. והצער על מה שלא היה אף גדול מן הגעגוע.