אבא של עמר

אני עסוק. בימים אלה אני מאד עסוק וטרוד. מתוך הפניית הגב וההתרחקות למחוזות אחרים נעלמה לי הכתיבה. התבלגנו המחשבות. כאילו כל הדברים התכנסו פנימה, אל חדרי הבית, והיא, הכתיבה, נותרה בחוץ. מקיפה את הבית, מציצה פנימה, פעם מהחלון הזה ופעם מזה. מנסה גם לפתוח, דוחפת פה ושם, אולי הוא לא נעול והיא תצליח לחמוק פנימה. בינתיים הכתיבה בחוץ, ויחד אתה נותרה מכסה של התכוונות לעמר. כאילו הכתיבה מבטיחה מן הכנסה צנועה אך קבועה, וכעת היא איננה. כמו קצבת הילדים שנפסקה. והיא נחוצה. נחוצה מאד.

הנה עולה ובא יום מורכב ורב פנים. בעוד תשעה ימים הוא יבוא. ביום הזה היה עמר צריך להיות בן עשרים. חג גדול ועגול. וביום הזה ממש, יתקיים ערב הסיום החגיגי בבית הספר, ושכבה של בוגרים חדשים תצא לעולם הרחב. ואנחנו נהיה גם שם, ונחגוג. מכל הלב נחגוג. אפילו כשהמחזור של עמר סיים, בלעדיו, ואתו, היינו שם, הורים גאים. ועכשיו, יום ההולדת ישאיר מקום גם לחגיגה של ערב הסיום.

בשבת שתבוא אחריו, ב-31 במאי, נצא לשבילי הכרמל עם עמר ובלעדיו, בלי עמר ואיתו, עם חברים ולבבות זוכרים. מנהג שהמצאנו. נלך בשבילו ובשביליו, לנחל בוסתן ולמערת אצבע. אני חושב שהוא אהב את המקומות מספיק כדי לצאת אליהם גם בגיל עשרים. הוא בטח יבוא.