מאז שאני כותב התרגלתי לתהליך הזה. כאשר אני פוגש דבר מה ומזהה אותו בתוכי, אני מייד לוכד אותו במילים. רושם איזה פתק, אפילו בזכרוני. לעיתים קרובות זה קורה בשעות העבודה (טוב, שם אני נמצא לעיתים קרובות) ואז אני מיד רושם ושולח לעצמי אימייל הביתה. את כל אותם שירבוטי רגעים אני מלקט לתוך קובץ במחשב ומהם נולדים רבים מהקטעים שאני כותב. המילים המדויקות חשובות מאד. במרבית הפעמים אני צד רגשות. משהו חלף בליבי או במוחי ואני מנסה להחזיק בו. המילים המדויקות הנצרבות באותו הרגע מצליחות גם לשמר אותו. כך אני יכול ממרחק של ימים רבים לשוב לאותו המקום, להתבונן בו שוב ולספר אותו. את כל אלה אספתי לתוך קבצים במחשב, ובדרך הטבע לקבצים במחשב אין גיבוי עדכני.
השבוע המחשב עשה לי תרגיל. תוכנת וורד ראתה שכך וכך, וניחשה כך וכך והציעה לי לשמור או להחליף קובץ, ואני, שבאותו הרגע הייתי פזור דעת, קיבלתי את ההצעה, וכך, ברגע אחד, מחקתי לקט של חדשיים. כל זאת, בדיוק כאשר כתבתי כאן שהכתיבה נשארה בחוץ והיא מחפשת דרכה לשוב ולהכנס פנימה.
ניסיתי להעלות בזכרוני אחדים מהדברים שרשמתי והצלחתי באופן חלקי ומועט. שמתי לב שגם אם אני נזכר בנקודה מסוימת שרשמתי, כבר אין ברשותי את אותן מילים שיצרו עבורי את החיבור המדויק. רק כעת הבנתי את החשיבות הרבה של הדיוק הזה. כמו דברים הרבה שמתחוורים רק בחסרונם. הבנתי שעבורי אין טעם לתאר את הדברים "בערך", או ככלי שני.
המחיקה הזאת היא אובדן והתגובה היא כעס אבל מהר מאד למדתי שעם אובדן כזה קל לי להשלים. נמחק, אבד וזהו. קטעי זכרון ותודעה פרטיים לחלוטין, ואובדנם הוא אובדני שלי. מכאן היה קל להמשיך הלאה.
אולי בתור פרס על הקלות הזאת זכיתי באפשרות לשחזר חלק מהדברים. הסתבר שמשך כל אותו זמן, כשמחקתי אימיילים ישנים הם כולם נשמרו. כך יכולתי לחזור לפחות אל אותם פתקים ששמרתי לעצמי מיום העבודה, עם אותן מילים מקוריות ותחושות מדויקות. כאשר אתה משוכנע שכבר איבדת הכל אתה תמיד שמח לקבל חזרה חצי. מיקרוסופט לקח ומיקרוסופט החזיר חצי.
עכשיו מונחים לפני אותם משפטים גולמיים, לא כל כך מאפשרים לי לשוב ולעבד אותם. ישנם דברים שכבר כתבתי אבל אני כבר לא זוכר אם וכיצד פרסמתי. הכל הופך למהות אחת מרובת פנים.
אתבונן בהם, אבחר מתוכם, ואביא אותם כאן כפי שהיו, כמעט ללא עיבוד. הבזקים קטנים שפוגשים אותי יום יום.
הזכרונות טוחנים לך את המח
בסחיפה
בכוונה
בהקיץ
משוטטים בכל מקום כמו שוטר סיור
ובכל פינה נתקלים בעמר
בדרך כלל מצדיעים לעצב כמו למכר, עובר אורח שאומרים לו שלום
אבל מדי פעם – בום
אתה אומר – הילד הזה כבר איננו. בכלל. מת.
וכבר אמרתי שאת זה אי אפשר להפנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
