אבא של עמר

הצצנו לתוך פתח המערה. היה חשוך בפנים ועמר מאד פחד. אמרתי שאני אכנס, אבל הוא בכה מאד ולא הסכים שאני אכנס למקום המפחיד הזה. ביקשתי שיבוא איתי אל הפתח ואז אני רק אקח נר דולק ואניח אותו ליד הקיר כך שיוכל לראות מה יש בפנים והוא הסכים. כשהנחתי את הנר ופניתי חזרה ראיתי שהוא התיישב ליד הפתח. הצעתי שאדליק עוד נר ואשים בצד אחר כדי שיראה יותר טוב. הפעם כשפניתי אחורה הוא עמד בתוך המערה והסתכל. עכשיו הלכתי לכוון המסדרון כדי להניח עוד נר והפעם ראיתי שהוא צעד אחרי ובא איתי. שאלתי אם להניח עוד נר בתוך המסדרון כדי שיוכל לראות והוא הסכים וכבר פסע לתוכו. עכשיו שאלתי אם הוא רוצה שנמשיך להתקדם כך, כשאני מתקדם ומדליק נרות והוא מגיע אחרי והוא שוב הסכים. הרגע הזה היה בעצם הרגע שבו כבר היה מודע לכך שהוא נמצא יחד איתי במערה ומתקדם לתוכה. כך המשכנו והתקדמנו עד שהגענו לפתח שבקצה השני ויצאנו החוצה. האור ששטף אותנו בחוץ הביא שמחה גם על כך שיצאנו חזרה לעולם וגם כי הוא בישר את הנצחון המלא. אף פעם לא ראיתי מעבר כל כך רך ונקי מתחושת פחד ורתיעה לקבלה והשתתפות והנאה מלאים. זאת היתה נוכחות מלאה בהוויה של אותו הרגע. מלאה עד כדי כך שלא הותירה שום מקום לפחד.

מערת שרך בגליל, סתיו 1990. עמר היה בן שנתיים וחצי ומעולם לא זכר את הרגע הזה בדיוק, אבל תמיד ידע שהיה רגע כזה שבו הפחד הפך להנאה ומאז ועד עולם תמיד שמח להכנס למערות, כאילו לאשש ולחזור על אותה הנאה, בפרט אם היה מישהו אחר שפחד וביקש לצאת. היינו בלא מעט מערות, בעיקר בכרמל, אבל מלכת המערות שלנו היתה מערת אצבע. אינסוף פעמים היינו שם. עולים בעלייה התלולה בתוך החורש הסבוך, נכנסים לאולם הראשון ואחריו לשני עד לחדר הקטן בקצה. בדרך כלל ללא שום תאורה. מתרגלים לחשיכה. סתם יושבים בשקט בשקט וממתינים שהעין תבחין במשהו וכעבור דקות ארוכות מבחינים בחריץ אור חיוור על התקרה. מדמיינים כל מיני חיות, אבל אף פעם לא פוחדים. מערת אצבע היא המקום של עמר. בשבת הקרובה נעלה לשם.

עכשיו אחרי חצות. התאריך כבר 28 במאי, 2008.  עמר היה צריך להיות בן עשרים ואני לא יודע מה עוד לומר. הוא חסר לי.