למרות שאת הלוויה והאזכרות ערכנו על פי הבחירה וההרגשה שלנו, מתוך תחושת הבטן והחיבור לחיים ולאורח החיים שלנו, היו אלו טקסי אבל. למרות שאת הטקס שלנו המצאנו בעצמנו, את האבל עצמו לא המצאנו ולא את הטקס. המעמד ברור ומוכר ובעצם צפוי לכל אחד. היקווות אל המקום הכי נמוך, מתחת לאדמה עליה עומדות רגלינו, ומשם נסיון להאחז במשהו, לצמוח, למצוא שביב של אור לטפס עליו כמו על חבל הצלה מדומה.
יום הולדת הוא טקס הרבה יותר מוכר. כנגד כל לוויה ימי הולדת הרבה. לא לכל אחד צפויים ימי הזכרון להשיג ולעקוף במניינם את ימי ההולדת. גם כאן, מול אלף אלפי ניואנסים וסגנונות, המסר הוא יחיד וידוע. חגיגה של מעגלים נסגרים ונפתחים. יום חג אישי ופרטי בו אנחנו המרכז והעולם כולו סביבנו. יום הולדת אינו דורש הסברים.
יום ההולדת והלוויה, ימי שחור ולבן. ימי קצוות. כשקמים בבוקר ליום כזה יודעים מה ללבוש. אבל מה לובשים ליום ההולדת של מי שאינו? איך סופרים עוד שנה בספירה של מי שהפסיק לספור? באיזה ספר כתוב מה אומרים? איך חוגגים את הולדתו?
השנה, ביום ההולדת נאלמתי. לא זה היום להשקות את הצער, וגם לא לקצור בו שמחה. ולא מצאתי מה לומר. אף לא מילה.
הקיץ הקדים השנה. בשנתיים האחרונות אספנו עלי כותרת צבעוניים מהגינה ופזרנו על המצבה. בקיץ שהקדים כבר נבלו פרחי האביב ולא באו איתנו. ומתנה לא קניתי. רק הלכנו לבקר ושתקתי ארוכות ושבנו הביתה.
בערב היינו בטקס סיום בית הספר. שם כבר ידענו מה לעשות. שמחנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
