אבא של עמר

בשבת יצאנו לטייל לכבוד יום ההולדת. הגיעו כשלושים אנשים. בגילנו. בגילם של הילדים. היו החברים של עמר, כל מי שהצליח לצאת בשבת. הם תמיד שמחים וצוחקים וככל שהתבוננתי, הם לא השתנו. הם כפי שאני זוכר ומכיר אותם. אי השנוי הזה עומד מול החשש מהפער. הפער בין עמר שנשאר ואנחנו שמשתנים. השנוי הוא תמיד איטי ולא מובחן, ורק בדילוגי הזמן אפשר לזהות אותו. לא מצאתי שנוי כזה בחברים וזאת היתה ידיעה מרגיעה.

ואז ראיתי אותו, את השנוי המזדחל. כולם מתגלחים (הבנים כמובן). כולם בני עשרים, והזיפים צומחים. בוקר שבת, ואף אחד לא טורח להתגלח. כולם מגודלי זיפים. ועמר לא התגלח. עדיין לא. גם הוא, אילו היה בן עשרים היה מתגלח. וכאן אתה רואה שהוא נשאר במקום שהם המשיכו.

ניסיתי לדמיין גם את עמר עם זיפי זקן. להצעיד אותו קדימה. התמונה לא נקלטת. לא נולדת. לא מצטיירת. אני רואה אותו בעיני רוחי והוא מתעקש להשאר בן שבע עשרה. אני מנסה, והוא חוזר. בקרב הזה שבין הדמיון לזכרון, נצחון הזכרון הוא מוחלט.