תמי ארד בוכה בשקט על משכבה בלילות.
כי בעולם שסביבה עוד לא אבדה תקווה.
קרנית בכתה בלילות שנתיים.
עכשיו אפשר לבכות. בקול. לאור יום. אפשר דמעות.
עכשיו כבר כואב.
שנתיים של כאב מוקפא, ממתין. כמו תערובת כימית של בסיס ומקשה. חבית של חומר בסיס יכולה לעמוד שנתיים. או עשרים ושתיים. רק כאשר מוסיפים את המקשה מתרחשת הריאקציה. עכשיו קשה. עכשיו זה התחיל, מה שנדחה. רק נדחה. עכשיו זה כאב אחר. זה לא כמו מה שכולם מרגישים ביום רע. לא ההזדהות של כולם. לא ההשתתפות בצער. זה הכאב הגדול, האישי, הפרטי. עכשיו הוא כאן. שם.
***
אלדד ואודי. שנתיים אנחנו הוגים את שני השמות בנשימה יחידה. חיבור אחד. כל הזמן, מחוברים בברית עולם. עד לסוף הסיפור. עכשיו הם נפרדו. כל אחד ללוויה שלו. למקום האחרון שלו. עכשיו אלדד. והיכן שאין אלדד. עכשיו אודי. והיכן שאין אודי. כבר לא ביחד. נפרדים מהם. והם, גם הם נפרדים. כל אחד הולך לביתו. סימן שזה נגמר. והם, כנראה אפילו לא ידעו שהיתה מלחמה.
***
בנהריה. כאילו שם הכל מתחיל ונגמר. שם כל העולם כולו. חיל מנהריה נחטף ופורצת מלחמה. אשתו מצפה לבשורה בנהריה המופגזת. שנתיים אחרי וחמש דקות משם, בראש הנקרה, מתבצעת עסקה. משוחרר רוצח שרצח משפחה בנהריה. חיל מת חוזר הביתה ונקבר בנהריה. נהר של דיו. נהר של דם. נהר של דמעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
