אבא של עמר

יש לדתיים מנהג לחבר יחד תאריכים סמוכים ולרצף את השטח ביניהם. והשטח המגודר הזה לא לשמחה נועד. כך מחברים ראש השנה ויום כיפור ויוצרים את הימים הנוראים. כך בימים אלה מיז' בתמוז עד ט' באב אלו ימי בין המצרים. כאילו יותר נח לצרור הכל בחבילה אחת. אולי זה נובע מנטיה טבעית לעשות סדר ולחבר דברים זה לזה ולכרוך אותם יחד. זה קורה מעצמו, מבלי שמתכוונים.

יש לי שני תאריכים, שניהם של עמר. בסוף האביב, ב-28 במאי נולד, ב-11 בספטמבר, ראשית הסתיו הלך מאתנו. ימי הקיץ האלה, מאה הימים, הם ימי הפרידה. הם ספירת עמר שלי. יום הולדת וסיום שנת הלימודים וחופש גדול וחזרה ללימודים. בעיקר חופש גדול. אלה הימים מהם נקבצו זכרונות אחרונים. כל שנה, כעת השלישית, אני שט דרכם. שיט איטי, נינוח של קיץ. פרידה איטית. ואני אוהב את הקיץ ומתענג על החם וחולף על פני הימים. יש זכרונות קטנים אבל כל הקיץ הוא מקום אחד רחב. אני שט דרכו ובסופו יוצא תמיד אל תוך אותו היום. זה הפתח היחיד.