אבא של עמר

שני אחים, בני 14 ו-18, התחשמלו למוות בעיצומה של מסיבת קצף, בנופש במלון בטורקיה.

כאילו יושב שם מישהו למעלה וכותב גורלות. לאט הוא מצליב נתונים, מוסיף פרטים וסוגר עניינים. ככל שהוא מתקדם בעבודתו, הטבעת מתהדקת ומתמקדת, מתמקדת, סוגרת על הקרבן הבא. אתה לוקח את זה באופן אישי רק כשזה קרוב. ככל שיותר קרוב, כך זה יותר נוגע אליך. תאונות דרכים, פיגועים ומחלות – זה כללי. מאד כללי. יכול להתאים לכל אחד. מוות שרירותי, מטורף, חסר הקשר. מוות של אחד למליון. כשאני נתקל במוות כזה אני מרגיש הזדהות. זה המוות שלנו. ולא משנה שאת המוות הזה כבר עברנו. הרי אלמלא כן, זה לא היה מרגיש כל כך דומה. ואותו חורץ גורלות יושב במרומים בחר גם את הגילאים האלה. 14 ו-18. שני אחים בני 14 ו-18. מכל הגילאים בעולם, דווקא הגילאים של הילדים שלי. אלה שגילם משתנה בכל שנה. זה נראה כמו איום אישי. אני מסתכל על הילדים ולא מבין. איך אפשר? אני מחכה עכשיו שתעבור שנה. שכבר לא יהיו בני 14 ו-18. כאילו המרחק הזה מגן. מגן מהדמיון הרב. מגן מהקרבה אל הסכנה. ובעצם, זה לא משנה. את מה שכותב אותו חורץ גורלות יודעים רק לאחר מעשה. כשיודעים, כבר מאוחר. איך אפשר לאבד כך שני ילדים, במוות טפשי כזה? כאילו שאחרת זה קל או נסבל מדי.