בבוקר קברנו את אקווה. היא מתה במהלך הלילה.
יום אחד - כשהרשויות מררו פחות את חיי הכלבים ובעליהם והבית לא היה מוקף בגדר - היא הופיע בחצר. כלבת לברדור לבנה, כבת חמש. הופיע וישבה מתחת לאחד העצים, ומאז נשארה אתנו. תשע שנים. באחד הימים הראשונים, שהיה יום חם, השקינו אותה בצינור. אז התגלתה האהבה הגדולה שלה למים. הכלבה האיטית והשקטה היתה פוצחת בריקודים. מנסה לקפוץ (כלומר מניפה בו זמנית שתי רגליים באוויר) ולתפוס בשיניה את זרם המים הנישא באוויר. בכל הזדמנות שראתה מים זורמים – ממטרה פועלת או צינור פתוח – פתחה בחגיגה של קפיצות נביחות ומשחקי מים. לא פלא שקראנו לה אקווה.
בשנים האחרונות הפכה יותר ויותר איטית וכבדה. לעלות מדרגה אחת היה מאמץ שחייב מחשבה ארוכה ותכנון, אבל הרוח הטובה והכשכוש בזנב לא השתנו כהוא זה. אתמול בלילה היא לא כשכשה בזנב גם כשקראו בשמה. רק שכבה והתנשפה בקושי עד שחדלה. בבוקר קברנו אותה בחצר. יש לנו איזור המשמש בית קברות לכלבים והוא הולך ומתמלא.
אחר כך ישבתי לנוח (מלאכת החפירה מלאכה קשה מאד). כמו בסרט שנגמר, היתה תמונה אחת, קטע אחד שניגן עם הסיום. כלבה לבנה קופצת על הדשא בהתרגשות, נובחת, מנסה ללכוד את זרם המים הבוקע מהצינור. זכרון שעוטף ומקיף וסוגר תקופה שראשיתה שמחה והתרגשות וסופה טמון באדמה. כמו כל חזרה לעבר, הגעתי לבור העצב. ונעצרתי.
היא הראשונה מבני המחזור של עמר שהולכת אליו. לוקחת איתה ערימת זכרונות ופיסת תקופה. כל הכלבים והחתולים, עד עצם היום, אפילו לא יודעים שעמר היה ולא יהיה. הם לא מבינים ואי אפשר להסביר להם. הזכרונות כולם שלי. רק שלי. יחד איתה, יחד עם הזכרונות, הולך עוד משהו. יש לכלבים גן עדן, או שהם מורשים להכנס לגן העדן של האנשים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
