אבא של עמר

הנה אני מעיין בדו"ח, מסמך רפואי משפטי. רגע אחר רגע הוא מתאר את השתלשלות הדברים. את כל נקודות הציון. את כל השלבים. עד לנקודת האל חזור. עד סוף הדרך. 

בכל נקודה כזאת אני מזדעק. מנסה לשנות. לעצור. למנוע. עכשיו כשאני כבר יודע. משהו בי מתעורר ונלחם. ונופל ונכשל. שוב.

כמו בתוך חלום, כשאתה מנסה לזוז ולא יכול, כבול בתוך רצון חסר אונים.

כמו בתיאור על המת שמביט מבחוץ על האבלים. צועק, מנסה למשוך תשומת לב. להעיר. להאיר. להגיד  "אני כאן, לידכם, רואה הכל. אני כאן, אל תבכו". אבל מתוך קיום אחר קולו לא נשמע, והוא לא נראה, ורק האנשים מסביב עומדים ובוכים.

והנה אני החי, מרחף מעל שולחן הניתוחים, צועק, מנופף בידי, ולא נשמע. תודעה חסרת השפעה.

הנה בדמיון, אין הבדל בין חי למת. בין הווה לעבר.