לא מזמן חיפשתי במחשב תוכנה כלשהי. הכנסתי חיפוש בגוגל ומיד הגעתי. מצאתי גירסה משנת 2006. התגובה הראשונה שלי הייתה שזאת גירסה ממש ישנה. היא כבר בת שנתיים. ואז, שנת 2005 נראתה לי רחוקה. רחוקה כל כך, קבורה במעמקי הזמן. והזכרונות שלנו מעמר, והזכרונות של עמר מעצמו, רק האחרונים שבהם הם של 2005 ורובם הולכים עוד שנים אחורה. והמחשב של עמר, שאהב כל כך הרבה לשבת לידו, שהיה בזמנו חדש ומשוכלל, מקור גאווה, גם הוא כבר התיישן. והפלאפון, שהיה אז חדש לגמרי, גם הוא כבר אומר לנו – זה היה מזמן. מזמן נורא. שלוש שנים חלפו. שלוש שנים לא ראיתי את עמר, ולא חיבקתי, לא דיברתי ולא שמעתי את קולו. שלוש שנים שעמר חי רק בממלכת הזכרון. זמן רב. והמרחק, עצום ורב. והכאב, אותו גוש עופרת שמלא אותנו אז, התחלף באחר. בכאב המרחק. אף פעם לא ידעתי עד כמה מרחק יכול לכאוב. מרחק שנמדד בזמן. שלוש שנות אור. וכבר בשניה הראשונה התרחקת כדי 300000 ק"מ, ואתה ממשיך כך ומתרחק, ואנחנו חסרי אונים, יכולים רק להסתכל. ובכל זאת, רק האהבה הגדולה שאתה משרה כאן בכולנו, היא שמאפשרת לנו לדבר על שנות אור, ולא על שנות חושך.
***
האם שכחנו דבר? הזכרונות הרי הולכים ונשחקים. האם אנחנו שוכחים? חישבו על הבטוי "תשכח ימיני". הוא לא מדבר על כך שנשכח את ידנו הימנית. הוא מדבר על הבלתי אפשרי. אי אפשר לשכוח את ידנו הימנית. היא חלק מאתנו כל הזמן, בכל הזדמנות ומעשה, גם אם אנחנו לא אומרים לעצמנו. גם אם אנחנו לא באים ו"זוכרים" אותה. כאשר אני מושיט את ידי, לגעת במשהו, לעולם איני אומר לעצמי – הנה ידי, הנה ואושיט אותה. אני פשוט עושה, מושיט את היד. נוגע. היד היא אני כל רגע ורגע. אין משמעות לעניין השכחה והזכרון. ועמר, הוא חלק מאיתנו. בכל דבר ומעשה. בכל דיבור ושתיקה. בכל נשימה. בכל הזכרות ובכל שכחה.
***
בדיוק היום לפני שלוש שנים היינו כאן. היום לפני שלוש שנים נפרדנו. ביום ההוא, בימים ההם, התהפך העולם ומה שאחרי שוב לא דומה למה שהיה לפני. והיום, ביום הזה כבר אין שום דבר מיוחד ושונה. "היום לפני שלוש שנים" – אין דבר כזה. דבר והיפוכו הוא. יש מה שהיה אז, שאפשר לחזור אליו בזכרון ובהרגשה. אבל היום, היום הזה הוא עוד אחד מאותם ימים רבים שאחרי. סתם, עוד יום. יום יפה, אבל סתם יום. מה שמיוחד איננו היום או התאריך. מה שמיוחד הוא ההתקבצות כאן, של כל האנשים. המפגש הזה, העליה לרגל למקום הזה, מפגישה את כולנו לרגע אחד. רגע של התייחדות והתחברות. רגע שבו כל הלבבות פועמים כלב אחד. כל המחשבות הולכות למקום אחד. לילד אחד. החיבור הזה, הוא הקסם של היום. בכל הימים, הולך כל אחד בדרכו, שומר איתו משהו. את עמר שלו. וביום הזה, במקום הזה, מביא כל אחד את עמר שלו, ומשתף את כולם, והכל מתחבר לחיבור אחד, זכרון אחד.
***
אני מביט, במעין סיכום, אני עובר על כל חייך. ואתה מתוך כך, יכול לעבור בהם שוב. כל הילדוּת – שׂחֵק לך, הסתכל על העולם, לטף את הכלבים והחתולים, תחייך, תצחק, תפגש עם חברים, תחרוש את המחשב, את כל המשחקים שבעולם. אל תדאג ילד. אתה שמור היטב בתוך כל הזכרונות. כולם מגינים עליך ועוטפים אותך. הסר דאגה מלבך. אתה יכול להמשיך לשחק. כל עוד אנחנו כאן. תחיה שוב ושוב בזכרוננו. בליבנו. ותנוח בשלום. לכל הפחות – שאתה תנוח בשלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
