אבא של עמר

את כותרת הבלוג לא הייתי צריך לכתוב. העתקתי הדבקתי משורת ה"תאריך ושעה".
היום יום הולדת. תמיד היום יום הולדת, למרות שלא תמיד זה אותו הדבר.

אתמול קרה דבר. ישראבלוג חזר. אחרי העדרות ממושכת, הוא קם לתחיה.

ולא מעט בגלל הבלוג, גם אני חזרתי לעמר. חזרתי דרך מאורת הזמן הזאת שנפתחה לי היום. 

אבל עמר לא חזר. וזה הדבר היחיד שלא משתנה.
יום הולדת שמח עמר - בכל מקום בו השארת משהו בעולם.

11 בספטמבר - היום הארור בשנה

2005 - הארורה בשנים

11 בספטמבר

בכל שנה

חוזר ומגיע

ושוב חוזר ומגיע

כל שנה

2005

בכל שנה

הולכת

ומתרחקת

הולכת ומתרחקת

בכל שנה

מספר חסר יחוד. חסר הקשר. אחד לפני 30. 

ועדיין, ביום הזה, לפני 29 שנה, הפכתי להיות אבא. אבא של עמר.

ב-10מרץ 2005, שזה מזמן, כתבתי בטור שלי קטע שנקרא "במקום הכי רחוק". ובין היתר כתבתי כך:

"הזמן המעגלי יכול לאפשר את האשליה של ההזדמנות השנייה. של החזרה המדויקת, שבה כל התנאים זהים. שבה הכל שוב חוזר על עצמו. אבל, לעולם, לא הכל חוזר על עצמו.

במחזור השנה הפרטי שלנו, התחילה הספירה לאחור. כשהיא תגיע לסיומה, שוב נחזור על אותם הימים, יום אחר יום. החל מהאחד בספטמבר, התסריט כמו יחזור על עצמו. כל יום, כל תאריך, זכורים בצורה כל כך מדויקת. בכל תאריך, נחייה את הכל מחדש.

ומחזור ימי השבוע, גם הוא חוזר על עצמו. מחזור מלאכותי אמנם, יציר אנוש, אך הוא משפיע על מציאות חיינו. מה שקרה בחמישי, אינו דומה למה שקרה בשישי. ומה שקרה בשבת, שונה מיום ראשון. כשתסתיים השנה, וכשתסתיים הספירה לאחור, כשנחזור על הדברים, כשנחיה יום אחר יום מחדש את אותם הימים, נחייה אותם גם על פי ימות השבוע. נחייה מחדש את יום רביעי וחמישי. נמות מחדש את שבת וראשון.

כשייסגר המעגל, ושוב נעבור את אותם התאריכים בלוח השנה, וכששוב נעבור את אותם הימים בשבוע, הם כבר לא יתאימו זה לזה. הימים בשבוע והתאריכים כבר לא יתאימו. כשייסגר המעגל, יגיח לפתע ראש השנה, זה של חודש תשרי, במקום בו לא היה קודם. התאריכים, העברי והלועזי כבר לא יתאימו. מעגל יתמזג ויתערבב במעגל. כל מעגל והקצב שלו. ולא נוכל לעבור שנית את הימים - יום אחר יום. לא בכל המעגלים יחד. יהיו עוד שנים אחרות, בהן שוב יפגשו הימים והתאריכים, בהם הכל לכאורה יחזור על עצמו. זה יהיה רחוק בזמן. כאילו הוא מכריח אותנו להתרגל, ולהשלים עם כך ששום דבר לא יהיה בדיוק כפי שהיה, ורק אז מרשה לעצמו שוב את אותם הצירופים.

כשייסגר המעגל, לא נוכל להסתמך על התאריכים, על החגים, על ימות השבוע. המעגל ייסגר כשהחצב ישוב ויפרח.

מחר, יום שבת, תימלא חצי שנה ללכתו של עמר."

וכתבתי נכון. כי תחושת ה"שחזור" תובעת הן את התאריך והן את היום בשבוע. ואלו אינם מתלכדים.

וכתבתי נכון. כי יהיו שנים אחרות בהן יתלכדו הימים והתאריכים. אבל זה יהיה רחוק בזמן. אחרי שנתרגל. כמו לחזור מרחוק, וכבר אין אף אחד בבית.
השנה היא שנה שכזאת. וכל יום הוא בדיוק כמו היום ההוא. וראש השנה, גם הפעם הרחיק עד אוקטובר.

ואת הימים קל לזכור, אחד אחד. רשמתי בליבי, וגם על הנייר. הקטע "סוף הקיץ", שבתחילת הספר "חמישים מילים לעצב" מונה אותם.

בראשון בספטמבר, חזרה לבית הספר, אחרי חופש ארוך ובטלני. שמחה לקראת פגישה מחודשת עם חברים.

השני בספטמבר, יום שישי. אין לימודים. כבר אפשר לנוח מהיום הראשון. לחגוג על התפר שבין החופש והלימודים. לחזור ולרבוץ מול המחשב עד השעות הקטנות של הלילה.

השלישי בספטמבר, יום שבת. הכרזנו על מנוחה כפויה מהמחשב. למרבה הפליאה, הגזרה לא התקבלה בכעס, ופינתה מקום לפעילות שהפכה נדירה. שחקנו מונופול על המיטה בחדר השינה. עמר ניצח.

רביעי בספטמבר, יום ראשון. הפעם מתחילים הלימודים קצת יותר ברצינות. בערב, לאחר יום הפוגה, שוב ליד במחשב.

חמישי בספטמבר, יום שני. המנתח הגיע לארץ ויצרנו קשר. עולה הכוונה לניתוח לקראת סוף השבוע. עמר קצת מבואס כי לא דיברנו על כך לאחרונה וכל העניין פתאום נחת עליו במפתיע, בהתראה קצרה. קצרה מדי. נשמע רעש רועם בהמשך הדרך.

שישי בספטמבר, יום שלישי. נסיעה עם בית הספר לבקו"מ. מציגים לשמיניסטים את האפשרויות השונות. עמר מאוכזב, כי אם בכלל יגויס, לא יוכל לשרת ביחידות שמושכות אותו.

יום רביעי. היום הרגיל האחרון של עמר. כמעט רגיל. היום האחרון בבית הספר. המפגש האחרון עם החברים. ביקור וביקורת בבית החולים. הניתוח נקבע למחרת. נסיעה הביתה. הארוחה האחרונה. ארוחת ערב רגילה, בבית. הלילה האחרון במיטה בבית.

יום חמישי, השמיני בספטמבר. בוקר אחרון. שעה אחרונה במחשב. שהיה אחרונה בבית. נסיעה אחרונה. מקלחת אחרונה. פיג'מה של בית חולים. שיחות אחרונות איתנו. אסמסים אחרונים לחבר. חיוך אחרון. כניסה לניתוח. מבט אחרון בעיניים. מילים אחרונות שאמרתי —

"אני אוהב אותך".

אחר כך, סופרים בשעות.

מחר, שבת, אקח לעצמי מנוחה כפויה מן המחשב.

כל היום מדברים על ההתנתקות. עשור להתנתקות.

ובכל מקום הרבה כתבות וראיונות, וחומר רקע, וקישורים באינטרנט.

למשל הכתבה הזאת שכותרתה השער ננעל: אחרון החיילים עזב את עזה

רגע דרמטי. ואני לא זוכר מזה שום דבר.

באותו יום הייתי בלוויה.

באתר של עמר, נכנס לאחרונה מישהו וכתב לו כך

"אני לא מאמין כמה זמן עבר...לא מכיר אותך אישית אלא מאותו פורום שכל כך אהבת, ועדין, נזכר בך מפעם לפעם ועל ההשפעה החיובית שהייתה לך על חיינו. תנוח על משכבך בשלום".

כמעט עשר שנים עברו.

הגעגוע שלנו ופיסות הזכרון הם הלא מובנים מאליהם.

אבל למצוא אותם במקום אחר ורחוק, היכן שהשכחה גם היא מובנת מאליה, זה דבר המחמם את הלב.

החזאי אמר, טמפרטורות רגילות לעונה.

באמת יום רגיל. השמש זורחת, כרגיל. הרוח נושבת, כרגיל. הצפורים בחוץ מצייצות, והעורבים צורחים, כרגיל. היום יום הולדת, ועמר לא בא, כרגיל.

קבענו לצאת לטיול ביום שישי. החזאי אומר, צפוי שרב כבד. אולי, לראשונה, נאלץ לבטל. בינתיים, התכנית היא לצאת. כרגיל.

28.5.2014

יום הולדת, סיבה למסיבה, מחלק את הזמן. פרוסות אחידות של שנה, שנוכל לסדר ולהשוות, לדעת מה היה ומה נוסף. או נגרע. אהבתנו למספרים עגולים ולַסֵדר מעטרת שנים חגיגיות במיוחד, אוספת אותן במארז שי של עשיריות וחמישיות. עשרים וחמש אפילו מתאים למארז הגדול של ארבעה במאה. וכל זה יפה כשהאריזה מלאה. וכשהשנים ריקות  אין זה משנה מה אין בתוכן ואין סיכומים חדשים. גם הימים, כל ה-365, מה שהם שותקים, את אותם הדברים שותקים. ובכל זאת יש כאלה ששותקים יותר. והשנים, ככל שהן ריקות, הופכות ריקות יותר ולא צריכות להצטופף במארז. יש מקום לכל השנים שלא יהיו.

ועדיין סיבה, והרגליים שוב טיפסו בשבילי הר הכרמל, והעיניים חזו בנופים, והידיים חיבקו, והיה טיול יפה ומוצלח, ונפרסה מפה, ואוכל נערם והורמו כוסות יין ליום השבת לקדשו ועמר לחבקו ולהביא אותו

לכאן.

מן הטיול הזה נשאר אוסף צילומים נהדרים, בעיקר המון צילומי פורטרט שנעשו ממרחק, כאלה שהמצולם אינו מודע אליהם ולכן הוא מספר את סיפורו. וכל צילום כזה כמו כרטיס נוכחות למי שהיה. ועמר, שהיה בדרך אחרת, זכה בצילום הנדיר הזה.

ירח מביט על נחל ספונים