אבא של עמר

יש בירח המלא, בפניו העגולות, באורו השמימי, אנושיות שמשלבת עצב ואהבה. הוא מלווה אותי מראשיתו של הבלוג הזה. אפילו הבטחתי לעמר להפסיק להביא לו ירחים.

ההבטחה נשכחה. כשסיפרתי על הטיול, ביום ההולדת של עמר, צירפתי צילום של פעם בחיים של הירח עולה מעל לנחל.  הצילום אולי  הזכיר גם את הציורים המקסימים מהספר "ויהי ערב" וזה אולי מה שגרם לקוראת אוגניה להגיב כך: " גם הירח בתמונה קרא ונעצב מעט". לי על כל פנים זה הזכיר. את הסיפור, ואת שורות הסיום "וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח, נשק לה גם הירח".

הספר הזה, הבלתי נשכח, עם ציוריו העזים, הוא מהספרים שנצרבים בילדות. לא שלי. לא הקריאו לי, לא קנו ולא הכרתי אותו. כשיום אחד רשמה אורית, שלמדה איתי, על פינת הלוח "הלכו לתומם אפרוחים ואמם" נחרת בי המשפט המוזר אך לא אמר לי דבר. רק כעבור שנים, כאבא מקריא, פגשתי את המשפט מקרוב. מהאופן שבו נחרת הספר בליבי כמבוגר אני יכול רק לדמיין מה כוחו על חווית הילד.

כשיצאתי לחפש ברשת את האיור מתוך הספר כדי להביאו לכאן הגעתי לפוסט היפה של חברתי האינטרנטית מרית , ומומלץ לקרוא מה היא כותבת על הספר. אולם קודם כל, כדי לבדוק מה בדיוק עוררה בי התגובה של אוגניה, חיפשתי את הטקסט עצמו. רצה הגורל (ואי אפשר לייחס זאת לשום רצון אחר) והעליתי קטע וורד בו הופיע ציטוט של חלק מהשיר. שמו של אותו מסמך וורד –

 "1 year – Nehemia". אינני יודע מה זה אומר לכם. לי זה היה ברור. גם לי יש במחשב קבצים ותיקיות שנקראים "שנה", ו"שנתיים" ו"שנה3". לא טעיתי. הקובץ מדבר על יותם, ועל הירח וכוכבים בשמיים, ובסופו, מילות שירו של נתן זך:

איך זה שכוכב אחד לבד מעז,

איך הוא מעז, למען השם.

כוכב אחד לבד,

אני לא הייתי מעז,

ואני, בעצם, לא לבד.

והלא זהו שמי השני.

המשכתי לחפש מיהו יותם והגעתי לדף הזה, של גדוד 294, ומשם לדף הזה, של יותם לוטן, שנולד בקיבוץ בית-השיטה, באביב 1973, כשהכל פרח, רק קיץ אחד לפני שדור שלם מבני הקיבוץ הזה נקצר במלחמה, וצמח שוב בשדה החיטה, בשיר של דורית צמרת, שהוא חלק מהפסקול של האזכרה שלנו, ושכתבתי עליו באחד הפוסטים הראשונים בבלוג הזה. ובאתר של יותם, לצד חיוכו, עוד שיר של דורית צמרת, שנכתב רק בשבילו, אחרי שנפל במלחמת לבנון השנייה, באוגוסט 2006, ארבעה ימים לפני שפתחתי את הבלוג הזה.

נסיך קטן שלי.

ספרי הילדות כבר אינם על המדף.  גם הילדות איננה.

לפתוח ארון צריך. לא להכנס, לצאת. לצאת ולספר.

אולי הייתי אומר משהו על החמישיה המפורסמת ויוצא אל הגבעות הירוקות של הנוף האנגלי עם המנהרות והמרתפים המסתוריים והמגדלור המשקיף על הים הסוער. (ואינני יודע מדוע, אך בספרים ובמיוחד בסרטים, שום עולם לא משך אותי כמו הנוף האנגלי). אלא שהמראות נגנזו. המחילות ועליות הגג נחתמו.

ילדות הוחלפה בילדות.

הו, היכלי התמימות והתם, מה שהיה פעם, כשהדף היה לבן ונקי. נוסטלגיה. ואי אפשר לחזור ואי אפשר לשחזר. מדף הילדות פונה ונחתם בארון. ילדות שלי נחתמה והתחלפה בילדותי השניה. הספרים שהקראתי בקול עד שידעתי בעל פה כל תו ושורה. לא שקשה לזכור "בשמי ערב כחולים, בשמי ערב צלולים, שט ירח עגול ובהיר". ובעצם קשה. קשה לזכור. וכבר לא משנה אם אני אהבתי את הסיפורים של גמדצוב ואתה הכי אהבת את ברל'ה שחגג יום הולדת. רק, שהילדות שלי סרה הצידה מפני שלך. ושלך סרה. שהנוסטלגיה כבר לא יכולה להיות, כי אין תם ואין תמימות והיא לא מחסה בפני שום דבר. כי זכרון ילדות הוא דמעות, ואין עוד ילדות אחרת.

החיות המביטות מדפיה של ביאטריקס פוטר ממיסות את ליבי גם היום. אמא ארנבה חבושת שביס וסינר מבשלת לגוריה בעולם מושלם. עולם מוגן ובטוח עד אחרון הדפים הריקים. "לילה טוב ירח", "לילה טוב מסרק", "לילה טוב דף ריק".

והנסיך הקטן - עם שקט המדבר, עם הפרח חסר ההגנה, עם השועל המתגעגע והחול רך ומליון כוכבים מצטחקים - יכול גם היום להעלות דמעה בזווית העין. לא השתניתי. לא השניתי במאום. רק שאת הנסיך הקטן כבר אינני קורא.

אני רק מספר עליו.

והדמעה, כל דמעה, היא רק על נסיך קטן אחד.

הקטע הזה נכתב במסגרת הלימודים שלי. עניינו, חזרה לספרי הילדות שלנו, ומבעדם, אל הילדות עצמה.