אבא של עמר

אצל הוטרינר  

אלפיים שקל

לחתול בשק  אשפה?!

לא גור חמוד מבטיח

זקן מרוט, שתום עין

שק עור רזה ומרוקן מכח

אבל מלא בזכרונות

שנמסרו בלשונו המחוספסת

מהרבה סיבות הפסקתי כמעט לגמרי לכתוב כאן. כך קרה שהמקום הזה הפך לאוסף נאומי פרידה מכלבים וחתולים. ממילא כל העצב בעולם בנוי מאותו חומר.

יגר כבר היה כאן, כשפרחו נשמותיו הקודמות. עכשיו גם האחרונה, ואין עוד חתולים שעמר הכיר בשמם ובפרצופם.

אילו החתולים יכלו לחשוב ולדבר, אולי גם הם מבקשים להמשיך לחיות בכסא גלגלים עם חיתול ומטפל צמוד.

אילו אנשים היו יכולים לבחור, אולי היו מבקשים גם הם לסיים בדקירה קלה שתפיל עליהם תרדמה רגועה, ואחריה עוד אחת, ללב, אותה כבר לא ירגישו.

המעלית ממהרת לראש המגדל ,

בכל שניה קומה,

בכל שניה קומה.

בכל קומה נשמע צפצוף,

המעלית עולה, ומשמיעה

צפצוף בכל שניה,

צפצוף בכל שניה.

כמו הצפצוף בחדר טיפול נמרץ.

המנגינה הזאת נכתבה לטיפול נמרץ.

במעלית, אתה מחכה שתגיע,

ובטיפול נמרץ – שלא יגמר.

וזה נגמר

והמעלית לא נוסעת לשום מקום.

הצפצוף נפסק ואתה יוצא לעולם.

מדי פעם נופלות תקופות כאלה של התעסקות במחשב. במחשבים. אם פעם היינו מחליפים מחשב ישן בחדש הרי משלב מסוים התחלתי לשמור את הישנים. כך נוצרה בהדרגה רשת ביתית של ארבעה מחשבים וכולם דורשים טיפול וליטוף. מדי פעם נופלת תקופה כזאת ואז אני מתחיל ולכן ממשיך, וכל נגיעה קטנה יוצר תסבוכת גדולה, ובסופו של דבר אני מוצא את עצמי מעביר סופשבוע ועוד כמה לילות צמוד למחשב. והצמידות הזאת תמיד מעלה את עמר.

כל התעסקות עם המחשב, חוטים, כבלים, פירוק, הרכבה, קניה – זה תמיד עמר. זה הכל עמר. (לא בקניה. קניות הייתי עושה לבדי). הילד הגדול, המשתמש המתקדם, המתעניין ועוזר. ההתמקדות במחשבי הבית מיד מביאה אותי לשם ואותו לכאן. החזרה לכאורה בזמן משכיחה את העובדה שאז, כשעמר היה, היו בסה"כ שני מחשבים. רק שניים. וילדים היו שלושה.

אחת הפסגות של עמר בנבכי המחשב היה כרטיס המסך. אמנם, הוא היה חלק ממחשב שקנינו, לכולם, אבל כרטיס המסך היה מעל ומעבר. מתנת יום הולדת נחשקת (כך הסתבר לי כשעיינתי בפנקס רשימות קטן שנשאר במגרה של עמר). מתנה שהפכה אותו למלך המשחקים.  הכרטיס הזה, יחד עם המחשב שלו, היה הממלכה של עמר. פעמיים הספיק להפגע ופעמיים הצלתי אותו. מנסה לשמר את הסביבה. משמר את עמר הטבוע בה ועולה ממנה. ממש כמו אספני רכב עתיק אשר עושים הכל, משפצים, משיגים חלק תואם מסוף העולם, ובלבד שיצליחו לשמור את אותה מכונית עתיקה יפה ומתפקדת.

עכשיו, במסגרת השנויים והחיזוקים, החלפתי את אותו הכרטיס. מחוץ למחשב, הכרטיס הופך לגרוטאה. ממש כמו גוף שנותר ללא נשמה. אחזתי בו, עוד פריט שעזר לשמר משהו מעמר, והחזרתי אותו לקופסא, כמו לארון קבורה. גם הכרטיס האלקטרוני מבטא את צער הפרידה.  מצד שני, הכרטיס שהחליף אותו, אמנם תואם למחשב המיושן, אך משוכלל מעט יותר מזה שהוחלף. עמר חייב לשמוח בו.

המחשב הישן ההוא עדיין שומר על חזותו. החזות היא המקלדת והמסך ומה שמותקן ונראה לעין. והמסך, כמעט נגמר. כבר קרוב לסוף ימיו. כמעט אמר – די, אך חזר לעוד פרק. עוד מערכה בנסיון להקפיא מעט זמן אבוד.

עוד נסיעה לחו"ל. עשרה ימים בסין. נסיעה עבודה שגרתית למדי, אבל מזמן לא נסעתי, כך שיש קצת תכונה והתרגשות.

מכולם אני נפרד. אומר להתראות, ואומר "אני אוהב אותך".

גם לך רציתי להגיד. גם ממך להפרד.

להתראות.

אני אוהב אותך.

אומרים שלכל ילד קטן יש חרדת נטישה. הוא פוחד שאמא תלך ולא תשוב. אט אט הוא לומד להרפות. לרכוש בטחון. לאפשר לאמא להתרחק. להתרחק מאמא. לאחר מאמצים מרובים נמוגה חרדת הנטישה ומתחלפת בבטחון השיבה. הבטחון והוודאות שכמו השמש השוקעת היום ותשוב ותזרח מחר, כך כל פרידה היא זמנית. בהמשך של כל פרידה תבוא חזרה ופגישה מחודשת. וכשסוף סוף נטמע ונצרב בנו בטחון השיבה, איך נוכל לעקור אותו? הוא נשאר כתוב וצרוב. אי אפשר להפנים ולהבין את הפרידה המוחלטת. אי אפשר שהשמש תשקע שקיעה אחרונה.