אבא של עמר

יש בירח המלא, בפניו העגולות, באורו השמימי, אנושיות שמשלבת עצב ואהבה. הוא מלווה אותי מראשיתו של הבלוג הזה. אפילו הבטחתי לעמר להפסיק להביא לו ירחים.

ההבטחה נשכחה. כשסיפרתי על הטיול, ביום ההולדת של עמר, צירפתי צילום של פעם בחיים של הירח עולה מעל לנחל.  הצילום אולי  הזכיר גם את הציורים המקסימים מהספר "ויהי ערב" וזה אולי מה שגרם לקוראת אוגניה להגיב כך: " גם הירח בתמונה קרא ונעצב מעט". לי על כל פנים זה הזכיר. את הסיפור, ואת שורות הסיום "וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח, נשק לה גם הירח".

הספר הזה, הבלתי נשכח, עם ציוריו העזים, הוא מהספרים שנצרבים בילדות. לא שלי. לא הקריאו לי, לא קנו ולא הכרתי אותו. כשיום אחד רשמה אורית, שלמדה איתי, על פינת הלוח "הלכו לתומם אפרוחים ואמם" נחרת בי המשפט המוזר אך לא אמר לי דבר. רק כעבור שנים, כאבא מקריא, פגשתי את המשפט מקרוב. מהאופן שבו נחרת הספר בליבי כמבוגר אני יכול רק לדמיין מה כוחו על חווית הילד.

כשיצאתי לחפש ברשת את האיור מתוך הספר כדי להביאו לכאן הגעתי לפוסט היפה של חברתי האינטרנטית מרית , ומומלץ לקרוא מה היא כותבת על הספר. אולם קודם כל, כדי לבדוק מה בדיוק עוררה בי התגובה של אוגניה, חיפשתי את הטקסט עצמו. רצה הגורל (ואי אפשר לייחס זאת לשום רצון אחר) והעליתי קטע וורד בו הופיע ציטוט של חלק מהשיר. שמו של אותו מסמך וורד –

 "1 year – Nehemia". אינני יודע מה זה אומר לכם. לי זה היה ברור. גם לי יש במחשב קבצים ותיקיות שנקראים "שנה", ו"שנתיים" ו"שנה3". לא טעיתי. הקובץ מדבר על יותם, ועל הירח וכוכבים בשמיים, ובסופו, מילות שירו של נתן זך:

איך זה שכוכב אחד לבד מעז,

איך הוא מעז, למען השם.

כוכב אחד לבד,

אני לא הייתי מעז,

ואני, בעצם, לא לבד.

והלא זהו שמי השני.

המשכתי לחפש מיהו יותם והגעתי לדף הזה, של גדוד 294, ומשם לדף הזה, של יותם לוטן, שנולד בקיבוץ בית-השיטה, באביב 1973, כשהכל פרח, רק קיץ אחד לפני שדור שלם מבני הקיבוץ הזה נקצר במלחמה, וצמח שוב בשדה החיטה, בשיר של דורית צמרת, שהוא חלק מהפסקול של האזכרה שלנו, ושכתבתי עליו באחד הפוסטים הראשונים בבלוג הזה. ובאתר של יותם, לצד חיוכו, עוד שיר של דורית צמרת, שנכתב רק בשבילו, אחרי שנפל במלחמת לבנון השנייה, באוגוסט 2006, ארבעה ימים לפני שפתחתי את הבלוג הזה.

יום הולדת, סיבה למסיבה, מחלק את הזמן. פרוסות אחידות של שנה, שנוכל לסדר ולהשוות, לדעת מה היה ומה נוסף. או נגרע. אהבתנו למספרים עגולים ולַסֵדר מעטרת שנים חגיגיות במיוחד, אוספת אותן במארז שי של עשיריות וחמישיות. עשרים וחמש אפילו מתאים למארז הגדול של ארבעה במאה. וכל זה יפה כשהאריזה מלאה. וכשהשנים ריקות  אין זה משנה מה אין בתוכן ואין סיכומים חדשים. גם הימים, כל ה-365, מה שהם שותקים, את אותם הדברים שותקים. ובכל זאת יש כאלה ששותקים יותר. והשנים, ככל שהן ריקות, הופכות ריקות יותר ולא צריכות להצטופף במארז. יש מקום לכל השנים שלא יהיו.

ועדיין סיבה, והרגליים שוב טיפסו בשבילי הר הכרמל, והעיניים חזו בנופים, והידיים חיבקו, והיה טיול יפה ומוצלח, ונפרסה מפה, ואוכל נערם והורמו כוסות יין ליום השבת לקדשו ועמר לחבקו ולהביא אותו

לכאן.

מן הטיול הזה נשאר אוסף צילומים נהדרים, בעיקר המון צילומי פורטרט שנעשו ממרחק, כאלה שהמצולם אינו מודע אליהם ולכן הוא מספר את סיפורו. וכל צילום כזה כמו כרטיס נוכחות למי שהיה. ועמר, שהיה בדרך אחרת, זכה בצילום הנדיר הזה.

ירח מביט על נחל ספונים 

בשעה חמש, אחרי שיפוג החם והשמש תרגע, נצא לטיול באזור מצפה עופר. מסלול מעגלי שראשיתו בחניון פיקניקים עמוס, וסופו כעבור שעתיים וחצי באותו חניון בצורתו הריקה. בדקנו את המסלול. ראשיתו מצערת בקרבתה לאותם חניונים, אבל במרחק כמה דקות הליכה נשארים השבילים, העצים, הסלעים, העצים וריחות הקיץ וכולם משמחים. בסיום נשאר לארוחת ערב, ונשתה יין. נקווה שהפעם לא יגיע שוטר לאיים על מי ששותה יין בציבור. אחר כך נתחיל את השנה ה-25 של עמר.

הטיול ביום שישי ה-1/6.

כשיצאתי לטיול הכנה, לבדוק מסלול שנלך בו ביום ההולדת של עמר, זה היה אחרי זמן רב שלא ביקרתי בשבילי הכרמל. כלומר, עבור מי שבדרך כלל בחורף ובאביב יוצא לשם כמעט כל שבוע, הפסקה של שלושה חודשים היא בצורת.

ההליכה בשבילים ביער היתה התרוממות רוח. כאילו כל מה שקפא בקרבי התעורר. בתוך המסתור ההוא, בפנים, במחוז שבילי הכרמל, יש הרבה עמר. וההתעוררות, העירה בי הרבה עמר. הוא היה סביב בכל, ממש כמו שירת השחרור. נוכחות חזקה ביער, כמו שבלילות נוכח פחד. או כח קסם.

יום הולדת בשלהי האביב נשאר ערום מפריחה. כמה פרגים אחרונים, חוטמיות ושיחי לוטם. כמו להמחיש את הרגע, נשר עלה של פרג ממש לנגד עיני. לא יהיו פרחים. יהיה יער ירוק שבשביליו, לפנות ערב, הרגשתי בודד ושלם.

הטיול, במזג שהוא כבר קיצי, ביובש הלח, היה בעיה, עד שאילוץ קטן ועצה נבונה שקיבלתי העתיקו את המועד מימי שבת בבוקר, לשישי אחר הצהריים, שגולש לערב, שמסתיים בארוחת ערב שבת בין העצים. השעה בקיץ נעימה להפליא. בכלל, יום שישי אחר הצהרים הוא המבורך שבזמנים. טובה ברכה ליום הולדת. לבן הבכור. הצעיר.

בכל רדיוס שאני בודק יש משהו אפור ונמוך, או צהוב ושורט בשגרת הימים האלה. מתוך הנמיכות הזאת אולי מתאים שהטיול השנה יעבור בירוק, וצהוב, ואפור וגם בשחור. הכרמל מתעקש להיות יפה ואוהב. כמעט על קצות האצבעות מתגנב שוב יום שעמר היה צריך להיות, והוא לא. בעוד שבועיים, עמר היה צריך להיות בן 23. גם הגיל הזה הוא חסר הילה ותהילה, והגיל הזה רחוק בעוד שנה ממה שכן היה.

ביום שישי, שהוא יום אחד לפני, היום שבו היינו אולי עושים את ההכנות ומחביאים את ההפתעות, נצא לטיול. ביום שישי אחר הצהריים – השעה הכי קסומה שאפשר.

 ב-27 במאי, קרוב לחניון רקית, במקום שקצת קשה לי להסביר במילים. אבל הרי כל כך הרבה דברים קשה להסביר.

בחודש מאי, בטיול ליום ההולדת יצאנו מחניון אצבע וצעדנו במעלה נחל אורן. אחר כך עלינו לרכס שממול, התחברנו לשביל ישראל וחזרנו לאורך הרכס שנקרא רכס כרמיה. נשרף. בחלקו. שם אגב מסתיים המסע לאורכה של אשה בורחת מבשורה.

שנה קודם, מחניון החי-בר, ליד האוניברסיטה, ירדנו לכיוון נחל גלים ומשם עלינו לשוויצריה הקטנה. נשרף. בחלקו.

שנה קודם, ירדנו מניר-עציון לנחל בוסתן, מערבה, עד למערת אצבע. נשרף. ברובו.

את הטיולים בכל שנה אנחנו עורכים בהר הכרמל. כל טיול אני מקדים בכמה מסלולים ונסיונות. נחל אורן. הר ערקן. הר שוקף. נחל רקית. נשרף. נשרף. נשרף. נשרף. נשרף.

הטיול הראשון היה לנחל יגור, זה שבהר הירוק תמיד. שנשאר ירוק, כמו תמיד. עם זכרון של אושר קטן.

הטיולים בכרמל באים מהזכרון ומהאהבה. לאן שיכולתי, סחבתי את הילדים. מי שרצה. מי שהסכים.  ועוד הרבה, המון, הליכות וצעידות, בדד, בתוך הירוק.

מה שרציתי לומר הוא שהכרמל, עבורי, הוא אחת הסיבות לרצות לחיות.

שבועות זה החג של עמר. תמיד היה. כמעט לכל אחד יש את החג שלו שמלווה אותו. שבועות זה החג של עמר.

משך שבע עשרה שנה, זה היה החג שלו בצורה אחת וכבר חמש שנים זה החג שלו בצורה אחרת.

בשנים האחרונות, אנחנו מטיילים ביום ההולדת. לא בדיוק בשבועות אלא בשבת הקרובה ביותר לתאריך.

השנה ננסה קצת אחרת. נצא לטייל ביום שישי אחר הצהריים. יהיה פחות צפוף וחם. זה יהיה גם בתאריך הנכון. התאריך, אני יודע, יכול בעצמו להגיד דברים. בעצם, הדברים נאמרים מעצמם.

עדיין הקושי של המסלול תלוי בחולשת החוליה שלנו, ההורים, ועדיין אנחנו לא כל כך חלשים. מי שיבוא יזיע. כלבים יתנשפו מאד, ובמקומות מסוימים יצטרכו לעזרה. המסלול יתחיל ויסתיים בחניון רכס אצבע.

יהיו הרבה חיוכים, חיבוקים וצחוקים. ויהיה חור בלב.

אצלנו במשפחה יש עונת ימי הולדת. עמר היה הבכור אבל יום הולדת שלו היה האחרון. בכל שנה נאלץ להמתין חדשיים, לראות את המתנות מגיעות לכולם, ושלו כל כך מאחרות. הוא שנא את זה. הוא לא אהב לחכות עד שיגיע תורו ובינתיים להביט באחרים פותחים את העטיפות. למרות שהתאריך הזה, של יום ההולדת, היה שלו, כל כך אישי ופרטי, הוא היה מוותר עליו בשמחה ומתחלף עם האחים שלו כדי לזכות בראש התור.

מזה שנתיים, ביום ההולדת של עמר אנחנו מקיימים טיול עם החברים שלו ושלנו. עם בא האביב אנחנו מסיירים בכרמל ומנסים לבחור מסלול מתאים. שיהיה לא קשה ולא קל מדי, לא ארוך ולא קצר, שנח לחזור מנקודת הסיום להתחלה, ובעיקר שיהיה יפה מעניין ומגוון. בראשית האביב אנחנו בודקים ובוחרים והמסלול ירוק ומוצל ופורח אבל הטיול שלנו יגיע רק בסופו של חודש מאי. במהלך החדשיים האלה הפרחים נובלים והירוק מצהיב. הכרמל בכל זאת נשאר מוצל וירוק בכל ימות השנה והאוויר נעים, אבל גם אנחנו יכולנו לשמוח אם עמר היה נולד חדשיים מוקדם יותר.

לכל אחד מהילדים יש חג עברי שמלווה אותו ביום ההולדת. החג של עמר הוא שבועות, החג של החיטה הזהובה. השנה בחג השבועות נטייל במרומי הכרמל באזור הידוע כ"שויייצריה הקטנה". מקום ירוק ופראי ויפה בכל ימות השנה.

בשבת יצאנו לטייל לכבוד יום ההולדת. הגיעו כשלושים אנשים. בגילנו. בגילם של הילדים. היו החברים של עמר, כל מי שהצליח לצאת בשבת. הם תמיד שמחים וצוחקים וככל שהתבוננתי, הם לא השתנו. הם כפי שאני זוכר ומכיר אותם. אי השנוי הזה עומד מול החשש מהפער. הפער בין עמר שנשאר ואנחנו שמשתנים. השנוי הוא תמיד איטי ולא מובחן, ורק בדילוגי הזמן אפשר לזהות אותו. לא מצאתי שנוי כזה בחברים וזאת היתה ידיעה מרגיעה.

ואז ראיתי אותו, את השנוי המזדחל. כולם מתגלחים (הבנים כמובן). כולם בני עשרים, והזיפים צומחים. בוקר שבת, ואף אחד לא טורח להתגלח. כולם מגודלי זיפים. ועמר לא התגלח. עדיין לא. גם הוא, אילו היה בן עשרים היה מתגלח. וכאן אתה רואה שהוא נשאר במקום שהם המשיכו.

ניסיתי לדמיין גם את עמר עם זיפי זקן. להצעיד אותו קדימה. התמונה לא נקלטת. לא נולדת. לא מצטיירת. אני רואה אותו בעיני רוחי והוא מתעקש להשאר בן שבע עשרה. אני מנסה, והוא חוזר. בקרב הזה שבין הדמיון לזכרון, נצחון הזכרון הוא מוחלט.

הצצנו לתוך פתח המערה. היה חשוך בפנים ועמר מאד פחד. אמרתי שאני אכנס, אבל הוא בכה מאד ולא הסכים שאני אכנס למקום המפחיד הזה. ביקשתי שיבוא איתי אל הפתח ואז אני רק אקח נר דולק ואניח אותו ליד הקיר כך שיוכל לראות מה יש בפנים והוא הסכים. כשהנחתי את הנר ופניתי חזרה ראיתי שהוא התיישב ליד הפתח. הצעתי שאדליק עוד נר ואשים בצד אחר כדי שיראה יותר טוב. הפעם כשפניתי אחורה הוא עמד בתוך המערה והסתכל. עכשיו הלכתי לכוון המסדרון כדי להניח עוד נר והפעם ראיתי שהוא צעד אחרי ובא איתי. שאלתי אם להניח עוד נר בתוך המסדרון כדי שיוכל לראות והוא הסכים וכבר פסע לתוכו. עכשיו שאלתי אם הוא רוצה שנמשיך להתקדם כך, כשאני מתקדם ומדליק נרות והוא מגיע אחרי והוא שוב הסכים. הרגע הזה היה בעצם הרגע שבו כבר היה מודע לכך שהוא נמצא יחד איתי במערה ומתקדם לתוכה. כך המשכנו והתקדמנו עד שהגענו לפתח שבקצה השני ויצאנו החוצה. האור ששטף אותנו בחוץ הביא שמחה גם על כך שיצאנו חזרה לעולם וגם כי הוא בישר את הנצחון המלא. אף פעם לא ראיתי מעבר כל כך רך ונקי מתחושת פחד ורתיעה לקבלה והשתתפות והנאה מלאים. זאת היתה נוכחות מלאה בהוויה של אותו הרגע. מלאה עד כדי כך שלא הותירה שום מקום לפחד.

מערת שרך בגליל, סתיו 1990. עמר היה בן שנתיים וחצי ומעולם לא זכר את הרגע הזה בדיוק, אבל תמיד ידע שהיה רגע כזה שבו הפחד הפך להנאה ומאז ועד עולם תמיד שמח להכנס למערות, כאילו לאשש ולחזור על אותה הנאה, בפרט אם היה מישהו אחר שפחד וביקש לצאת. היינו בלא מעט מערות, בעיקר בכרמל, אבל מלכת המערות שלנו היתה מערת אצבע. אינסוף פעמים היינו שם. עולים בעלייה התלולה בתוך החורש הסבוך, נכנסים לאולם הראשון ואחריו לשני עד לחדר הקטן בקצה. בדרך כלל ללא שום תאורה. מתרגלים לחשיכה. סתם יושבים בשקט בשקט וממתינים שהעין תבחין במשהו וכעבור דקות ארוכות מבחינים בחריץ אור חיוור על התקרה. מדמיינים כל מיני חיות, אבל אף פעם לא פוחדים. מערת אצבע היא המקום של עמר. בשבת הקרובה נעלה לשם.

עכשיו אחרי חצות. התאריך כבר 28 במאי, 2008.  עמר היה צריך להיות בן עשרים ואני לא יודע מה עוד לומר. הוא חסר לי.