אבא של עמר

את כותרת הבלוג לא הייתי צריך לכתוב. העתקתי הדבקתי משורת ה"תאריך ושעה".
היום יום הולדת. תמיד היום יום הולדת, למרות שלא תמיד זה אותו הדבר.

אתמול קרה דבר. ישראבלוג חזר. אחרי העדרות ממושכת, הוא קם לתחיה.

ולא מעט בגלל הבלוג, גם אני חזרתי לעמר. חזרתי דרך מאורת הזמן הזאת שנפתחה לי היום. 

אבל עמר לא חזר. וזה הדבר היחיד שלא משתנה.
יום הולדת שמח עמר - בכל מקום בו השארת משהו בעולם.

באתר של עמר, נכנס לאחרונה מישהו וכתב לו כך

"אני לא מאמין כמה זמן עבר...לא מכיר אותך אישית אלא מאותו פורום שכל כך אהבת, ועדין, נזכר בך מפעם לפעם ועל ההשפעה החיובית שהייתה לך על חיינו. תנוח על משכבך בשלום".

כמעט עשר שנים עברו.

הגעגוע שלנו ופיסות הזכרון הם הלא מובנים מאליהם.

אבל למצוא אותם במקום אחר ורחוק, היכן שהשכחה גם היא מובנת מאליה, זה דבר המחמם את הלב.

לפעמים מת מישהו ערירי, מצאצאיו של איש חשוב, ואז אנו מתבשרים כי לא נותר אף שריד ונצר לאותו איש. תם ונשלם. ועל אנשים לא חשובים איננו שומעים, אך רבים אלמונים, יום אחד, מת צאצאם האחרון.

וכמו צאצא, גם הזכרון. ואנו נושאים בקרבנו, בליבנו, זכרונות של מי שהיה ואיננו, וכך עדיין הוא חי בתוכנו. ובלכתו של אחרון הזוכרים נמוג גם אחרון הזכרונות. ובלכתו של מישהו, שומרים אוהביו ומכיריו את זכרו, ומצטערים בפרידתו, אבל איש לא שם לב לאותם זכרונות שהיו בתוכו, של מישהו אחר, רחוק יותר. אף פעם לא נדע לאן נעלם הזיכרון האחרון של עמר. של כל אדם.

כדי לחזות במות הזיכרון האחרון, לכו אל הכלבים. אותן בריות שאפשר להשקיף על ימי חיים מלמעלה ולספור את ראשיתם ואת סופם. הכל צפוי וידוע. הבית והחצר מלאו הולכי על ארבע - בעבודת השורשים של עמר תפסו מקום כמעט כמו של בני הבית האחרים. בשקט, מחוץ לנביחות והיללות, מלאו בנאמנות את תפקידם – שומרי הזכרונות, עד נשמת אפם האחרונה.

אקווה הייתה הראשונה. ובאנג'י, ואז בא זמן החתולים, בפרט יומה של חתולה. וייגר, צעיר הוותיקים, שהפתיע והקדים להסתלק.

נותרה באפי, שומרת על רוח נעורים, ואין שיבה בשערה, וכמעט שלא הבחנו איך כהו עיניה, ונאטמו אזנייה. בחדשים האחרונים גם היא לימדה אותנו מה היא קללת הזקנה - בגידת הגוף, נטישת החן, חוסר האונים, סל התרופות, המסע היומי במעבר ממקום מרבץ אחד לאחר. וזכרון הגוריוּת נטמן עמוק ורחוק, הן אצלה והן אצלנו. וכל יום סופר לאחור אל הבוקר הבא. ובבוקר האחרון, נבקעה קליפת הגוף הבלוי, ועלו הזכרונות, נוצצים וצבעוניים, ופרחו כמו כוכבים, וחדוות נעורים ונביחות חדות יצאו במרדף מהיר ונותר געגוע. רבים וטובים היו ימי שני חייה. ועד היום שלפני האחרון, הזנב ידע, וכישכש.

ואין עוד חיות שעמר ליטף.

אחד הדברים הכי כואבים הוא איך בחלוף השנים, ודרך מרחבי הזמן, כבר אין חברים שזוכרים, כי הזכרונות עוד לא הספיקו לתפוח והם לא אפויים ומעולם לא הבשילו. החברים שהמשיכו הלאה, למצוא משמעות, ערמו ערימה גבוהה של חיים חדשים. כמה מקום נשאר לזכור את הילד ההוא שהיה פעם, וכבר לא בא לשום מקום? מה נשאר אחרי שהכל נשטף?

אני תמיד בודק את עצמי. מה נשאר לי ממי שהיה אז, בארץ הילדוּת שלי, ונשאר שם? דמות רחוקה ומעורפלת. פירור זכרון. רגע.

לכן, שלמה ארצי שימח לי נחמה קטנה. בטור בידיעות אחרונות, כשהביט בתמונת המחזור המצהיבה, זכר בצער את חווה לנדאו, כמעט חמישים שנה – "הכי חבל לי על חוה שלא הספיקה". הזכרון ההוא עושה משהו גם עבורי, למרות שחוה כבר הייתה בצבא, מה שמעיר קנאה קטנה - הרי בספירה הזאת כל יום קובע.

וכמו כדי להוכיח שאני טועה, באתר של עמר, שהיום מזדמנים אליו אורחים לעיתים רחוקות מאד, ומישהו כותב שם לעיתים רחוקות עוד יותר, פעם בחודשים ושנים, בדיוק היום, דווקא היום, הופיע אורח וכתב "כאחד שהעריץ את האתר בו ניהלת בילדותי נתקלתי בסיפור שלך...", וחשבתי שדווקא זכרונות ילדות נצרבים הכי עמוק.

תודה שלמה. תודה אורן.

(כמה דברים שאמרתי ביום שישי האחרון)

באחד בספטמבר נגמר החופש הגדול ועמר הלך לבית הספר. כמו כולם. בשמחה וצפיה התחילה כיתה י"ב. הוא הספיק בדיוק שבוע אחד, ואז נפלה האדמה. כך לפני ארבע שנים, ספטמבר 2005. כך מאז בכל שנה. כך גם השנה - באחד בספטמבר עמר הלך לבית הספר.

כאשר לכולנו קורים דברים חדשים, כשאנחנו גדלים משנה לשנה, או מזדקנים, מצמחים זיפי זקן ראשונים, או מלבינים, אצל עמר אין חדש. כשמשהו מתקלקל, או שכקונים דבר חדש, כשעוברים דירה, או עולים כיתה, מתגייסים או משתחררים, אצל עמר אין חדש. אצל עמר אנחנו שומרים זכרונות.  מה שהיה הוא שנשאר.

כמו בבדיחות, שנה אחר שנה, עמר נשאר כיתה. תמיד, עד קץ הימים, באחד בספטמבר עמר הולך לכתה י"ב. שבוע אחד ולא יותר.

...

כל כך היינו רוצים להשאר קצת איתו. לארח לו לחברה. לצחוק, להתחבק. ולא בידינו. אנחנו נוסעים על רכבת דוהרת, ממשיכים. אנחנו רק יכולים לבחור מתי לשבת בכוון הנסיעה, עם המבט קדימה, אל מה שיבוא, ומתי להביט אחור, למקומות משם הגענו, לזכרון, לגעגוע, למרחק. ועמר נשאר בתחנה.

...

אנחנו, שממשיכים במסע כאן על פני האדמה, חיים, נתקלים כל העת במכשולים. הרים שצריך לטפס עליהם, נהרות שצריך לצלוח, מדבריות לוהטים, חולות נודדים. נגפים באבנים, נופלים, קמים וממשיכים. ולפעמים זה קשה כל כך. ואני חושב עליך, איך רחוק וגבוה מכל זה, כמו ציפור או כוכב בשמיים, כמו מלאך או ענן מרחף. כמו אוויר. כמו האור. חפשי מכל אלה, מחוץ לכל הדאגות והקשיים, רק עוטף ועטוף אהבה. וגעגוע. הוי, כמה געגוע.

כל היום התגעגעתי. ביום הזה התגעגעתי יותר. התגעגעתי ודמיינתי. יחד שכבנו על הספה והאזנו למוסיקה. אתה היית מאד שקט ועצור. וגם לא היית. היית הרבה לידי, ודווקא כשהיית, לא היית. איפה אתה? לא חשבתי שתבוא. אפילו מתנה לא קנינו. אבל, אתה יודע, בפנים מקנן תמיד רצון כמוס.

טיילתי איתך בארצות הזמן. כל הזמן מפנים מקום. כמו הדורות המתחלפים על הבמה, גם אנחנו, כולנו, מתחלפים. ממש כמו המים בנהר. הילד בן השמונה מפנה מקום לזה בן העשר. בן השלוש עשרה לבן החמש עשרה. ובן השש עשרה בא ותופס את מקומו. ובן השבע עשרה, כמו כולם, השאיר מקום פנוי, ואף אחד לא בא אחריו. ולא בא במקומו. ואף אחד לא נשאר.

טיילתי איתך באלבומי התמונות. מזמן לא היינו שם. עברתי תמונה תמונה. דף דף. התמונות מחלקות את החיים לתקופות ועידנים.

הבתים. הבית הראשון בחיפה. הבית השני. הבית במגדים. בעין איילה. השיפוץ. הקומה החדשה. החדר שלך עם הזמן שנעצר.

המכוניות. המטרו. האופל. הסובארו הכחול. זה היה תור הזהב. הכל היה טוב והמבט נישא קדימה. תור הזהב של הסובארו הכחול. אחר כך היו הרכבים מהחברה. עכשיו אני מבין שהם לא היו בני משפחה באמת. לא כמו הסובארו הכחול.

החיות. אדם, סופה, מיקו, באפי, אלווד, אקווה, בנג'י (רשימה חלקית חלקית). וחתולה הנצחית, שכמעט תמיד הייתה.

התמונות באלבום. הישנות, הקטנות, 9X12, והגדולות יותר 10X15. ואני מתחיל להזקק למשקפיים. הדיגיטליות. אלה שבתחילה אפילו לא הדפסנו והיו קיימות רק במחשב. התקופה האחרונה, כשכמעט לא הסכמת להצטלם, ויש לנו תמונות במשורה. וכל התמונות שכבר אי אפשר לצלם, אפילו שיש מצלמה חדשה והרבה מגה-פיקסלים.

כל היום התגעגעתי. אתה לא היית. ודווקא כשלא היית, היית.

"הפסנתרן" סרט טוב. חזק. מרגש וגם עטור במוסיקה טובה של שופן. הוא יצא בשנת 2002 וראיתי אותו כשנה אחר כך, בדי.וי.די, אצל חברים.

עכשיו ראיתי אותו שוב, בכבלים. הפעם הוא מרגש יותר. זה בגללי. בגלל הרגישות שלי. אני חשוף יותר. אני השתניתי. ככה זה כשניצבים על שפתו של בור העצב.

והמוסיקה, כולה שופן, גם היא יפה ועצובה. לקראת סוף הסרט, אחרי שהמלחמה נגמרה, הוא מנגן קטע יפהפה. הנוקטורנו מס 20 בדו דיאז מינור. הוא מנגן, ונזכר ודמעות עולות בעיניו. ואני מסתכל, ומקשיב ודמעות גם בעיני. והדמעות שלי באות ממקום אחר. ואנחנו נפגשים.

מרגע שחדלו דברים להתחדש, זה הקטע שבו אנו פותחים את האזכרה השנתית. קצת מוזר לי לחשוב שהוא כמעט בן מאתיים שנה.

יום אחד, ראיתי ילד רוכב על אופניים. ולרגע הילד הזה נדמה לי לחבר ילדות של עמר. אותו חבר כבר מבוגר מאותו הילד בעשר שנים לפחות, אבל לרגע קצר ראיתי אותו, ולרגע חזרתי גם לילדות של עמר.

מדי פעם, ברחוב או במקום ציבורי הומה אדם, רואים לפתע מישהו והוא נדמה למישהו אחר. כך, במבט ראשון חטוף, עד לזהוי הנכון, נדמה לרגע שפגשנו מישהו מוכר. כי תמיד, בסביבה זרה, אנחנו מחפשים את המוכר. ומשמחפשים מוצאים, אפילו הוא לא שם.

קראתי ושמעתי שלעיתים קרובות זה מה שקורה למי שמאבד מישהו יקר לליבו. בכל מקום הוא מוצא אותו לפתע. ומה הפלא? הרי זה מה שהוא מחפש. מפגש קצר שכזה, שנעשה בהיסח הדעת ומגיע לכִלְיוֹנוֹ מיד ברגע שדעתנו שבה למקומה, הוא בכל זאת מפגש. הוא מפגש כי קודם כל, באותו רגע ראשון, הוא יוצר תחושה של מפגש. ובעיני, למרות התפכחות המיידית, יש במפגש שמחה. יש בו שמחה כי הוא מספק לרגע קצרצר אחד את כיסופי הנפש.

ואני, כבר שלוש שנים ויותר רואה אנשים ברחוב, אבל מעולם, בשום מקרה, לא ראיתי מישהו שפתאום, לרגע, נדמה לי כעמר. ומפגשים שכאלה הזדמנו לי רק בחלומות הלילה. והם מעטים ונדירים.

ויום אחד, כשאראה באקראי מן עמר שכזה ברחוב, יהיה זה עמר של ילדות, ואדע כל רגע מהזמן שחלף.

אומרים שלכל ילד קטן יש חרדת נטישה. הוא פוחד שאמא תלך ולא תשוב. אט אט הוא לומד להרפות. לרכוש בטחון. לאפשר לאמא להתרחק. להתרחק מאמא. לאחר מאמצים מרובים נמוגה חרדת הנטישה ומתחלפת בבטחון השיבה. הבטחון והוודאות שכמו השמש השוקעת היום ותשוב ותזרח מחר, כך כל פרידה היא זמנית. בהמשך של כל פרידה תבוא חזרה ופגישה מחודשת. וכשסוף סוף נטמע ונצרב בנו בטחון השיבה, איך נוכל לעקור אותו? הוא נשאר כתוב וצרוב. אי אפשר להפנים ולהבין את הפרידה המוחלטת. אי אפשר שהשמש תשקע שקיעה אחרונה.

כל הזמן מישהו מתרחק. מישהו על הרכבת, עלה אליה נשאר.

למה רכבת – כי הרכבת, מכל הדימויים, נוסעת ונוסעת, לא מתעייפת, ימים ולילות, ואתה עליה, יושב, נח, לכאורה לא עושה דבר מלבד לשבת, ובכל זאת יחד אִתה גם אָתה מתרחק מתרחק כל העת. גם בלילה, בשנתך.

מי על הרכבת ומי נשאר בתחנה? לא בטוח ולא כל כך משנה. אני חושב שעמר נשאר שם בתחנה ואני, אנחנו, נוסעים ומתרחקים. כי עמר נשאר ולא הולך לשום מקום ורק אנחנו גומאים מרחקים.

ומה עושים עם המרחק הזה שרק גדל. אי אפשר לחזור ולקחת קצת, או לרענן. יש רק את מה שלקחת כשעלית לרכבת. בעצם את מה שהיה עליך - הרי לא תכננת נסיעה לכוון אחד. אתה משול לפליט וכל רכושך הוא הבגדים שלעורך. כל מה שנשאר מעמר הוא אותו חלק שהיה אצלי, בתוכי, איתי. אותו אי אפשר היה לקחת ממני.

הפוגש פרידה ומוות משול למי שעוזב את ביתו לנצח. את הבית לא תוכל לקחת. תסתפק בכמה חפצים. אם יש לך מספיק זמן להתכונן ואמצעים לשאת תנסה לארוז כמה שיותר. לברור, לבחור, לדחוס, לארוז ולהעמיס על הרכב או העגלה. אם הזמן קצר ולוחץ תחטוף כמה דברים הבאים ליד. אולי כאלה שחשבת עליהם קודם. אולי אפילו ארזת לך, ערכת פליט – כמה חפצים שימושיים, כמה תכשיטים יקרים, כמה זכרונות. תשליך אל תוך התרמיל ותצא בחפזה, מעיף מבט אחרון. ואם הכל קורה בפתע מוחלט, לא תספיק לאסוף דבר. לא תוכל לשוב לרגע ולהעיף מבט אחרון. רק אתה והבגדים שלעורך.

הרואה פרידה ומוות משול למי שעוזב את ביתו לנצח. כמה עמר שהיה לעורי לקחתי לדרך. מנסה לשמור עליו מפגעי הזמן והדרך. שלא ישחק ויקרע ויתבלה ויתכלה ויכלה.

תמיד, תשמרו אצלכם קצת ממי שאתם אוהבים.