אבא של עמר

תמיד חשבתי, כהורה, שהמוות של ילד מתאבד הוא הכבד מכולם. הכובד הגדול ביותר שנשאר מונח על החזה ולא נותן לנשום. כי היכן שיש מוות, יש אשמה. כל כך הרבה מועקה משתחררת לשם, לערוץ האשמה. ואת מי, את מי עוד יכול הורה להאשים?

ודווקא כשקראתי על ספרו של מנחם בן, על התאבדות בתו, כנרת, וראיתי את התמונה הגדולה, על כל המסך, של ילדה מחייכת, ולנוכח סוף אולי בלתי נמנע, ראיתי פתאום בחירה. אולי הקריאה על אסי דיין ואין-חייו והציפייה המתעתעת, המגושמת, הלא-מתגשמת,  לכליונם, הכינה אותי. הכווינה אותי. אבל בחירה (גם הכרחית, גם בלתי נמנעת, גם לא מתקבלת על הדעת, גם מוקדמת, מוקדמת מדי) היא בחירה.

ובחירה, יש בה משום ערעור על "בטרם עת".

ולרגע הרגשתי מידה של קנאה.

כי מה היא קנאה – מנת חלקו של מי שאינו שמח בחלקו.

יש בירח המלא, בפניו העגולות, באורו השמימי, אנושיות שמשלבת עצב ואהבה. הוא מלווה אותי מראשיתו של הבלוג הזה. אפילו הבטחתי לעמר להפסיק להביא לו ירחים.

ההבטחה נשכחה. כשסיפרתי על הטיול, ביום ההולדת של עמר, צירפתי צילום של פעם בחיים של הירח עולה מעל לנחל.  הצילום אולי  הזכיר גם את הציורים המקסימים מהספר "ויהי ערב" וזה אולי מה שגרם לקוראת אוגניה להגיב כך: " גם הירח בתמונה קרא ונעצב מעט". לי על כל פנים זה הזכיר. את הסיפור, ואת שורות הסיום "וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח, נשק לה גם הירח".

הספר הזה, הבלתי נשכח, עם ציוריו העזים, הוא מהספרים שנצרבים בילדות. לא שלי. לא הקריאו לי, לא קנו ולא הכרתי אותו. כשיום אחד רשמה אורית, שלמדה איתי, על פינת הלוח "הלכו לתומם אפרוחים ואמם" נחרת בי המשפט המוזר אך לא אמר לי דבר. רק כעבור שנים, כאבא מקריא, פגשתי את המשפט מקרוב. מהאופן שבו נחרת הספר בליבי כמבוגר אני יכול רק לדמיין מה כוחו על חווית הילד.

כשיצאתי לחפש ברשת את האיור מתוך הספר כדי להביאו לכאן הגעתי לפוסט היפה של חברתי האינטרנטית מרית , ומומלץ לקרוא מה היא כותבת על הספר. אולם קודם כל, כדי לבדוק מה בדיוק עוררה בי התגובה של אוגניה, חיפשתי את הטקסט עצמו. רצה הגורל (ואי אפשר לייחס זאת לשום רצון אחר) והעליתי קטע וורד בו הופיע ציטוט של חלק מהשיר. שמו של אותו מסמך וורד –

 "1 year – Nehemia". אינני יודע מה זה אומר לכם. לי זה היה ברור. גם לי יש במחשב קבצים ותיקיות שנקראים "שנה", ו"שנתיים" ו"שנה3". לא טעיתי. הקובץ מדבר על יותם, ועל הירח וכוכבים בשמיים, ובסופו, מילות שירו של נתן זך:

איך זה שכוכב אחד לבד מעז,

איך הוא מעז, למען השם.

כוכב אחד לבד,

אני לא הייתי מעז,

ואני, בעצם, לא לבד.

והלא זהו שמי השני.

המשכתי לחפש מיהו יותם והגעתי לדף הזה, של גדוד 294, ומשם לדף הזה, של יותם לוטן, שנולד בקיבוץ בית-השיטה, באביב 1973, כשהכל פרח, רק קיץ אחד לפני שדור שלם מבני הקיבוץ הזה נקצר במלחמה, וצמח שוב בשדה החיטה, בשיר של דורית צמרת, שהוא חלק מהפסקול של האזכרה שלנו, ושכתבתי עליו באחד הפוסטים הראשונים בבלוג הזה. ובאתר של יותם, לצד חיוכו, עוד שיר של דורית צמרת, שנכתב רק בשבילו, אחרי שנפל במלחמת לבנון השנייה, באוגוסט 2006, ארבעה ימים לפני שפתחתי את הבלוג הזה.

אתמול כתבתי כך

בַּבֹּקֶר הַזֶּה
הִפְקַדְתִּי אֶת בְּנִי
בִּיְדֵי מְפַקְּדִים
הָרְאוּיִים לְכָךְ
כָּךְ אֲנִי מְקַוֶּה

ובלילה הזה חלמתי על עמר

ויש מי שיאמרו "הלילה בא אלי עמר בחלום"

הוא החזיק זר פרחים שקנה,

ובין ענפיהם פרחו צפרים

וגילו כשתיים עשרה שנה.

שם, כנראה, נח לזכרונות לקנן.

אשה צעירה, אמא לילדים קטנים, כמו משום מקום מתה פתאום. לא מהדברים שבהם יום רודף יום. פקק תנועה ארוך משתרך מבית הקברות עד פתח ביתי, ואני חושב, אם גם בלוויה של עמר התארך הפקק עד הבית. אינני יודע, כי אז הייתי בקצהו השני. ללוויה יש שני קצוות ואתה נמצא באחד מהם. ואורך הפקק כעומק העצב. אני אומר לעצמי, כפר קטן לא בנוי להכיל כל כך הרבה עצב. אין תכנית מתאר להכיל את כל העצב שמביא מוות צעיר מדי. ועשרה צעדים משם, אצל עמר, כבר פרחו הנרקיסים. ועוד ארבעה ימים, ועוד לוויה, וילדים בוכים על אבא, בכפר אחר, עוד יותר קטן. ועשרה צעדים משם, זרי פרחים שעדיין לא נבלו, של איש צעיר מדי. וביניהם, כבר חצי שנה, ילדה איננה. לא מהדברים שבהם יום רודף יום.

לגלי. לג'וש. לעמר.

לינקין פארק הופיעו בפארק.  הרבה אלפים היו שם וחשבתי שעמר היה ביניהם. זאת המוסיקה שאהב. אחר כך חשבתי, זאת המוסיקה שאהב לפני חמש שנים. יותר. הפסיק לאהוב לפני חמש שנים. אהב קודם. אבל אנשים משתנים. בעיקר אנשים צעירים. בעיקר נערים שהופכים אנשים, מתעצבים, מתכוונים. גם הטעם נולד מחדש. פתאום, מה שאהבנו בגיל עשרה נראה טפשי ומגוחך. ואם כך, אין לי מושג מה עמר היה אוהב היום. בכלל מה היה עושה? עם מי? איפה? ככל שמתרחקים מנקודת המוצא, אם הכיוון אינו ידוע, סימן השאלה של האפשרויות גדול יותר. הרי לכולנו יש אינסוף אפשרויות, שאחת מתוכם מתממשת. ומי שנשאר עם אינסוף הופך ללא ידוע. רק החיים ממשים את הבלתי צפוי. אני יכול להשאר בנקודת הידיעה האחרונה ולדמיין את עמר בהופעה של לינקין פארק. חוץ מזה, גם מה שאהבנו מזמן ונראה טפשי הוא חלק מאתנו ומעורר חיוך ואם יש הזדמנות להתחבר ולראות היום הופעה, מתחברים. ולא כל מה שאהבנו פעם נראה טפשי. יש דברים שממשיכים תמיד לאהוב.

המעלית ממהרת לראש המגדל ,

בכל שניה קומה,

בכל שניה קומה.

בכל קומה נשמע צפצוף,

המעלית עולה, ומשמיעה

צפצוף בכל שניה,

צפצוף בכל שניה.

כמו הצפצוף בחדר טיפול נמרץ.

המנגינה הזאת נכתבה לטיפול נמרץ.

במעלית, אתה מחכה שתגיע,

ובטיפול נמרץ – שלא יגמר.

וזה נגמר

והמעלית לא נוסעת לשום מקום.

הצפצוף נפסק ואתה יוצא לעולם.

אם חושבים על זה, הזכרונות שלפני ספטמבר היו טובים. רק אחר כך באו הזכרונות הרעים. הקשים ביותר באו בימים הראשונים, כשהפצע היה פעור והבור פתוח, ולא אכפת היה לי ליפול פנימה. אף פעם לא ניסיתי לסגור אבל מהעיריה או מהשמיים באו והניחו מכסה, שלא יפלו פנימה, וכך התחלתי גם אני מהלך ליד הבור ועל פיו, ולא נופל לתוכו.

אני זוכר את כל הילדים ההמומים שהכירו את עמר דרך המחשב, מבטיחים לשוב ולהפגש בגן עדן. לגן העדן תפקיד חשוב בדרך הנחמה, והנחמה – כל כך צריך אותה. ואני חושב על הקשיים הפרקטיים. איך יוכלו ילדים שהכירו רק באינטרנט, שידעו רק כנוי, איך יוכלו להפגש בעוד שישים שנה? לא מכירים לא את מראה הפרצוף ולא את השם ואין את מי לשאול כי בגן עדן לא רושמים כינויים. צריך לעבור אחד אחד בין שוכני המקום ולשאול- "אתה Codename?" ואני גם יודע שזקנים בני שבעים כשיגיעו לגן עדן כבר לא יזכרו לחפש את הילד ההוא שהכירו פעם דרך הפורום במחשב, אולי חוץ מכמה.

אני יודע שאני אחפש, ויהיה לי די זמן לחפש, כי שם הנצח, ואחפש לנצח. ואני יודע שלא. שאין ולא יהיה והכל משאלת לב. ולמרות זאת התחושה אמיתית - תוצאה של הטמעה וספיגה של סרטים וסיפורים ואוויר ואגדות, כמו קיומו של האל. התחושה הזאת, של המתנה לפגישה שתבוא, וההתרגשות שנכבשת לכל החיים, עד שתצא, נכחו שם בעצמה באותם ימים של בורות ופצעים וזכרונות כואבים.

ראיתי את הסרט האצ'י, סרט שתואר כ"אנושי ונוגע ללב" למרות שגיבורו הוא כלב. נדמה לי שהעובדה שמותו של הכלב נוגע ללב הרבה יותר מזה של בעליו האנושי הוא החלטה ובחירה של הבמאי. וזה שסרט נוגע ללב, כמו כל דבר עצוב מתחבר אלי הישר לבור העצב אני גם יודע. אבל בסרט, כשהכלב הנוגה והנאמן עוצם את עיניו לאחר שהמתין עשר שנים ונפגש שוב עם הזכרונות שאהב, הגעתי גם אני לאותה פגישה שלא תהיה ולאותם ימים שהולידו אותה, ואת הריק ואת הרצון ל... וכיאה לאותם ימים, הסיר מישהו את המכסה, והבור נותר פתוח והדבר הטוב ביותר לעשותו הוא ליפול לתוכו.

לכל אחד בכפר יש איזה מכשיר או ציוד שכמעט אף פעם לא צריך, וכשצריך, אפשר לגשת ולבקש, כי אין טעם ואין צורך שלכל אחד יהיה הכל. למשל סולם מאד גבוה שאפשר לטפס עליו עד הגג, או מסור שרשרת שיכול לכרות עץ בוגר. לנו יש גירלנדה. זאת אותה שרשרת ארוכה של נורות שאפשר לתלות בין העצים ולהביא תאורה חגיגית לגינה.

קנינו אותה לבר-מצווה של גיא שהתקיימה בשעות הערב. חמישים נורות היו לה. מחציתן בהירות להאיר, ומחציתן צבעוניות לשמח. הערב היה מואר ושמח, והגירלנדה נשארה תלויה בין העצים מאמצע האביב עד סוף הקיץ. צריך היה רק לחבר לחשמל, והגינה החשוכה הפכה חגיגית בן רגע. אבל הגירלנדה רק נותרה תלויה, ולא חיברנו אותה לחשמל. בסוף הקיץ, לפני בא הגשמים הורדנו אותה. את הנורות פרקנו והכנסנו לקופסאות, הכבל החשמלי גולגל כעין נחש ענק, והכל הונח במחסן. מאז יש לנו גירלנדה שאפשר לקחת אבל כמעט אף פעם לא צריך.

אנחנו משתמשים בה פעם בשנה. ביום האזכרה של עמר. האזכרה נערכת לפנות ערב, כשחם היום פג מעט, ואחר כך מתכנסים אצלנו בחצר. הגירלנדה מזכירה לנו כמה דומה ההתכנסות הזאת לבר-מצווה. הרבה מוזמנים (רק שכאן לא שולחים הזמנות ואף פעם לא יודעים כמה אנשים יגיעו), הרבה הכנות ושולחנות עמוסים כיבוד (רק שכאן אף אחד לא מביא מתנות), והגירלנדה מאירה את החצר (אבל כל הנורות הצבעוניות – מפורקות).