אבא של עמר

יש בירח המלא, בפניו העגולות, באורו השמימי, אנושיות שמשלבת עצב ואהבה. הוא מלווה אותי מראשיתו של הבלוג הזה. אפילו הבטחתי לעמר להפסיק להביא לו ירחים.

ההבטחה נשכחה. כשסיפרתי על הטיול, ביום ההולדת של עמר, צירפתי צילום של פעם בחיים של הירח עולה מעל לנחל.  הצילום אולי  הזכיר גם את הציורים המקסימים מהספר "ויהי ערב" וזה אולי מה שגרם לקוראת אוגניה להגיב כך: " גם הירח בתמונה קרא ונעצב מעט". לי על כל פנים זה הזכיר. את הסיפור, ואת שורות הסיום "וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח, נשק לה גם הירח".

הספר הזה, הבלתי נשכח, עם ציוריו העזים, הוא מהספרים שנצרבים בילדות. לא שלי. לא הקריאו לי, לא קנו ולא הכרתי אותו. כשיום אחד רשמה אורית, שלמדה איתי, על פינת הלוח "הלכו לתומם אפרוחים ואמם" נחרת בי המשפט המוזר אך לא אמר לי דבר. רק כעבור שנים, כאבא מקריא, פגשתי את המשפט מקרוב. מהאופן שבו נחרת הספר בליבי כמבוגר אני יכול רק לדמיין מה כוחו על חווית הילד.

כשיצאתי לחפש ברשת את האיור מתוך הספר כדי להביאו לכאן הגעתי לפוסט היפה של חברתי האינטרנטית מרית , ומומלץ לקרוא מה היא כותבת על הספר. אולם קודם כל, כדי לבדוק מה בדיוק עוררה בי התגובה של אוגניה, חיפשתי את הטקסט עצמו. רצה הגורל (ואי אפשר לייחס זאת לשום רצון אחר) והעליתי קטע וורד בו הופיע ציטוט של חלק מהשיר. שמו של אותו מסמך וורד –

 "1 year – Nehemia". אינני יודע מה זה אומר לכם. לי זה היה ברור. גם לי יש במחשב קבצים ותיקיות שנקראים "שנה", ו"שנתיים" ו"שנה3". לא טעיתי. הקובץ מדבר על יותם, ועל הירח וכוכבים בשמיים, ובסופו, מילות שירו של נתן זך:

איך זה שכוכב אחד לבד מעז,

איך הוא מעז, למען השם.

כוכב אחד לבד,

אני לא הייתי מעז,

ואני, בעצם, לא לבד.

והלא זהו שמי השני.

המשכתי לחפש מיהו יותם והגעתי לדף הזה, של גדוד 294, ומשם לדף הזה, של יותם לוטן, שנולד בקיבוץ בית-השיטה, באביב 1973, כשהכל פרח, רק קיץ אחד לפני שדור שלם מבני הקיבוץ הזה נקצר במלחמה, וצמח שוב בשדה החיטה, בשיר של דורית צמרת, שהוא חלק מהפסקול של האזכרה שלנו, ושכתבתי עליו באחד הפוסטים הראשונים בבלוג הזה. ובאתר של יותם, לצד חיוכו, עוד שיר של דורית צמרת, שנכתב רק בשבילו, אחרי שנפל במלחמת לבנון השנייה, באוגוסט 2006, ארבעה ימים לפני שפתחתי את הבלוג הזה.

כבר שנים שאותו אוסף מלווה אותנו באזכרה וסביבה. כתבתי עליו לא מעט וסיפרתי על מרבית הקטעים, אבל אף פעם לא הצלחתי להשמיע אותו במקום הזה.

לפני כשנה החלטתי ללקט את כל הקטעים ביוטיוב ולבנות לי, לכולם, פלייליסט. מצאתי ביצועים כמעט של כל הקטעים, אבל הפלייליסט נשאר גנוז.

השנה, היום, פתחתי אותו. כמו שקורה לעיתים קרובות, חלק מהקטעים ביוטיוב כבר לא איתנו, ונאלצתי לטפל בהם ולמצוא להן תחליף. כמו שקורה לעיתים קרובות, המבחר ביוטיוב רק מתעשר, ומצאתי גם את אותם קטעים שהיו פעם חסרים. כעת הרשימה מלאה, וחוץ משני הקטעים לפסנתר, הביצועים כולם זהים לאלה שאצלנו. כל אחד יכול עכשיו להאזין לפסקול של עמר.

תוך כדי, שמתי לב ששיר אחד חסר. לא ביוטיוב אלא באוסף המקורי, זה שאנחנו משמיעים שוב ושוב.

תוך כדי עיון כאן בבלוג גיליתי שאת הקטע הזה הוספנו בשנה השניה. כנראה שבשנה שאחריה, שיכפלתי את האוסף המוקדם יותר וכך הוא נשמט. כעת, האוסף הזה כל כך מגובש, ושמעתי אותו כל כך הרבה פעמים, שאני לא משנה אותו. על כן, הקטע הזה מופיע בסוף הרשימה.

תודה ליוטיוב. תודה למוסיקה שלוקחת אתנו למקומות גבוהים ורחוקים.

הפסקול של עמר

בחלום הלילה, אני זוכר שאני נמצא באיזה חנות, ואני שומע מוסיקה (Society, של Eddie Vedder). זה מתוך המחשב של גיא, ואני מנסה לפתוח איזה ארון כדי לסדר משהו, כי יש חשש שהכל ימחק. ואני אומר לעצמי, שחבל אם זה ימחק כי אז גיא יצטרך להוריד ולאסוף את כל המוסיקה מחדש. ואז, אומר לעצמי, שמה שעצוב זה שאם המוסיקה של עמר תמחק, הוא לא יוכל לאסוף אותה מחדש. אף אחד לא יוכל.

וכשאני מתעורר, וזוכר, אני אומר לעצמי, מתוך הַעֵרוּת, שמה שבאמת עצוב זה שבחלומות הלילה, שהם המקום והזמן היחיד ששם באמת אני יכול לפגוש את עמר, לראות או לדבר איתו ולגעת, שדווקא שם, אני כל כך מציאותי, מתעצב על זה שהוא איננו. ובכל מקרה, היקיצה מעציבה.

לינקין פארק הופיעו בפארק.  הרבה אלפים היו שם וחשבתי שעמר היה ביניהם. זאת המוסיקה שאהב. אחר כך חשבתי, זאת המוסיקה שאהב לפני חמש שנים. יותר. הפסיק לאהוב לפני חמש שנים. אהב קודם. אבל אנשים משתנים. בעיקר אנשים צעירים. בעיקר נערים שהופכים אנשים, מתעצבים, מתכוונים. גם הטעם נולד מחדש. פתאום, מה שאהבנו בגיל עשרה נראה טפשי ומגוחך. ואם כך, אין לי מושג מה עמר היה אוהב היום. בכלל מה היה עושה? עם מי? איפה? ככל שמתרחקים מנקודת המוצא, אם הכיוון אינו ידוע, סימן השאלה של האפשרויות גדול יותר. הרי לכולנו יש אינסוף אפשרויות, שאחת מתוכם מתממשת. ומי שנשאר עם אינסוף הופך ללא ידוע. רק החיים ממשים את הבלתי צפוי. אני יכול להשאר בנקודת הידיעה האחרונה ולדמיין את עמר בהופעה של לינקין פארק. חוץ מזה, גם מה שאהבנו מזמן ונראה טפשי הוא חלק מאתנו ומעורר חיוך ואם יש הזדמנות להתחבר ולראות היום הופעה, מתחברים. ולא כל מה שאהבנו פעם נראה טפשי. יש דברים שממשיכים תמיד לאהוב.

"הפסנתרן" סרט טוב. חזק. מרגש וגם עטור במוסיקה טובה של שופן. הוא יצא בשנת 2002 וראיתי אותו כשנה אחר כך, בדי.וי.די, אצל חברים.

עכשיו ראיתי אותו שוב, בכבלים. הפעם הוא מרגש יותר. זה בגללי. בגלל הרגישות שלי. אני חשוף יותר. אני השתניתי. ככה זה כשניצבים על שפתו של בור העצב.

והמוסיקה, כולה שופן, גם היא יפה ועצובה. לקראת סוף הסרט, אחרי שהמלחמה נגמרה, הוא מנגן קטע יפהפה. הנוקטורנו מס 20 בדו דיאז מינור. הוא מנגן, ונזכר ודמעות עולות בעיניו. ואני מסתכל, ומקשיב ודמעות גם בעיני. והדמעות שלי באות ממקום אחר. ואנחנו נפגשים.

מרגע שחדלו דברים להתחדש, זה הקטע שבו אנו פותחים את האזכרה השנתית. קצת מוזר לי לחשוב שהוא כמעט בן מאתיים שנה.

אני יודע שמאד אהבת את הביטלס. במיוחד את Yesterday  שכל כך אהבת לנגן, ויש אותו באוסף שלך. אגב, לא שמעו אותו אתמול, בכלל. פול עמד על הבמה, (בהדרן כמובן) ושר עם הגיטרה, אבל שמעו רק את הקהל, ששר שירה אדירה. היית נהנה. אתה יודע שעכשיו, אתמול אצל פול ולפני שבוע בדיפ פרפל, זאת פעם ראשונה שהלכנו להופעות כאלה והוצאנו סכומים כאלה. פעם חשבתי שזה לא הגיוני ומטופש. גם עכשיו, חשבתי כך מכח ההרגל, למרות שהתלבטתי, וגיא בא ושכנע אותי. די בקלות. אתה יודע, מאז שאתה איננו, אני הרבה יותר רך בדברים האלה. חושב שהכי חשוב זה שנהנה היום, ושנעשה דברים כאלה. אתה היית כל כך נהנה בהופעה. בטח גם אתה היית רוצה שנלך. אני לא יודע אם הייתי מסכים. אני רוצה לחשוב שכן. טוב לי לחשוב שכן. בכל מקרה, אתה בטח היית הולך. הייתי אומר לך – "אתה כבר ילד גדול. יש לך קצת כסף משלך. רוצה ללכת? תלך". ואז כולם, האחים שלך היו אומרים – "אני רוצה שנוציא כסף מהבר-מצווה שלי. אני רוצה ללכת". ובסוף הייתי אומר, טוב נלך כולנו. אני מזמין. זה דבר של פעם בחיים. חוויה של פעם בחיים.

בהופעה, לא כל כך יצא לי לחשוב עליך. רק קצת. ב-Yesterday , וכשפול שר Something  והקדיש אותו לג'ורג', והראו תמונות שלו ברקע, צעיר ומחייך, והיה עצוב ומרגש. ובהיי ג'וד, כששרתי עם כולם ופתאום נתקע לי הקול ולא יכולתי להמשיך.

מה שאמרתי בע"פ זה שמשנה לשנה, מפעם לפעם, אני מוצא את הדיבור יותר קשה עלי, ולא בטוח שאוכל לצלוח ולקרוא את מה שכתבתי ורציתי להקריא.

ומה שקראתי מן הכתב

לא מזמן חיפשתי במחשב תוכנה כלשהי. הכנסתי חיפוש בגוגל ומיד הגעתי. מצאתי גירסה משנת 2006. התגובה הראשונה שלי הייתה שזאת גירסה ממש ישנה. היא כבר בת שנתיים. ואז, שנת 2005 נראתה לי רחוקה. רחוקה כל כך, קבורה במעמקי הזמן. והזכרונות שלנו מעמר, והזכרונות של עמר מעצמו, רק האחרונים שבהם הם של 2005 ורובם הולכים עוד שנים אחורה. והמחשב של עמר, שאהב כל כך הרבה לשבת לידו, שהיה בזמנו חדש ומשוכלל, מקור גאווה, גם הוא כבר התיישן. והפלאפון, שהיה אז חדש לגמרי, גם הוא כבר אומר לנו – זה היה מזמן. מזמן נורא. שלוש שנים חלפו. שלוש שנים לא ראיתי את עמר, ולא חיבקתי, לא דיברתי ולא שמעתי את קולו. שלוש שנים שעמר חי רק בממלכת הזכרון. זמן רב. והמרחק, עצום ורב. והכאב, אותו גוש עופרת שמלא אותנו אז, התחלף באחר. בכאב המרחק. אף פעם לא ידעתי עד כמה מרחק יכול לכאוב. מרחק שנמדד בזמן. שלוש שנות אור. וכבר בשניה הראשונה התרחקת כדי 300000 ק"מ, ואתה ממשיך כך ומתרחק, ואנחנו חסרי אונים, יכולים רק להסתכל. ובכל זאת, רק האהבה הגדולה שאתה משרה כאן בכולנו, היא שמאפשרת לנו לדבר על שנות אור, ולא על שנות חושך.

 

 

 ***

 

 

האם שכחנו דבר? הזכרונות הרי הולכים ונשחקים. האם אנחנו שוכחים? חישבו על הבטוי "תשכח ימיני". הוא לא מדבר על כך שנשכח את ידנו הימנית. הוא מדבר על הבלתי אפשרי. אי אפשר לשכוח את ידנו הימנית. היא חלק מאתנו כל הזמן, בכל הזדמנות ומעשה, גם אם אנחנו לא אומרים לעצמנו. גם אם אנחנו לא באים ו"זוכרים" אותה. כאשר אני מושיט את ידי, לגעת במשהו, לעולם איני אומר לעצמי – הנה ידי, הנה ואושיט אותה. אני פשוט עושה, מושיט את היד. נוגע. היד היא אני כל רגע ורגע. אין משמעות לעניין השכחה והזכרון. ועמר, הוא חלק מאיתנו. בכל דבר ומעשה. בכל דיבור ושתיקה. בכל נשימה. בכל הזכרות ובכל שכחה.

 

 

*** 

 

 

בדיוק היום לפני שלוש שנים היינו כאן. היום לפני שלוש שנים נפרדנו. ביום ההוא, בימים ההם, התהפך העולם ומה שאחרי שוב לא דומה למה שהיה לפני. והיום, ביום הזה כבר אין שום דבר מיוחד ושונה. "היום לפני שלוש שנים" – אין דבר כזה. דבר והיפוכו הוא. יש מה שהיה אז, שאפשר לחזור אליו בזכרון ובהרגשה. אבל היום, היום הזה הוא עוד אחד מאותם ימים רבים שאחרי. סתם, עוד יום. יום יפה, אבל סתם יום. מה שמיוחד איננו היום או התאריך. מה שמיוחד הוא ההתקבצות כאן, של כל האנשים. המפגש הזה, העליה לרגל למקום הזה, מפגישה את כולנו לרגע אחד. רגע של התייחדות והתחברות. רגע שבו כל הלבבות פועמים כלב אחד. כל המחשבות הולכות למקום אחד. לילד אחד. החיבור הזה, הוא הקסם של היום. בכל הימים, הולך כל אחד בדרכו, שומר איתו משהו. את עמר שלו. וביום הזה, במקום הזה, מביא כל אחד את עמר שלו, ומשתף את כולם, והכל מתחבר לחיבור אחד, זכרון אחד.

 

 

*** 

 

 

אני מביט, במעין סיכום, אני עובר על כל חייך. ואתה מתוך כך, יכול לעבור בהם שוב. כל הילדוּת – שׂחֵק לך, הסתכל על העולם, לטף את הכלבים והחתולים, תחייך, תצחק, תפגש עם חברים, תחרוש את המחשב, את כל המשחקים שבעולם. אל תדאג ילד. אתה שמור היטב בתוך כל הזכרונות. כולם מגינים עליך ועוטפים אותך. הסר דאגה מלבך. אתה יכול להמשיך לשחק. כל עוד אנחנו כאן. תחיה שוב ושוב בזכרוננו. בליבנו. ותנוח בשלום. לכל הפחות – שאתה תנוח בשלום.

 

וקראתי. וקולי נרעד.

ביום השנה הראשון יצרנו את האוסף האחרון. אחר כך, משך כל השנה הוא נסע איתי לכל מקום. הדיסק ישב אצלי באוטו ונגן שוב ושוב את השירים של עמר.

ביום השנה השני השתמשנו באותו אוסף. ביום ההוא הוצאתי אותו מהאוטו. אחר כך הוא נשאר בבית. בנסיעות שמעתי דברים אחרים. בעיקר רדיו, ואחר כך ז'אק ברל.

עם הזמן הבחנתי איך הזכרונות הולכים וחומקים ממני והכל הולך ומתרחק. מדי פעם, כשהרדיו בחר להשמיע את אחד השירים של עמר, הכל התחבר והתעורר בעצמה. החלטתי להחזיר את הדיסק לאוטו. ביום בו ציינו חצי שנה החלפתי את הדיסק.

חצי שנה בדיוק נסעתי בלעדיו. הדבר המדהים היה המרחק שבזמן. ידעתי שמדובר בחצי שנה אך בעיני נראתה כעידן ועידנים. אלמלא הייתי סופר את הימים הייתי מנחש שעברו שנים אחדות. גם יום ההולדת שלי נראה רחוק הרבה מעל לחודש.

כשהייתי בגן חלפתי לראשונה בתוך החופש הגדול. אני זוכר שהייתי בטוח שהוא נמשך שנה שלמה. במושגי הזמן של הגיל ההוא אין פלא בדבר. בגיל ארבע, שנה אחת היא רבע חיים. שנה היא נצח ואין תימה שהחופש הגדול מתארך לכדי שנה. ככל שחלפו השנים והלכתי והתבגרתי התקצרו הזמנים ושנה אחר שנה חלפו כהרף עין. לכן מאד הפליא אותי איך הזמן שב לפתע והתארך. יום הפך לחודש, וחודש לשנה, עונה לתקופת חיים ושנה היא נצח.

הזמן מתארך כמו היקום המתפשט. המרחק מפה לשם נשאר קילומטר. רק הקילומטר גדל והתארך מאד. הוא היה חייב להתמתח כך, הזמן. אותה השנה צריכה להכיל יותר, עוד ימים, ימי זכרון. כל יום הוא יום זכרון, ומיום למשנהו עוברת שנה. הזמן חייב לספק אוויר לנשימה בין יום ליום. שנתיים וחצי הן נצח והדבר אינו מפליא כלל וכלל.

הנה, יעקב אחר עבד ברחל שבע שנים, והיו בעיניו כימים אחדים. ואני, ימים אחדים נראים בעיני כשנה. ואין זאת אלא שאנו נוסעים בכוון מנוגד ברכבת.

אז הנה, בעקבותיו של ז'אק ברל, מצאתי את עצמי בפאריז. שוב ושוב שמעתי את התקליט, מקשיב היטב לכל הגייה שאינני מבין, ומעולם לא נשמעה בעיני הצרפתית יפה כל כך. השפה האהובה עלי היא בכלל איטלקית. הרחק הרחק לפני המקום השני. בעצם אין מקום שני. איטלקית וזהו. פעם, ברומא, שוחחתי עם בחורה איטלקיה והיא שחה לי שבעיניה השפה היפה ביותר היא הצרפתית. היה זה משפט מדהים. מעולם לא היה העשב של השכן ירוק יותר. אותה בחורה טעתה כמובן לחלוטין. בכל זאת, הצרפתית של הזמר הבלגי ששר על הנמל באמסטרדם היתה כל כך יפה. הסוד פשוט. היא היתה מתובלת באהבה. כך, האהבה שמהדהדת בשיר, או נכון יותר – בשירה, הדהדה בי ויצרה בתוכי תמהיל של צרפתית ואהבה. מתוך אותה אווירה מצאתי את עצמי חווה את הביקור בפאריז, ולמרות שהיו כמה כאלה, כל רוחי הייתה באחרון, ולא בגלל שהקודמים התרחשו לפני שנים רבות מדי. האחרון, הוא זה שהיה צרוב רגשית והוא זה שהתאים לאהבה.

הביקור ההוא היה טיול משפחתי וזכרונות משפחתיים נוגעים בי לעומק. כל דבר שמלווה את עמר ואת שיירי הזכרונות מעלה חיוך, ועצב ואהבה גדולים. וממש לא משנה ולא חשוב שבטיול הזה בפאריז עמר בכלל לא היה. כשהיינו בטיול הזה בפאריז – עמר בכלל לא היה ומשום כך היה אתנו כל העת. כך, הזכרונות מפאריז הם זכרונות מעמר, זכרונות שלי עם עמר וזכרונות של המשפחה עם עמר. והוא בכלל לא היה שם.

מזה שנתיים ויותר אני מנסה לתאר במילים את שאינו ניתן לתיאור במילים. כמו הדברים החשובים באמת שהם סמויים מן העין, כך הדברים שמעבר למילים. על כן, הדבר הפשוט ביותר הוא להפנות ישירות לקטע. אי אפשר במילים.

בכל זאת יש לי כמה דברים להגיד. אחד הדברים שאהבתי ביו-טיוב הוא התגובות לקטע. התיאורים של החוויה המיוחדת. ההערצה לז'אק ברל. הסופרלטיבים. עם כולם הזדהיתי. אפילו ההערות הקטנות, כמו מי שכתב "הלוואי הלוואי שהייתי מבין צרפתית, אפילו שאין צורך להבין, כי הכל גלוי וברור". או מי שגילה כי צפה בקטע שוב ושוב מאה פעם. אפילו עם מי שאמר שהוא מת לשיר את השיר הזה (ואם אפשר, כמו ברל).

כשצפיתי בבצוע נבלעתי ונעלמתי בתוכו ובו בזמן הייתי ככל שאפשר להיות. וכל זאת, בצפייה טלוויזיונית וממרחק כזה של זמן. כאן אתה נוכח כיצד יכולה טכנולוגיה לקלוט, לשמור ולהמציא מחדש חוויה עצומה שכזאת. העצמה הזאת הנשמרת, מחפה על, אך גם מחזקת את העובדה שהאיש השר כבר מזמן איננו חי בינינו. מי שיצר כך, ומבצע כך, יכול למות בסיפוק. בכל זאת, עובדת מותו מאירה על אותו המקום לשם נאספים כולם. אני חושב שחייו ומותו של איש כזה הם עבורי סמנים של תקופה. פרטית וכללית. מותו חותם את העבר בחותמת של "שוב לא יהיה". אבל הטכנולוגיה, היא מסייעת  ומצליחה להשאיר בי כזאת חוויה עצומה.

וכשאני מתרחק (בקושי) מהחדר, מהמחשב, והוא ממשיך לשיר בפעם המאה ואחת, ותמונתו מרצדת על המסך, נשארת ההופעה כקולו של עץ בודד הנופל ביער. יש משהו מאד מנוכר בטלוויזיה פועלת ללא צופה. מראות וקולות מהדהדים בחדר ריק מאדם. רק הנוכחות שלי נותנת את המשמעות. ובתמורה, אני זוכה בחוויה מפעימה. אז למשך שתיים וחצי דקות עשינו עסק שבו שני הצדדים מרוויחים.

כבר לפני די הרבה שנים, כשהשידורים היו ממילא בשחור לבן ולא יכולת לדעת אם גם התכנית מצולמת ללא צבעים, שודר ערב אחד המופע של ז'אק ברל באולימפיה. אולי  הייתי אז בתיכון. זה מתאים לזכרון וגם לצבע. וכבר אז נדהמתי כמה חזקה יכולה להיות חוויה של צפיה במופע מצולם של זמר בודד עומד על הבמה. התמונות ההן נחרתו בזכרוני ממש כאילו זכיתי ונכחתי במופע עצמו. שמחתי להיות מובל לאותם קליפים.

הכל משום שערב קודם לכן, בדרכי הביתה שמעתי את השיר הזה, והוא טלטל אותי כך שישבתי, חיפשתי וצפיתי. שוב ושוב ושוב. טכנולוגיה.

משורר. מלחין. מבצע. זמר. שחקן. בן אדם. מבלי לדעת  דבר על האדם שמאחורי התמונות, וללא כל צורך לדעת. בן אדם גדול. אני יכול רק לאהוב אותו. ואם יש משהו שם, מעבר, אולי אפילו עמר פגש אותו.