אבא של עמר

יום הולדת, סיבה למסיבה, מחלק את הזמן. פרוסות אחידות של שנה, שנוכל לסדר ולהשוות, לדעת מה היה ומה נוסף. או נגרע. אהבתנו למספרים עגולים ולַסֵדר מעטרת שנים חגיגיות במיוחד, אוספת אותן במארז שי של עשיריות וחמישיות. עשרים וחמש אפילו מתאים למארז הגדול של ארבעה במאה. וכל זה יפה כשהאריזה מלאה. וכשהשנים ריקות  אין זה משנה מה אין בתוכן ואין סיכומים חדשים. גם הימים, כל ה-365, מה שהם שותקים, את אותם הדברים שותקים. ובכל זאת יש כאלה ששותקים יותר. והשנים, ככל שהן ריקות, הופכות ריקות יותר ולא צריכות להצטופף במארז. יש מקום לכל השנים שלא יהיו.

ועדיין סיבה, והרגליים שוב טיפסו בשבילי הר הכרמל, והעיניים חזו בנופים, והידיים חיבקו, והיה טיול יפה ומוצלח, ונפרסה מפה, ואוכל נערם והורמו כוסות יין ליום השבת לקדשו ועמר לחבקו ולהביא אותו

לכאן.

מן הטיול הזה נשאר אוסף צילומים נהדרים, בעיקר המון צילומי פורטרט שנעשו ממרחק, כאלה שהמצולם אינו מודע אליהם ולכן הוא מספר את סיפורו. וכל צילום כזה כמו כרטיס נוכחות למי שהיה. ועמר, שהיה בדרך אחרת, זכה בצילום הנדיר הזה.

ירח מביט על נחל ספונים 

אצל הוטרינר  

אלפיים שקל

לחתול בשק  אשפה?!

לא גור חמוד מבטיח

זקן מרוט, שתום עין

שק עור רזה ומרוקן מכח

אבל מלא בזכרונות

שנמסרו בלשונו המחוספסת

מהרבה סיבות הפסקתי כמעט לגמרי לכתוב כאן. כך קרה שהמקום הזה הפך לאוסף נאומי פרידה מכלבים וחתולים. ממילא כל העצב בעולם בנוי מאותו חומר.

יגר כבר היה כאן, כשפרחו נשמותיו הקודמות. עכשיו גם האחרונה, ואין עוד חתולים שעמר הכיר בשמם ובפרצופם.

אילו החתולים יכלו לחשוב ולדבר, אולי גם הם מבקשים להמשיך לחיות בכסא גלגלים עם חיתול ומטפל צמוד.

אילו אנשים היו יכולים לבחור, אולי היו מבקשים גם הם לסיים בדקירה קלה שתפיל עליהם תרדמה רגועה, ואחריה עוד אחת, ללב, אותה כבר לא ירגישו.

באופן אלוהי כלשהו, חייהן המואצים של החיות חולפים מולנו, ואנו רואים אותם מינקות עד זקנה, מגוּרוּת עד סיום, מביטים מִגוֹבה על גלגול חיים. רק אצל חיות שימיהן קצרים אנו יכולים לחזות בגלגול הזה במלואו והזיכרונות מכילים את ימי החלב ואת הסוֹף הקומל כאחד, מה שאי אפשר, לעולם, אצל בני אדם כמותנו. כמה נורא להיות אלוהים בן אלמוות. זוהי קללת הזקנה. לקבור, לקבור, לקבור. להיות האחרון. בנוסף לריח הגוף המתבלה

אני יושב על הכסא הרחב, ליד המחשב, מרגיש חריקה קלה, תנודה, ואני יודע, חתולה כרגיל דלגה לכסא ומתיישבת מאחורי, ברווח שבין הישבן למשענת. עוד מעט תנסה להדחק קדימה. אני יודע שלא עוד. הידיעה שמשהו, מישהו, לא יהיה עוד לעולם, קורעת.

שארית. כמה פרקי חתול נכנסים לפרק אנוש אחד. חתול, חתול, חתול, חתול. אמא זקנה לא מכסה חמש חתולות זקנות. ילד אחד לא מכסה חתול אחד.

התמונות של חתולה כל כך חיות. מוצגות על המסך בגודל טבעי. כל שערה. חבל שאין לי כאלה תמונות של עמר. המאמץ הזה, לרוות מתוך תמונות קטנות שהפנים בקושי נראות, כמו חתול ניזון מפירורים. ואם מגדילים אותן מגלים שבלתי אפשרי לדלות יותר. ונשארים, והתאווה כולה בידיים.

לפרק זמן מסוים, המבט בתמונות חודר אל האַין, נמזג בו. אחר כך הזמן, והאין נמהל. או נמעך. נשארים דברים אחרים אבל האין הַרַפֶה לא מחזיק מעמד מול לחצם של החיים.

התמונות הגדולות, בקלוז-אפ, עם פרטי הפרטים,  סרטים עם תנועה (תנועה=חיים?) וקולות, כל כך משכנעים ששוב אי אפשר להשתכנע בקיומו של המוות.

הדפדוף באלבום התמונות מחיה תקופות. פרקים. המקומות, התחנות, ההרגלים שכבר השתנו, הימים שחלפו. זה יכול להיות עצוב אפילו אם כל הילדים התבגרו בעתם. אבל הרצף הזה יוצר נוכחות כל כך חזקה של העולם ההוא שנשאר, שהוא מנותק מהעולם הזה.

נזכרתי. חתולה אהבה מאד לחם. מושיט יד פנימה ומגרד, מגרד זכרונות שנשארו דבוקים לדפנות. נשמה חרוכה.

עמר כל כך רחוק.

כל היום התגעגעתי. ביום הזה התגעגעתי יותר. התגעגעתי ודמיינתי. יחד שכבנו על הספה והאזנו למוסיקה. אתה היית מאד שקט ועצור. וגם לא היית. היית הרבה לידי, ודווקא כשהיית, לא היית. איפה אתה? לא חשבתי שתבוא. אפילו מתנה לא קנינו. אבל, אתה יודע, בפנים מקנן תמיד רצון כמוס.

טיילתי איתך בארצות הזמן. כל הזמן מפנים מקום. כמו הדורות המתחלפים על הבמה, גם אנחנו, כולנו, מתחלפים. ממש כמו המים בנהר. הילד בן השמונה מפנה מקום לזה בן העשר. בן השלוש עשרה לבן החמש עשרה. ובן השש עשרה בא ותופס את מקומו. ובן השבע עשרה, כמו כולם, השאיר מקום פנוי, ואף אחד לא בא אחריו. ולא בא במקומו. ואף אחד לא נשאר.

טיילתי איתך באלבומי התמונות. מזמן לא היינו שם. עברתי תמונה תמונה. דף דף. התמונות מחלקות את החיים לתקופות ועידנים.

הבתים. הבית הראשון בחיפה. הבית השני. הבית במגדים. בעין איילה. השיפוץ. הקומה החדשה. החדר שלך עם הזמן שנעצר.

המכוניות. המטרו. האופל. הסובארו הכחול. זה היה תור הזהב. הכל היה טוב והמבט נישא קדימה. תור הזהב של הסובארו הכחול. אחר כך היו הרכבים מהחברה. עכשיו אני מבין שהם לא היו בני משפחה באמת. לא כמו הסובארו הכחול.

החיות. אדם, סופה, מיקו, באפי, אלווד, אקווה, בנג'י (רשימה חלקית חלקית). וחתולה הנצחית, שכמעט תמיד הייתה.

התמונות באלבום. הישנות, הקטנות, 9X12, והגדולות יותר 10X15. ואני מתחיל להזקק למשקפיים. הדיגיטליות. אלה שבתחילה אפילו לא הדפסנו והיו קיימות רק במחשב. התקופה האחרונה, כשכמעט לא הסכמת להצטלם, ויש לנו תמונות במשורה. וכל התמונות שכבר אי אפשר לצלם, אפילו שיש מצלמה חדשה והרבה מגה-פיקסלים.

כל היום התגעגעתי. אתה לא היית. ודווקא כשלא היית, היית.

נרות חנוכה

מסתכל בתמונה, חנוכה 2003. כולם עומדים זה לצד זה. מסמן לעצמי את הגובה של כל אחד. כל אחד יחסית לאחרים. ראש ליד חזה, ראש מול כתף. ילדים ליד הורים. היחסים השתנו. הילדים גדלו. ילדים עומדים זה לצד זה, הם סימניה בספר הזמן.

נס הפוך

פך שמן קטן והוא שופע ומתמלא מחדש ומספיק לשמונה ימים, זהו נס. ופך קטן שיוצקים לתוכו עוד ועוד והוא איננו מלא ואפשר להמשיך ולהמשיך, גם זה נס? כמו הים, שכל הנחלים הולכים אליו והוא אינו מלא. כך אני, צופה בתמונה של עמר, והמראה בא אל קרבי עוד ועוד ודבר לא מלא. כמו אדמה חרבה שהמים משקים אותה והם נספגים, נמוגים כאילו לא היו. זה הנס של הצמא האין סופי – אני שותה ושותה ושותה ולא מרווה את צמאוני.

תסרוקת

הנה תמונה ישנה, ועמר לאחר המקלחת, שערו עדיין לח ומבריק, מסודר ומסורק. כאילו הכינו אותו לקראת משהו, משהו חגיגי ויצוגי. כאילו כל הילדות היא הכנה אחד גדולה למשהו. והמשהו הזה שמתכוננים לקראתו, מהו? ויהא אשר יהיה, הוא לא הגיע. ומה שהגיע, הוא לא חגיגי. לא לכבוד החגיגה הזאת הסתרקנו.

גן חיות

ביקור בספארי, ועמר שקיבל מצלמה דיגיטלית משלו מצלם ללא הרף. במבט תמים של ילד מצלם את החיות שבכלובים ובמרעה. והנה מבטו נמשך לציפור, סתם ציפור מקומית שנקלעה למקום לארוחת חינם, ויש בה משהו מוכר וביתי ודווקא היא מושכת את עינו של הילד המצלם. והתמונה האחרונה ביציאה, כבר מחוץ לאיזור הביקור. על הכביש רובץ לו כלב, סתם כלב, לא תואר ולא הדר לו. ועמר ביקש, ועצרנו את הרכב ואת הכלב הזה הוא צילם. ואני זוכר את כל הסיטואציה. מסתכל בתמונות ופוגש זכרונות.

בגרות

אחרי מעבר על תמונות רבות אני מגיע לתמונה האחרונה. וכנגד תמונות הילדות, פתאום עמר שבתמונה האחרונה נראה מבוגר יותר. והיה טוב בעיני, לראות בו מעט בגרות.

עיון באלבום

אני חושב שמיציתי את כל הצילומים הדיגיטליים של עמר. חיפשתי בכל פינה במחשב, וגם הדפסתי, שלא ילכו לאיבוד. לפעמים, במפתיע, הייתי מוצא צילום שהסתתר, או קיבלתי מחברים. זאת תמיד פגישה מפתיעה. ונעימה במובן מסוים. כל פגישה יש בה משהו נעים. מה שמיוחד בצילומים הדיגיטליים הוא שהם מאוחרים בזמן. כמעט כל התמונות המאוחרות של עמר הן דיגיטליות. כמעט כל הזכרונות האחרונים שנחרתו בנו הם מתוך אותן תמונות. אחרי כמעט שנתיים, אני חושב שכבר אספתי וראיתי את כל הצילומים. ואי אפשר יותר להוסיף. ואי אפשר יותר להפתיע.

לתמונות הישנות יותר, שוכנות האלבומים, לא מיהרתי. הן שם, וידעתי שהן שם. מחכות לי.

בזמן האחרון אני מבקר שם יותר. את רב התמונות אני מכיר וזוכר. אבל לא מעט תמונות מפתיעות בכל זאת. גם שם, באלבומי התמונות הישנות, אני מוצא פתאום תמונות שלא זכרתי. וגם כאן, הפגישות הן הפתעה נעימה.

יש תמונות שעמר כלל לא מופיע בהן. מיד הן מתחברות לתמונות שלו, שאני זוכר. הנה, תמונת ילדים בגן ציבורי. בדיוק אז, צילמנו את התמונה ההיא, מהכוון ההפוך, שם עמר כן היה. הכל מתחבר חזרה למארג אחד, ממנו נפרד קודם לכן.

תמונה היא זמן משומר. רגע קפוא. הנה תמונה מככר סן-מרקו בוונציה. להקת יונים מסתערת על תמי וחונה על ראשה. יונה אחת, בחזית התמונה, פרושת כנפיים, מרחפת באוויר ריחוף של קפאון. אי אפשר לתפוס רגע כזה בעיניים. רק צילום יכול ככה להקפיא רגע. כל תמונה היא רגע אחד קפוא. חד פעמי. חולף.

כל התמונות יחד בונות תמונה אחת, גדולה, מעל הזמן. הן קולטות, משמרות ומעבירות אווירה. מהות. תקופה. תמונה של הבית עומד בחצר. מספר תמונות מהגינה. פריחה אביבית. וכאן אני עם שני חברים עומדים יחד, מניפים ידיים, צוחקים – "אנחנו כאן". כל אלה יחד הם המכלול של החיים אז. מכלול לא מושלם, אך שלם. עם דאגות וכשלונות לצד שמחות ותקוות. כל תמונה בודדת מאותה תקופה נוגעת במכלול הזה ומעלה אותו. כשהוא עולה, מיד עומד לעומתו זה האחר, של החיים עכשיו. עם שמחות וצחוק, לצד טרדות וקשיים. עם כמעט כל מה שיש בחיים. אבל תמיד, עם משהו שחסר.

אף אחד

מסתכל בתמונה ורואה ילד. מיליארדי אנשים וכולם שונים. כל אחד נראה אחרת. ובתמונה יש ילד. ואין כמוהו. וגם הוא איננו.

הנה עמר על המסך. בתמונה. זה כל כך הוא. בדיוק כפי שאני זוכר. יותר. מה שאני זוכר בדיוק, זה בזכות התמונה. בלעדיה, הזכרון הפנימי הולך ומתקהה. הנה עמר על המסך. אני רוצה לגעת בו. לקרוא לו. לדבר אליו. רוצה שיקשיב, שישים לב. אבל מולי מסך זכוכית. מפריד בינינו. בלתי נראה אך קיים. גבול דק אך ברור ובלתי עביר מפריד בינינו. בכל אשר אפנה, מסך דק נמצא. בחדר, בבית, בחוץ, בתמונות, בזכרונות, ביום יום, בחיים, בזמן. מסך בלתי נראה. בלתי עביר. בלתי שביר. הוא שם ואני כאן.

אילו יכולתי לפחות להגדיל את התמונות.

אדמונד היה הילד הכי גדול ושמן בכתה ח'. ודאי שאני זוכר את שמו. כולם מכירים בשם את הילד הכי גדול ושמן בכתה ח'. במיוחד אם אתה רק בכתה א'. אדמונד ההוא בטח היה מגיע לי היום עד לכתף. בכל זאת, כולה ילד בכתה ח'. אבל כשאני מנסה להיזכר בדמותו, הוא עדיין גדול כזה, ואני מגיע לו בקושי עד הבטן. ככה זה. כי הזכרון ההוא, שנצרב כשהייתי בכתה א', הוא בדיוק בגובה העיניים של אז. כך בדיוק הוא יעלה בכל פעם. כל זכרון ילדות.

בזכות התכונה הזאת של זכרונות הילדות יתרחש הפלא בכל השנים שיבואו. ככל שהאחים של עמר יגדלו ויעברו אותו בגיל (קשה להאמין שגם בגובה), ואפילו בשנים רבות, הזכרונות לא יפגעו. תמיד בזכרונות שלהם הוא ישאר האח הבכור. הגדול. הבוגר. תמיד בזכרונות יחזרו לאותה נקודה של פרידה, ולפניה. תמיד, כשיחשבו על עמר שנשאר בן 17, הם יחשבו על האח הגדול. נדמה לי שבשימור הזה יש מידה של נחמה.

כשמסתכלים על הזכרונות מבחוץ זה נראה אחרת. אני חוזר בכל פעם להתבונן בתמונות של עמר. לראותו כפי שהיה. בכל תמונה, בכל גיל, הוא נראה כפי שהיה. בתמונות האחרונות הוא נראה כפי שנשאר בזכרונות האחרונים. אין יותר עדכונים. התמונות האחרונות מתארות בדיוק את עמר שקיים בדמיוני כל העת. והנה, הסתכלתי באחת התמונות האחרונות הללו, מיום ההולדת של גיא. ועמר, בתמונה נראה בדיוק כפי שהוא. בדיוק כפי שהוא נראה לי היום. ואז ראיתי את גיא בתמונה – והוא קטן. ממש ילד קטן. כל כך שונה מהילד של היום. וההבנה הזאת, שהתמונה בכלל לא מתארת את מה שיש, ושעמר נשאר שם, רחוק בזמן, אין בה ולו שמץ של נחמה.

כמו בציור של אשר. במבט ראשון, הכל נראה כציור שלם והגיוני. ואז אתה מתמקד בפרט אחד, או היבט אחד, והוא ברור ומובן. אחר כך אתה מתמקד בחלק אחר, וגם הוא, בפני עצמו, נראה פשוט והגיוני. ורק הראש, כשמביט בכל היצירה יחד, מסביר לך שזה לא יתכן. בלתי אפשרי. זאת רק אשליה.

הנה התמונה. הכל במקומו. הנה עמר. נראה בדיוק כמו היום. הנה גיא. ילדון. וזה לא יתכן. רק אשליה. ואין מי שיוכל להסביר.

תמיד הייתה הבחנה בין התמונות של עמר הילד, עם הזכרונות שנוגעים בהם, והעצב שעוטף, ובין התמונות האחרונות, מהחדשים האחרונים. עמר הילד זה עמר שכבר היה ונגמר. במקומו כבר הגיע עמר אחר. שנה אחר שנה התחלף עמר ישן בחדש. ועמר האחרון זה עמר שנשאר. זה עמר מעתה ועד עולם. זה עמר שבעיני רוחי. זה עמר של הגעגועים. זה עמר.

אחרי ההתבוננות בתמונה ההיא, גם עמר שנשאר – לא נשאר. נשארתי בלי.

צעדנו במרץ על קו החוף. לתמי יש מכשיר למדידת דופק. רצועה שנצמדת לחזה ושעון על פרק היד. המכשיר על החזה מודד את הדופק ומשדר אותו לתצוגה שעל השעון. החלטתי למדוד גם אני את הדופק. הדקתי את הרצועה, והמכשיר בדיוק באמצע, נצמד לחזה ממש במפגש הצלעות, במקום הנקרא "מקלעת השמש". הצמדתי אותו והרגשתי את השקע הקטן בדיוק במקום ההוא. שקע קטן ובלתי מורגש.

יש לי תמונה של עמר מגיל שנה וקצת. יום כיף בלונה גל. הוא עומד שם, לבוש חיתול, מחייך ומצביע אל הצלם. זאת התמונה הראשונה שבה ניתן לראות שקע קטן בבית החזה. כמעט בלתי מורגש. לא ראינו בו שום דבר יוצא דופן. לא ידענו שהשקע יגדל יחד עם עמר. לא יכולנו לנחש שהשקע הקטן הזה, שכלל לא שמנו לב אליו, הוא הפרט הכי גורלי בתמונה. הוא הגורל עצמו.

נגעתי במד הדופק וחשתי את עמר.

בעקבות הפוסט הקודם, כשראיתי את קט סטיבנס בקליפ ישן, הוא הזכיר לי שפעם נראיתי כך, בערך.

ונזכרתי בתמונה הזאת.

אחת מתוך סדרה של תמונות, שבעיני היא המוצלחת ביותר אי פעם.

ובתמונה הזאת, שאני זוכר כאילו צולמה היום, האושר שנראה הוא האושר כפי שהיה. ולא היה כמוהו. וגם אותו אני זוכר, כאילו היה זה אתמול. 

1989

לפני שנה בדיוק, חלפה חצי שנה. החברים של עמר ביקשו להיפגש ולציין את היום. אני ערכתי סרט. אספתי את החומר המצולם שהיה לנו, והוא לא היה רב. בערך מגיל שמונה ועד גיל חמש עשרה. לפני כן, לא הייתה לנו מצלמה. אחרי, עמר כבר לא הצטלם.

בשנים הראשונות, כשמתלהבים מהמצלמה, לוקחים אותה לכל מקום ומצלמים קצת - בטיולים, בבית או סתם. אחר כך מתעייפים, ומוציאים אותה מהארון רק בימי הולדת וחגיגות בבית הספר. לבסוף היא הופכת משחק לילדים, והם מצלמים כל מיני סרטים ועלילות שהם ממציאים.

כמו שכבות זכרון המכסות זו על זו, כך הקלטות מצלמות ובה בעת מוחקות. את מה שהעתקנו בזמנו לקלטות גדולות, הצלחנו לשמור. את החמרים המאוחרים יותר כבר לא הורדנו, וכך הם פינו את מקומם לחומר אחר, ורק שאריות מציצות פה בשם בין קטע לקטע. כך למשל, נמחקו רב הצילומים מבר המצווה של עמר. כאן אפשר לשמוע קטע מהברכה של אמא, שם כמה אורחים וזהו. לא נורא. במקומם יש סרטים מאוחרים שצילמו הילדים.

הפתעה נעימה הייתה לי כשהסתבר שפעם צילמתי את עמר מנגן בפסנתר, ואני לא זכרתי. החלק הפחות נעים היה שנותרו ממנה רק עשר השניות האחרונות, והשאירו המון טעם של עוד. כמו כל הסרט.

מכל החומר, ערכתי סרט קצר, כעשרים וחמש דקות, וכאמור הוא נפסק אי שם, בגיל חמש עשרה. בהמשכו, הוספתי מצגת של צילומי סטילס רגילים מכל השנים וגם מהזמן האחרון. ברקע רציתי את אותו קטע פסנתר קטוע.

לא ידעתי איך נקרא הקטע. חיפשתי והורדתי כל קטע פסנתר של באך שמצאתי. הוא היה שם. מינואט בסול, ועוד קטע מקסים שעמר אהב לנגן, פרלוד ב- דו מאז'ור (על כל פנים, כך הם נקראים במקום משם הורדתי).

הסרט, שכולו קטעים מצחיקים התחלף למצגת תמונות. התמונות הדוממות התחלפו לצלילי הפרלוד, והמשיכו כל עוד נמשכה המנגינה. המנגינה חוזרת על עצמה, משתנה ובודקת, מתעגלת וחוזרת, ונדמה שלא תגמר לעולם. ונדמה שהתמונות ימשיכו לדבר, יחד אתה. אך היא מגיעה לסיומה, והתו האחרון, הבלתי נמנע, נשמע ודועך לאיטו.

הרצון הזה, שלא יגמר לעולם, נמשך לתמונה אחת אחרונה. תמונה שצולמה בבוקר האחרון של עמר. תמונה אחת. מבט רציני, ושמץ של חיוך. עמר מתבונן בעיני, וברקע אותו מינואט, מתנגן מעצמו. עוד שתי דקות של פרידה, ושקט. המסך יורד.

אני זוכר את הצחוקים של כולם במהלך הקטעים בסרט. ועוד יותר זוכר את השקט שנשאר באוויר בסופו.

שבוע ויותר עמלתי על הכנתו, והכרתי אותו בעל פה, ומאז אותה פעם לא צפיתי בו.

לפני כשבוע, חיפשתי משהו בנבכי המחשב, ובמקרה הגעתי לאותם קטעי מוסיקה. לא זכרתי את שמם, והשמעתי את כולם. כשניגנתי את אותם השניים, הציפו אותי עצב גדול וגעגוע. כמו ברגע זה.