אבא של עמר

11 בספטמבר - היום הארור בשנה

2005 - הארורה בשנים

11 בספטמבר

בכל שנה

חוזר ומגיע

ושוב חוזר ומגיע

כל שנה

2005

בכל שנה

הולכת

ומתרחקת

הולכת ומתרחקת

בכל שנה

ב-10מרץ 2005, שזה מזמן, כתבתי בטור שלי קטע שנקרא "במקום הכי רחוק". ובין היתר כתבתי כך:

"הזמן המעגלי יכול לאפשר את האשליה של ההזדמנות השנייה. של החזרה המדויקת, שבה כל התנאים זהים. שבה הכל שוב חוזר על עצמו. אבל, לעולם, לא הכל חוזר על עצמו.

במחזור השנה הפרטי שלנו, התחילה הספירה לאחור. כשהיא תגיע לסיומה, שוב נחזור על אותם הימים, יום אחר יום. החל מהאחד בספטמבר, התסריט כמו יחזור על עצמו. כל יום, כל תאריך, זכורים בצורה כל כך מדויקת. בכל תאריך, נחייה את הכל מחדש.

ומחזור ימי השבוע, גם הוא חוזר על עצמו. מחזור מלאכותי אמנם, יציר אנוש, אך הוא משפיע על מציאות חיינו. מה שקרה בחמישי, אינו דומה למה שקרה בשישי. ומה שקרה בשבת, שונה מיום ראשון. כשתסתיים השנה, וכשתסתיים הספירה לאחור, כשנחזור על הדברים, כשנחיה יום אחר יום מחדש את אותם הימים, נחייה אותם גם על פי ימות השבוע. נחייה מחדש את יום רביעי וחמישי. נמות מחדש את שבת וראשון.

כשייסגר המעגל, ושוב נעבור את אותם התאריכים בלוח השנה, וכששוב נעבור את אותם הימים בשבוע, הם כבר לא יתאימו זה לזה. הימים בשבוע והתאריכים כבר לא יתאימו. כשייסגר המעגל, יגיח לפתע ראש השנה, זה של חודש תשרי, במקום בו לא היה קודם. התאריכים, העברי והלועזי כבר לא יתאימו. מעגל יתמזג ויתערבב במעגל. כל מעגל והקצב שלו. ולא נוכל לעבור שנית את הימים - יום אחר יום. לא בכל המעגלים יחד. יהיו עוד שנים אחרות, בהן שוב יפגשו הימים והתאריכים, בהם הכל לכאורה יחזור על עצמו. זה יהיה רחוק בזמן. כאילו הוא מכריח אותנו להתרגל, ולהשלים עם כך ששום דבר לא יהיה בדיוק כפי שהיה, ורק אז מרשה לעצמו שוב את אותם הצירופים.

כשייסגר המעגל, לא נוכל להסתמך על התאריכים, על החגים, על ימות השבוע. המעגל ייסגר כשהחצב ישוב ויפרח.

מחר, יום שבת, תימלא חצי שנה ללכתו של עמר."

וכתבתי נכון. כי תחושת ה"שחזור" תובעת הן את התאריך והן את היום בשבוע. ואלו אינם מתלכדים.

וכתבתי נכון. כי יהיו שנים אחרות בהן יתלכדו הימים והתאריכים. אבל זה יהיה רחוק בזמן. אחרי שנתרגל. כמו לחזור מרחוק, וכבר אין אף אחד בבית.
השנה היא שנה שכזאת. וכל יום הוא בדיוק כמו היום ההוא. וראש השנה, גם הפעם הרחיק עד אוקטובר.

ואת הימים קל לזכור, אחד אחד. רשמתי בליבי, וגם על הנייר. הקטע "סוף הקיץ", שבתחילת הספר "חמישים מילים לעצב" מונה אותם.

בראשון בספטמבר, חזרה לבית הספר, אחרי חופש ארוך ובטלני. שמחה לקראת פגישה מחודשת עם חברים.

השני בספטמבר, יום שישי. אין לימודים. כבר אפשר לנוח מהיום הראשון. לחגוג על התפר שבין החופש והלימודים. לחזור ולרבוץ מול המחשב עד השעות הקטנות של הלילה.

השלישי בספטמבר, יום שבת. הכרזנו על מנוחה כפויה מהמחשב. למרבה הפליאה, הגזרה לא התקבלה בכעס, ופינתה מקום לפעילות שהפכה נדירה. שחקנו מונופול על המיטה בחדר השינה. עמר ניצח.

רביעי בספטמבר, יום ראשון. הפעם מתחילים הלימודים קצת יותר ברצינות. בערב, לאחר יום הפוגה, שוב ליד במחשב.

חמישי בספטמבר, יום שני. המנתח הגיע לארץ ויצרנו קשר. עולה הכוונה לניתוח לקראת סוף השבוע. עמר קצת מבואס כי לא דיברנו על כך לאחרונה וכל העניין פתאום נחת עליו במפתיע, בהתראה קצרה. קצרה מדי. נשמע רעש רועם בהמשך הדרך.

שישי בספטמבר, יום שלישי. נסיעה עם בית הספר לבקו"מ. מציגים לשמיניסטים את האפשרויות השונות. עמר מאוכזב, כי אם בכלל יגויס, לא יוכל לשרת ביחידות שמושכות אותו.

יום רביעי. היום הרגיל האחרון של עמר. כמעט רגיל. היום האחרון בבית הספר. המפגש האחרון עם החברים. ביקור וביקורת בבית החולים. הניתוח נקבע למחרת. נסיעה הביתה. הארוחה האחרונה. ארוחת ערב רגילה, בבית. הלילה האחרון במיטה בבית.

יום חמישי, השמיני בספטמבר. בוקר אחרון. שעה אחרונה במחשב. שהיה אחרונה בבית. נסיעה אחרונה. מקלחת אחרונה. פיג'מה של בית חולים. שיחות אחרונות איתנו. אסמסים אחרונים לחבר. חיוך אחרון. כניסה לניתוח. מבט אחרון בעיניים. מילים אחרונות שאמרתי —

"אני אוהב אותך".

אחר כך, סופרים בשעות.

מחר, שבת, אקח לעצמי מנוחה כפויה מן המחשב.

באתר של עמר, נכנס לאחרונה מישהו וכתב לו כך

"אני לא מאמין כמה זמן עבר...לא מכיר אותך אישית אלא מאותו פורום שכל כך אהבת, ועדין, נזכר בך מפעם לפעם ועל ההשפעה החיובית שהייתה לך על חיינו. תנוח על משכבך בשלום".

כמעט עשר שנים עברו.

הגעגוע שלנו ופיסות הזכרון הם הלא מובנים מאליהם.

אבל למצוא אותם במקום אחר ורחוק, היכן שהשכחה גם היא מובנת מאליה, זה דבר המחמם את הלב.

לפעמים מת מישהו ערירי, מצאצאיו של איש חשוב, ואז אנו מתבשרים כי לא נותר אף שריד ונצר לאותו איש. תם ונשלם. ועל אנשים לא חשובים איננו שומעים, אך רבים אלמונים, יום אחד, מת צאצאם האחרון.

וכמו צאצא, גם הזכרון. ואנו נושאים בקרבנו, בליבנו, זכרונות של מי שהיה ואיננו, וכך עדיין הוא חי בתוכנו. ובלכתו של אחרון הזוכרים נמוג גם אחרון הזכרונות. ובלכתו של מישהו, שומרים אוהביו ומכיריו את זכרו, ומצטערים בפרידתו, אבל איש לא שם לב לאותם זכרונות שהיו בתוכו, של מישהו אחר, רחוק יותר. אף פעם לא נדע לאן נעלם הזיכרון האחרון של עמר. של כל אדם.

כדי לחזות במות הזיכרון האחרון, לכו אל הכלבים. אותן בריות שאפשר להשקיף על ימי חיים מלמעלה ולספור את ראשיתם ואת סופם. הכל צפוי וידוע. הבית והחצר מלאו הולכי על ארבע - בעבודת השורשים של עמר תפסו מקום כמעט כמו של בני הבית האחרים. בשקט, מחוץ לנביחות והיללות, מלאו בנאמנות את תפקידם – שומרי הזכרונות, עד נשמת אפם האחרונה.

אקווה הייתה הראשונה. ובאנג'י, ואז בא זמן החתולים, בפרט יומה של חתולה. וייגר, צעיר הוותיקים, שהפתיע והקדים להסתלק.

נותרה באפי, שומרת על רוח נעורים, ואין שיבה בשערה, וכמעט שלא הבחנו איך כהו עיניה, ונאטמו אזנייה. בחדשים האחרונים גם היא לימדה אותנו מה היא קללת הזקנה - בגידת הגוף, נטישת החן, חוסר האונים, סל התרופות, המסע היומי במעבר ממקום מרבץ אחד לאחר. וזכרון הגוריוּת נטמן עמוק ורחוק, הן אצלה והן אצלנו. וכל יום סופר לאחור אל הבוקר הבא. ובבוקר האחרון, נבקעה קליפת הגוף הבלוי, ועלו הזכרונות, נוצצים וצבעוניים, ופרחו כמו כוכבים, וחדוות נעורים ונביחות חדות יצאו במרדף מהיר ונותר געגוע. רבים וטובים היו ימי שני חייה. ועד היום שלפני האחרון, הזנב ידע, וכישכש.

ואין עוד חיות שעמר ליטף.

יש בירח המלא, בפניו העגולות, באורו השמימי, אנושיות שמשלבת עצב ואהבה. הוא מלווה אותי מראשיתו של הבלוג הזה. אפילו הבטחתי לעמר להפסיק להביא לו ירחים.

ההבטחה נשכחה. כשסיפרתי על הטיול, ביום ההולדת של עמר, צירפתי צילום של פעם בחיים של הירח עולה מעל לנחל.  הצילום אולי  הזכיר גם את הציורים המקסימים מהספר "ויהי ערב" וזה אולי מה שגרם לקוראת אוגניה להגיב כך: " גם הירח בתמונה קרא ונעצב מעט". לי על כל פנים זה הזכיר. את הסיפור, ואת שורות הסיום "וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח, נשק לה גם הירח".

הספר הזה, הבלתי נשכח, עם ציוריו העזים, הוא מהספרים שנצרבים בילדות. לא שלי. לא הקריאו לי, לא קנו ולא הכרתי אותו. כשיום אחד רשמה אורית, שלמדה איתי, על פינת הלוח "הלכו לתומם אפרוחים ואמם" נחרת בי המשפט המוזר אך לא אמר לי דבר. רק כעבור שנים, כאבא מקריא, פגשתי את המשפט מקרוב. מהאופן שבו נחרת הספר בליבי כמבוגר אני יכול רק לדמיין מה כוחו על חווית הילד.

כשיצאתי לחפש ברשת את האיור מתוך הספר כדי להביאו לכאן הגעתי לפוסט היפה של חברתי האינטרנטית מרית , ומומלץ לקרוא מה היא כותבת על הספר. אולם קודם כל, כדי לבדוק מה בדיוק עוררה בי התגובה של אוגניה, חיפשתי את הטקסט עצמו. רצה הגורל (ואי אפשר לייחס זאת לשום רצון אחר) והעליתי קטע וורד בו הופיע ציטוט של חלק מהשיר. שמו של אותו מסמך וורד –

 "1 year – Nehemia". אינני יודע מה זה אומר לכם. לי זה היה ברור. גם לי יש במחשב קבצים ותיקיות שנקראים "שנה", ו"שנתיים" ו"שנה3". לא טעיתי. הקובץ מדבר על יותם, ועל הירח וכוכבים בשמיים, ובסופו, מילות שירו של נתן זך:

איך זה שכוכב אחד לבד מעז,

איך הוא מעז, למען השם.

כוכב אחד לבד,

אני לא הייתי מעז,

ואני, בעצם, לא לבד.

והלא זהו שמי השני.

המשכתי לחפש מיהו יותם והגעתי לדף הזה, של גדוד 294, ומשם לדף הזה, של יותם לוטן, שנולד בקיבוץ בית-השיטה, באביב 1973, כשהכל פרח, רק קיץ אחד לפני שדור שלם מבני הקיבוץ הזה נקצר במלחמה, וצמח שוב בשדה החיטה, בשיר של דורית צמרת, שהוא חלק מהפסקול של האזכרה שלנו, ושכתבתי עליו באחד הפוסטים הראשונים בבלוג הזה. ובאתר של יותם, לצד חיוכו, עוד שיר של דורית צמרת, שנכתב רק בשבילו, אחרי שנפל במלחמת לבנון השנייה, באוגוסט 2006, ארבעה ימים לפני שפתחתי את הבלוג הזה.

אחד הדברים הכי כואבים הוא איך בחלוף השנים, ודרך מרחבי הזמן, כבר אין חברים שזוכרים, כי הזכרונות עוד לא הספיקו לתפוח והם לא אפויים ומעולם לא הבשילו. החברים שהמשיכו הלאה, למצוא משמעות, ערמו ערימה גבוהה של חיים חדשים. כמה מקום נשאר לזכור את הילד ההוא שהיה פעם, וכבר לא בא לשום מקום? מה נשאר אחרי שהכל נשטף?

אני תמיד בודק את עצמי. מה נשאר לי ממי שהיה אז, בארץ הילדוּת שלי, ונשאר שם? דמות רחוקה ומעורפלת. פירור זכרון. רגע.

לכן, שלמה ארצי שימח לי נחמה קטנה. בטור בידיעות אחרונות, כשהביט בתמונת המחזור המצהיבה, זכר בצער את חווה לנדאו, כמעט חמישים שנה – "הכי חבל לי על חוה שלא הספיקה". הזכרון ההוא עושה משהו גם עבורי, למרות שחוה כבר הייתה בצבא, מה שמעיר קנאה קטנה - הרי בספירה הזאת כל יום קובע.

וכמו כדי להוכיח שאני טועה, באתר של עמר, שהיום מזדמנים אליו אורחים לעיתים רחוקות מאד, ומישהו כותב שם לעיתים רחוקות עוד יותר, פעם בחודשים ושנים, בדיוק היום, דווקא היום, הופיע אורח וכתב "כאחד שהעריץ את האתר בו ניהלת בילדותי נתקלתי בסיפור שלך...", וחשבתי שדווקא זכרונות ילדות נצרבים הכי עמוק.

תודה שלמה. תודה אורן.

ויש ימים ואני שואל את עצמי פתאום, בבהלה - היום עבר ובכלל לא נזכרתי בעמר? ותמיד אני חושב לרגע ונזכר, הרי בבוקר הייתי אצלו, השקיתי  את הפרחים, או הייתי קודם בחדר שלו, הסתכלתי על הציור, או הסתכלתי בבאפי ואמרתי היא הכלב האחרון מהדור של עמר. ותמיד, כשאני שואל, אני בסוף מגלה שלא עבר יום כזה.

וימים רבים אני שואל את עצמי פתאום, בבהלה - היו ימים שלא זכרתי לשאול?

והנה עכשיו קראתי כתבה שכותרתה אל תשכח מי אוהב אותך, על זכרונות הילדות הטובים ביותר. מה הדברים שילדים זוכרים? הדברים הטובים שהם זוכרים. ומה הם לוקחים איתם הלאה לחיים. רשימה מפורטת של עשרה סעיפים. רובם די מובן מאליהם. רגעים קטנים עם ההורים. ילד לבד, רק הוא, בלי אחים, בלי שותפים. לא שותפים לזכרון. לא שותפים לחוויה. משחק, סיפור, חיבוק, טיול. רגע משותף של ילד והורה שנשאר, נובט, מתבסס. זכרון שהוא מלווה נאמן לדרך. אפילו מורה דרך.

ומה לעשות עם זה שהזכרון הטוב נשאר כפקדון בידי, אצל אבא.

באופן אלוהי כלשהו, חייהן המואצים של החיות חולפים מולנו, ואנו רואים אותם מינקות עד זקנה, מגוּרוּת עד סיום, מביטים מִגוֹבה על גלגול חיים. רק אצל חיות שימיהן קצרים אנו יכולים לחזות בגלגול הזה במלואו והזיכרונות מכילים את ימי החלב ואת הסוֹף הקומל כאחד, מה שאי אפשר, לעולם, אצל בני אדם כמותנו. כמה נורא להיות אלוהים בן אלמוות. זוהי קללת הזקנה. לקבור, לקבור, לקבור. להיות האחרון. בנוסף לריח הגוף המתבלה

אני יושב על הכסא הרחב, ליד המחשב, מרגיש חריקה קלה, תנודה, ואני יודע, חתולה כרגיל דלגה לכסא ומתיישבת מאחורי, ברווח שבין הישבן למשענת. עוד מעט תנסה להדחק קדימה. אני יודע שלא עוד. הידיעה שמשהו, מישהו, לא יהיה עוד לעולם, קורעת.

שארית. כמה פרקי חתול נכנסים לפרק אנוש אחד. חתול, חתול, חתול, חתול. אמא זקנה לא מכסה חמש חתולות זקנות. ילד אחד לא מכסה חתול אחד.

התמונות של חתולה כל כך חיות. מוצגות על המסך בגודל טבעי. כל שערה. חבל שאין לי כאלה תמונות של עמר. המאמץ הזה, לרוות מתוך תמונות קטנות שהפנים בקושי נראות, כמו חתול ניזון מפירורים. ואם מגדילים אותן מגלים שבלתי אפשרי לדלות יותר. ונשארים, והתאווה כולה בידיים.

לפרק זמן מסוים, המבט בתמונות חודר אל האַין, נמזג בו. אחר כך הזמן, והאין נמהל. או נמעך. נשארים דברים אחרים אבל האין הַרַפֶה לא מחזיק מעמד מול לחצם של החיים.

התמונות הגדולות, בקלוז-אפ, עם פרטי הפרטים,  סרטים עם תנועה (תנועה=חיים?) וקולות, כל כך משכנעים ששוב אי אפשר להשתכנע בקיומו של המוות.

הדפדוף באלבום התמונות מחיה תקופות. פרקים. המקומות, התחנות, ההרגלים שכבר השתנו, הימים שחלפו. זה יכול להיות עצוב אפילו אם כל הילדים התבגרו בעתם. אבל הרצף הזה יוצר נוכחות כל כך חזקה של העולם ההוא שנשאר, שהוא מנותק מהעולם הזה.

נזכרתי. חתולה אהבה מאד לחם. מושיט יד פנימה ומגרד, מגרד זכרונות שנשארו דבוקים לדפנות. נשמה חרוכה.

עמר כל כך רחוק.

לינקין פארק הופיעו בפארק.  הרבה אלפים היו שם וחשבתי שעמר היה ביניהם. זאת המוסיקה שאהב. אחר כך חשבתי, זאת המוסיקה שאהב לפני חמש שנים. יותר. הפסיק לאהוב לפני חמש שנים. אהב קודם. אבל אנשים משתנים. בעיקר אנשים צעירים. בעיקר נערים שהופכים אנשים, מתעצבים, מתכוונים. גם הטעם נולד מחדש. פתאום, מה שאהבנו בגיל עשרה נראה טפשי ומגוחך. ואם כך, אין לי מושג מה עמר היה אוהב היום. בכלל מה היה עושה? עם מי? איפה? ככל שמתרחקים מנקודת המוצא, אם הכיוון אינו ידוע, סימן השאלה של האפשרויות גדול יותר. הרי לכולנו יש אינסוף אפשרויות, שאחת מתוכם מתממשת. ומי שנשאר עם אינסוף הופך ללא ידוע. רק החיים ממשים את הבלתי צפוי. אני יכול להשאר בנקודת הידיעה האחרונה ולדמיין את עמר בהופעה של לינקין פארק. חוץ מזה, גם מה שאהבנו מזמן ונראה טפשי הוא חלק מאתנו ומעורר חיוך ואם יש הזדמנות להתחבר ולראות היום הופעה, מתחברים. ולא כל מה שאהבנו פעם נראה טפשי. יש דברים שממשיכים תמיד לאהוב.