אבא של עמר

לכל אחד בכפר יש איזה מכשיר או ציוד שכמעט אף פעם לא צריך, וכשצריך, אפשר לגשת ולבקש, כי אין טעם ואין צורך שלכל אחד יהיה הכל. למשל סולם מאד גבוה שאפשר לטפס עליו עד הגג, או מסור שרשרת שיכול לכרות עץ בוגר. לנו יש גירלנדה. זאת אותה שרשרת ארוכה של נורות שאפשר לתלות בין העצים ולהביא תאורה חגיגית לגינה.

קנינו אותה לבר-מצווה של גיא שהתקיימה בשעות הערב. חמישים נורות היו לה. מחציתן בהירות להאיר, ומחציתן צבעוניות לשמח. הערב היה מואר ושמח, והגירלנדה נשארה תלויה בין העצים מאמצע האביב עד סוף הקיץ. צריך היה רק לחבר לחשמל, והגינה החשוכה הפכה חגיגית בן רגע. אבל הגירלנדה רק נותרה תלויה, ולא חיברנו אותה לחשמל. בסוף הקיץ, לפני בא הגשמים הורדנו אותה. את הנורות פרקנו והכנסנו לקופסאות, הכבל החשמלי גולגל כעין נחש ענק, והכל הונח במחסן. מאז יש לנו גירלנדה שאפשר לקחת אבל כמעט אף פעם לא צריך.

אנחנו משתמשים בה פעם בשנה. ביום האזכרה של עמר. האזכרה נערכת לפנות ערב, כשחם היום פג מעט, ואחר כך מתכנסים אצלנו בחצר. הגירלנדה מזכירה לנו כמה דומה ההתכנסות הזאת לבר-מצווה. הרבה מוזמנים (רק שכאן לא שולחים הזמנות ואף פעם לא יודעים כמה אנשים יגיעו), הרבה הכנות ושולחנות עמוסים כיבוד (רק שכאן אף אחד לא מביא מתנות), והגירלנדה מאירה את החצר (אבל כל הנורות הצבעוניות – מפורקות).

אדמונד היה הילד הכי גדול ושמן בכתה ח'. ודאי שאני זוכר את שמו. כולם מכירים בשם את הילד הכי גדול ושמן בכתה ח'. במיוחד אם אתה רק בכתה א'. אדמונד ההוא בטח היה מגיע לי היום עד לכתף. בכל זאת, כולה ילד בכתה ח'. אבל כשאני מנסה להיזכר בדמותו, הוא עדיין גדול כזה, ואני מגיע לו בקושי עד הבטן. ככה זה. כי הזכרון ההוא, שנצרב כשהייתי בכתה א', הוא בדיוק בגובה העיניים של אז. כך בדיוק הוא יעלה בכל פעם. כל זכרון ילדות.

בזכות התכונה הזאת של זכרונות הילדות יתרחש הפלא בכל השנים שיבואו. ככל שהאחים של עמר יגדלו ויעברו אותו בגיל (קשה להאמין שגם בגובה), ואפילו בשנים רבות, הזכרונות לא יפגעו. תמיד בזכרונות שלהם הוא ישאר האח הבכור. הגדול. הבוגר. תמיד בזכרונות יחזרו לאותה נקודה של פרידה, ולפניה. תמיד, כשיחשבו על עמר שנשאר בן 17, הם יחשבו על האח הגדול. נדמה לי שבשימור הזה יש מידה של נחמה.

כשמסתכלים על הזכרונות מבחוץ זה נראה אחרת. אני חוזר בכל פעם להתבונן בתמונות של עמר. לראותו כפי שהיה. בכל תמונה, בכל גיל, הוא נראה כפי שהיה. בתמונות האחרונות הוא נראה כפי שנשאר בזכרונות האחרונים. אין יותר עדכונים. התמונות האחרונות מתארות בדיוק את עמר שקיים בדמיוני כל העת. והנה, הסתכלתי באחת התמונות האחרונות הללו, מיום ההולדת של גיא. ועמר, בתמונה נראה בדיוק כפי שהוא. בדיוק כפי שהוא נראה לי היום. ואז ראיתי את גיא בתמונה – והוא קטן. ממש ילד קטן. כל כך שונה מהילד של היום. וההבנה הזאת, שהתמונה בכלל לא מתארת את מה שיש, ושעמר נשאר שם, רחוק בזמן, אין בה ולו שמץ של נחמה.

כמו בציור של אשר. במבט ראשון, הכל נראה כציור שלם והגיוני. ואז אתה מתמקד בפרט אחד, או היבט אחד, והוא ברור ומובן. אחר כך אתה מתמקד בחלק אחר, וגם הוא, בפני עצמו, נראה פשוט והגיוני. ורק הראש, כשמביט בכל היצירה יחד, מסביר לך שזה לא יתכן. בלתי אפשרי. זאת רק אשליה.

הנה התמונה. הכל במקומו. הנה עמר. נראה בדיוק כמו היום. הנה גיא. ילדון. וזה לא יתכן. רק אשליה. ואין מי שיוכל להסביר.

תמיד הייתה הבחנה בין התמונות של עמר הילד, עם הזכרונות שנוגעים בהם, והעצב שעוטף, ובין התמונות האחרונות, מהחדשים האחרונים. עמר הילד זה עמר שכבר היה ונגמר. במקומו כבר הגיע עמר אחר. שנה אחר שנה התחלף עמר ישן בחדש. ועמר האחרון זה עמר שנשאר. זה עמר מעתה ועד עולם. זה עמר שבעיני רוחי. זה עמר של הגעגועים. זה עמר.

אחרי ההתבוננות בתמונה ההיא, גם עמר שנשאר – לא נשאר. נשארתי בלי.

כמי באר

מים חיים בבטן האדמה. מי תהום. מים טובים ממתינים בחושך כדי לצאת לאור. כשהם מוצאים לעצמם מוצא, מעיין מתחיל לנבוע. המים עולים ויוצאים דרכו, מתגברים ולא פוסקים. אם הם לא מוצאים את הדרך החוצה, צריך לחתור לתוכם. לחפור באר. דרך שכבות קרקע וסלע, למצוא את הדרך אל אותם מים נסתרים. ואז, צריך לשאוב אותם. להגיע אליהם ולדלות אותם ממקום מסתורם. מי מעיין ומי באר. אלה גם אלה מים זכים, ורק אלה באים אליך, ואלה, אתה בא אליהם.

המחשבות על עמר, הזכרון שלו, הגעגועים, כמוהם כמעיין. עולים ופורצים ומציפים אותך. אך יש והמעיין מתכסה ונעלם לזמן מה. אז עליך לחפור באר. לחפש ולמצוא ולהוציא את אותם דברים הנסתרים בתוך תוכך. כך קרה לי באותם שבועות של הכנות והתמקדות בבר המצווה שהייתה. עניינים רבים תופסים את כל כולך, מכסים את המעיין בשכבות של מציאות חדשה. וגם עם תם החגיגות וההתעסקות, השכבות נשארות שם. כך מצאתי את עצמי ללא המעיין. כך מצאתי את עצמי חופר לי באר. מעורר את הדברים שאינם מתעוררים מעצמם.

אחר כך, בא יום ההולדת של עמר. שוב נלקחתי למקומות אחרים, ישנים חדשים. ושם, ולא במפתיע, שוב מצאתי את המעיין.

כגורי חתולים

אנחנו כמו חתולה מיניקה. המחשבות שלנו - כמו גורים רעבים, מחפשים ונדחפים בכח לזכות בפטמה מעניקת חיים. אם הם רבים מדי, אין די מקום לכולם. החזקים יותר נדחפים, ודוחקים הצידה את הקטן והחלש. כך, המוני הדברים נדחקים, מחפשים את תודעתנו, מנסים להכיל את עצמנו. הדברים החזקים נדחקים קדימה על חשבון האחרים, משאירים אותם בצד. אבל אנחנו, בראותנו גור חלש שנותר בצד, אוספים אותו אלינו, מאכילים אותו ומטפלים בו, עד שהוא גדל מעט ולומד לעמוד על רגליו. הנה, כך, אני לא מוותר על עמר שבתודעתי.

זהו. בר המצווה של גיא מאחורינו. אחרי שבועות של התכוננות ושל הכנות והשקעה ישנה נפילת מתח, אבל היא קטנה מאד. בעיקר משום שלא הגענו לקו הסיום בכוחות האחרונים. וגם משום שהערב הטעין בנו חזרה את כל הכוחות שהשקענו בהכנות.

זה לא היה "ערב מוצלח", "חגיגה" או "אירוע". זה היה ערב שבסיומו, ולמחרת, ואחר כך, לא הפסקנו לשמוע ממי שנכח שם שזאת הייתה חוויה מיוחדת, כיף אדיר. שמעולם לא היו בבר-מצווה כזאת. היו לכך הרבה סיבות. מכל מקום, ככל שאנסה, אני לא מצליח שלא להתגאות בערב הזה.

היה ערב של שמחה ממלאת כל פינה ולא משאירה מקום פנוי. גם לא בימים לפני ובימים אחרי. התרוממות רוח שדחתה מפניה כל דבר אחר.

בפעם האחרונה שגיא נפרד מעמר הוא אמר בעצב "הוא לא יהיה בבר מצווה שלי". והוא צדק.

כשראיתי למחרת את הסרט שצילמנו, שמעתי, איך כשהרמתי כוס לכבודו של עמר וביקשתי שישמח אתנו, קולי נעלם ונשבר, ואיך אחר כך השתררה דומיה מוחלטת. ובכל זאת, לאורך כל הערב, השמחה הייתה מוחלטת, וההנאה שלמה, ועצב לא היה. ועמר, גם הוא נבלע והתערבל לתוך השמחה. ובגופו, הוא לא היה. רק בליבנו.

ורק בסרט, למחרת, ראינו את עצמנו ברקע של אותה מרפסת שנראתה גם בצילומים של עמר. ושהקראנו ברכה לגיא, והוא הסתכל בחיוך מבויש, ראינו מה רב הדמיון.