אבא של עמר

ב-10מרץ 2005, שזה מזמן, כתבתי בטור שלי קטע שנקרא "במקום הכי רחוק". ובין היתר כתבתי כך:

"הזמן המעגלי יכול לאפשר את האשליה של ההזדמנות השנייה. של החזרה המדויקת, שבה כל התנאים זהים. שבה הכל שוב חוזר על עצמו. אבל, לעולם, לא הכל חוזר על עצמו.

במחזור השנה הפרטי שלנו, התחילה הספירה לאחור. כשהיא תגיע לסיומה, שוב נחזור על אותם הימים, יום אחר יום. החל מהאחד בספטמבר, התסריט כמו יחזור על עצמו. כל יום, כל תאריך, זכורים בצורה כל כך מדויקת. בכל תאריך, נחייה את הכל מחדש.

ומחזור ימי השבוע, גם הוא חוזר על עצמו. מחזור מלאכותי אמנם, יציר אנוש, אך הוא משפיע על מציאות חיינו. מה שקרה בחמישי, אינו דומה למה שקרה בשישי. ומה שקרה בשבת, שונה מיום ראשון. כשתסתיים השנה, וכשתסתיים הספירה לאחור, כשנחזור על הדברים, כשנחיה יום אחר יום מחדש את אותם הימים, נחייה אותם גם על פי ימות השבוע. נחייה מחדש את יום רביעי וחמישי. נמות מחדש את שבת וראשון.

כשייסגר המעגל, ושוב נעבור את אותם התאריכים בלוח השנה, וכששוב נעבור את אותם הימים בשבוע, הם כבר לא יתאימו זה לזה. הימים בשבוע והתאריכים כבר לא יתאימו. כשייסגר המעגל, יגיח לפתע ראש השנה, זה של חודש תשרי, במקום בו לא היה קודם. התאריכים, העברי והלועזי כבר לא יתאימו. מעגל יתמזג ויתערבב במעגל. כל מעגל והקצב שלו. ולא נוכל לעבור שנית את הימים - יום אחר יום. לא בכל המעגלים יחד. יהיו עוד שנים אחרות, בהן שוב יפגשו הימים והתאריכים, בהם הכל לכאורה יחזור על עצמו. זה יהיה רחוק בזמן. כאילו הוא מכריח אותנו להתרגל, ולהשלים עם כך ששום דבר לא יהיה בדיוק כפי שהיה, ורק אז מרשה לעצמו שוב את אותם הצירופים.

כשייסגר המעגל, לא נוכל להסתמך על התאריכים, על החגים, על ימות השבוע. המעגל ייסגר כשהחצב ישוב ויפרח.

מחר, יום שבת, תימלא חצי שנה ללכתו של עמר."

וכתבתי נכון. כי תחושת ה"שחזור" תובעת הן את התאריך והן את היום בשבוע. ואלו אינם מתלכדים.

וכתבתי נכון. כי יהיו שנים אחרות בהן יתלכדו הימים והתאריכים. אבל זה יהיה רחוק בזמן. אחרי שנתרגל. כמו לחזור מרחוק, וכבר אין אף אחד בבית.
השנה היא שנה שכזאת. וכל יום הוא בדיוק כמו היום ההוא. וראש השנה, גם הפעם הרחיק עד אוקטובר.

ואת הימים קל לזכור, אחד אחד. רשמתי בליבי, וגם על הנייר. הקטע "סוף הקיץ", שבתחילת הספר "חמישים מילים לעצב" מונה אותם.

בראשון בספטמבר, חזרה לבית הספר, אחרי חופש ארוך ובטלני. שמחה לקראת פגישה מחודשת עם חברים.

השני בספטמבר, יום שישי. אין לימודים. כבר אפשר לנוח מהיום הראשון. לחגוג על התפר שבין החופש והלימודים. לחזור ולרבוץ מול המחשב עד השעות הקטנות של הלילה.

השלישי בספטמבר, יום שבת. הכרזנו על מנוחה כפויה מהמחשב. למרבה הפליאה, הגזרה לא התקבלה בכעס, ופינתה מקום לפעילות שהפכה נדירה. שחקנו מונופול על המיטה בחדר השינה. עמר ניצח.

רביעי בספטמבר, יום ראשון. הפעם מתחילים הלימודים קצת יותר ברצינות. בערב, לאחר יום הפוגה, שוב ליד במחשב.

חמישי בספטמבר, יום שני. המנתח הגיע לארץ ויצרנו קשר. עולה הכוונה לניתוח לקראת סוף השבוע. עמר קצת מבואס כי לא דיברנו על כך לאחרונה וכל העניין פתאום נחת עליו במפתיע, בהתראה קצרה. קצרה מדי. נשמע רעש רועם בהמשך הדרך.

שישי בספטמבר, יום שלישי. נסיעה עם בית הספר לבקו"מ. מציגים לשמיניסטים את האפשרויות השונות. עמר מאוכזב, כי אם בכלל יגויס, לא יוכל לשרת ביחידות שמושכות אותו.

יום רביעי. היום הרגיל האחרון של עמר. כמעט רגיל. היום האחרון בבית הספר. המפגש האחרון עם החברים. ביקור וביקורת בבית החולים. הניתוח נקבע למחרת. נסיעה הביתה. הארוחה האחרונה. ארוחת ערב רגילה, בבית. הלילה האחרון במיטה בבית.

יום חמישי, השמיני בספטמבר. בוקר אחרון. שעה אחרונה במחשב. שהיה אחרונה בבית. נסיעה אחרונה. מקלחת אחרונה. פיג'מה של בית חולים. שיחות אחרונות איתנו. אסמסים אחרונים לחבר. חיוך אחרון. כניסה לניתוח. מבט אחרון בעיניים. מילים אחרונות שאמרתי —

"אני אוהב אותך".

אחר כך, סופרים בשעות.

מחר, שבת, אקח לעצמי מנוחה כפויה מן המחשב.

באתר של עמר, נכנס לאחרונה מישהו וכתב לו כך

"אני לא מאמין כמה זמן עבר...לא מכיר אותך אישית אלא מאותו פורום שכל כך אהבת, ועדין, נזכר בך מפעם לפעם ועל ההשפעה החיובית שהייתה לך על חיינו. תנוח על משכבך בשלום".

כמעט עשר שנים עברו.

הגעגוע שלנו ופיסות הזכרון הם הלא מובנים מאליהם.

אבל למצוא אותם במקום אחר ורחוק, היכן שהשכחה גם היא מובנת מאליה, זה דבר המחמם את הלב.

כבר שנים שאותו אוסף מלווה אותנו באזכרה וסביבה. כתבתי עליו לא מעט וסיפרתי על מרבית הקטעים, אבל אף פעם לא הצלחתי להשמיע אותו במקום הזה.

לפני כשנה החלטתי ללקט את כל הקטעים ביוטיוב ולבנות לי, לכולם, פלייליסט. מצאתי ביצועים כמעט של כל הקטעים, אבל הפלייליסט נשאר גנוז.

השנה, היום, פתחתי אותו. כמו שקורה לעיתים קרובות, חלק מהקטעים ביוטיוב כבר לא איתנו, ונאלצתי לטפל בהם ולמצוא להן תחליף. כמו שקורה לעיתים קרובות, המבחר ביוטיוב רק מתעשר, ומצאתי גם את אותם קטעים שהיו פעם חסרים. כעת הרשימה מלאה, וחוץ משני הקטעים לפסנתר, הביצועים כולם זהים לאלה שאצלנו. כל אחד יכול עכשיו להאזין לפסקול של עמר.

תוך כדי, שמתי לב ששיר אחד חסר. לא ביוטיוב אלא באוסף המקורי, זה שאנחנו משמיעים שוב ושוב.

תוך כדי עיון כאן בבלוג גיליתי שאת הקטע הזה הוספנו בשנה השניה. כנראה שבשנה שאחריה, שיכפלתי את האוסף המוקדם יותר וכך הוא נשמט. כעת, האוסף הזה כל כך מגובש, ושמעתי אותו כל כך הרבה פעמים, שאני לא משנה אותו. על כן, הקטע הזה מופיע בסוף הרשימה.

תודה ליוטיוב. תודה למוסיקה שלוקחת אתנו למקומות גבוהים ורחוקים.

הפסקול של עמר

בחלום הלילה, אני זוכר שאני נמצא באיזה חנות, ואני שומע מוסיקה (Society, של Eddie Vedder). זה מתוך המחשב של גיא, ואני מנסה לפתוח איזה ארון כדי לסדר משהו, כי יש חשש שהכל ימחק. ואני אומר לעצמי, שחבל אם זה ימחק כי אז גיא יצטרך להוריד ולאסוף את כל המוסיקה מחדש. ואז, אומר לעצמי, שמה שעצוב זה שאם המוסיקה של עמר תמחק, הוא לא יוכל לאסוף אותה מחדש. אף אחד לא יוכל.

וכשאני מתעורר, וזוכר, אני אומר לעצמי, מתוך הַעֵרוּת, שמה שבאמת עצוב זה שבחלומות הלילה, שהם המקום והזמן היחיד ששם באמת אני יכול לפגוש את עמר, לראות או לדבר איתו ולגעת, שדווקא שם, אני כל כך מציאותי, מתעצב על זה שהוא איננו. ובכל מקרה, היקיצה מעציבה.

פירורים

מגירה של כלי כתיבה ישנים מלאה זכרונות ילדות.

בין העפרונות הצבעוניים והטושים פזורים פירורים.

כל ילדות נגמרת,הופכת לפירורים שנשארים כשציפרים לומדות לעוף.

לפעמים היא נתקעת במגירות, לא יכולה לצאת, לא מצמיחה כנפיים.

התחדשות

מה שהיה הוא שנהיה. רק יותר. או פחות.

כי הפעם, כשניקיתי קבצים ישנים אי שם מ-2008,

נראו אלה מ-2007 כעתיקות ללא הופכין,

והאצבע הייתה קלה על מקלדת המחיקה

ושוב צפה באוויר שנת 2005

כל כך עמוקה ורחוקה

והעבר,

הרי שם הוא כבר נגמר,

משם הוא מביט לאחור,

מפנה את גבו

ואת פניו

מצייר רק הדמיון .

מדי פעם נופלות תקופות כאלה של התעסקות במחשב. במחשבים. אם פעם היינו מחליפים מחשב ישן בחדש הרי משלב מסוים התחלתי לשמור את הישנים. כך נוצרה בהדרגה רשת ביתית של ארבעה מחשבים וכולם דורשים טיפול וליטוף. מדי פעם נופלת תקופה כזאת ואז אני מתחיל ולכן ממשיך, וכל נגיעה קטנה יוצר תסבוכת גדולה, ובסופו של דבר אני מוצא את עצמי מעביר סופשבוע ועוד כמה לילות צמוד למחשב. והצמידות הזאת תמיד מעלה את עמר.

כל התעסקות עם המחשב, חוטים, כבלים, פירוק, הרכבה, קניה – זה תמיד עמר. זה הכל עמר. (לא בקניה. קניות הייתי עושה לבדי). הילד הגדול, המשתמש המתקדם, המתעניין ועוזר. ההתמקדות במחשבי הבית מיד מביאה אותי לשם ואותו לכאן. החזרה לכאורה בזמן משכיחה את העובדה שאז, כשעמר היה, היו בסה"כ שני מחשבים. רק שניים. וילדים היו שלושה.

אחת הפסגות של עמר בנבכי המחשב היה כרטיס המסך. אמנם, הוא היה חלק ממחשב שקנינו, לכולם, אבל כרטיס המסך היה מעל ומעבר. מתנת יום הולדת נחשקת (כך הסתבר לי כשעיינתי בפנקס רשימות קטן שנשאר במגרה של עמר). מתנה שהפכה אותו למלך המשחקים.  הכרטיס הזה, יחד עם המחשב שלו, היה הממלכה של עמר. פעמיים הספיק להפגע ופעמיים הצלתי אותו. מנסה לשמר את הסביבה. משמר את עמר הטבוע בה ועולה ממנה. ממש כמו אספני רכב עתיק אשר עושים הכל, משפצים, משיגים חלק תואם מסוף העולם, ובלבד שיצליחו לשמור את אותה מכונית עתיקה יפה ומתפקדת.

עכשיו, במסגרת השנויים והחיזוקים, החלפתי את אותו הכרטיס. מחוץ למחשב, הכרטיס הופך לגרוטאה. ממש כמו גוף שנותר ללא נשמה. אחזתי בו, עוד פריט שעזר לשמר משהו מעמר, והחזרתי אותו לקופסא, כמו לארון קבורה. גם הכרטיס האלקטרוני מבטא את צער הפרידה.  מצד שני, הכרטיס שהחליף אותו, אמנם תואם למחשב המיושן, אך משוכלל מעט יותר מזה שהוחלף. עמר חייב לשמוח בו.

המחשב הישן ההוא עדיין שומר על חזותו. החזות היא המקלדת והמסך ומה שמותקן ונראה לעין. והמסך, כמעט נגמר. כבר קרוב לסוף ימיו. כמעט אמר – די, אך חזר לעוד פרק. עוד מערכה בנסיון להקפיא מעט זמן אבוד.

מה שאמרתי בע"פ זה שמשנה לשנה, מפעם לפעם, אני מוצא את הדיבור יותר קשה עלי, ולא בטוח שאוכל לצלוח ולקרוא את מה שכתבתי ורציתי להקריא.

ומה שקראתי מן הכתב

לא מזמן חיפשתי במחשב תוכנה כלשהי. הכנסתי חיפוש בגוגל ומיד הגעתי. מצאתי גירסה משנת 2006. התגובה הראשונה שלי הייתה שזאת גירסה ממש ישנה. היא כבר בת שנתיים. ואז, שנת 2005 נראתה לי רחוקה. רחוקה כל כך, קבורה במעמקי הזמן. והזכרונות שלנו מעמר, והזכרונות של עמר מעצמו, רק האחרונים שבהם הם של 2005 ורובם הולכים עוד שנים אחורה. והמחשב של עמר, שאהב כל כך הרבה לשבת לידו, שהיה בזמנו חדש ומשוכלל, מקור גאווה, גם הוא כבר התיישן. והפלאפון, שהיה אז חדש לגמרי, גם הוא כבר אומר לנו – זה היה מזמן. מזמן נורא. שלוש שנים חלפו. שלוש שנים לא ראיתי את עמר, ולא חיבקתי, לא דיברתי ולא שמעתי את קולו. שלוש שנים שעמר חי רק בממלכת הזכרון. זמן רב. והמרחק, עצום ורב. והכאב, אותו גוש עופרת שמלא אותנו אז, התחלף באחר. בכאב המרחק. אף פעם לא ידעתי עד כמה מרחק יכול לכאוב. מרחק שנמדד בזמן. שלוש שנות אור. וכבר בשניה הראשונה התרחקת כדי 300000 ק"מ, ואתה ממשיך כך ומתרחק, ואנחנו חסרי אונים, יכולים רק להסתכל. ובכל זאת, רק האהבה הגדולה שאתה משרה כאן בכולנו, היא שמאפשרת לנו לדבר על שנות אור, ולא על שנות חושך.

 

 

 ***

 

 

האם שכחנו דבר? הזכרונות הרי הולכים ונשחקים. האם אנחנו שוכחים? חישבו על הבטוי "תשכח ימיני". הוא לא מדבר על כך שנשכח את ידנו הימנית. הוא מדבר על הבלתי אפשרי. אי אפשר לשכוח את ידנו הימנית. היא חלק מאתנו כל הזמן, בכל הזדמנות ומעשה, גם אם אנחנו לא אומרים לעצמנו. גם אם אנחנו לא באים ו"זוכרים" אותה. כאשר אני מושיט את ידי, לגעת במשהו, לעולם איני אומר לעצמי – הנה ידי, הנה ואושיט אותה. אני פשוט עושה, מושיט את היד. נוגע. היד היא אני כל רגע ורגע. אין משמעות לעניין השכחה והזכרון. ועמר, הוא חלק מאיתנו. בכל דבר ומעשה. בכל דיבור ושתיקה. בכל נשימה. בכל הזכרות ובכל שכחה.

 

 

*** 

 

 

בדיוק היום לפני שלוש שנים היינו כאן. היום לפני שלוש שנים נפרדנו. ביום ההוא, בימים ההם, התהפך העולם ומה שאחרי שוב לא דומה למה שהיה לפני. והיום, ביום הזה כבר אין שום דבר מיוחד ושונה. "היום לפני שלוש שנים" – אין דבר כזה. דבר והיפוכו הוא. יש מה שהיה אז, שאפשר לחזור אליו בזכרון ובהרגשה. אבל היום, היום הזה הוא עוד אחד מאותם ימים רבים שאחרי. סתם, עוד יום. יום יפה, אבל סתם יום. מה שמיוחד איננו היום או התאריך. מה שמיוחד הוא ההתקבצות כאן, של כל האנשים. המפגש הזה, העליה לרגל למקום הזה, מפגישה את כולנו לרגע אחד. רגע של התייחדות והתחברות. רגע שבו כל הלבבות פועמים כלב אחד. כל המחשבות הולכות למקום אחד. לילד אחד. החיבור הזה, הוא הקסם של היום. בכל הימים, הולך כל אחד בדרכו, שומר איתו משהו. את עמר שלו. וביום הזה, במקום הזה, מביא כל אחד את עמר שלו, ומשתף את כולם, והכל מתחבר לחיבור אחד, זכרון אחד.

 

 

*** 

 

 

אני מביט, במעין סיכום, אני עובר על כל חייך. ואתה מתוך כך, יכול לעבור בהם שוב. כל הילדוּת – שׂחֵק לך, הסתכל על העולם, לטף את הכלבים והחתולים, תחייך, תצחק, תפגש עם חברים, תחרוש את המחשב, את כל המשחקים שבעולם. אל תדאג ילד. אתה שמור היטב בתוך כל הזכרונות. כולם מגינים עליך ועוטפים אותך. הסר דאגה מלבך. אתה יכול להמשיך לשחק. כל עוד אנחנו כאן. תחיה שוב ושוב בזכרוננו. בליבנו. ותנוח בשלום. לכל הפחות – שאתה תנוח בשלום.

 

וקראתי. וקולי נרעד.

מוזר מאד. אני רושם באותה מקלדת, קורא באותו מסך, פותח את אותם המסמכים, גולש לאותם האתרים ובכל זאת עובד מול מחשב אחר. המהות החיצונית שלו היא המסך והמקלדת והם לא השתנו. המהות הפנימית היא התוכן וגם זה נותר כשהיה. התווך האחר, זה הפועל ומשרת אותי ועושה במלאכה הוא נותר ברובד סמוי מהעין. בכל זאת המחשב ממלא תפקיד חשוב בסיפור שאני מספר כאן.

את המכשיר הנייד רכשנו דרך אתר יד שנייה ברשת. החיפוש שם המחיש והחריף את בעיית האיטיות של המחשב העתיק ששימש אותי לגלישה וכתיבה. את החיפוש האיטי אחר הנייד המרנו באופן זמני בחיפוש אחר מחשב ישן במצב טוב. לכשיגיע, נמשיך בעזרתו לחפש דברים אחרים. נמצא המחשב והגיע, וכעת אני כרגיל טרוד לילה לילה במתקון והתקנה. והפלאפון יחכה. אין כמו הלילות מול המחשב וההפעלה שלו כדי להחזיר אותי לכל אחד משושלת המחשבים, להמתנה קצרת הרוח והסבלנית כאחד של הילדים ולעמר שהיה ואיננו.

כמו הצרות בצרורות אך סיימתי להתקין ונגלה והופיע וירוס או תולעת שתקפו ואיימו על המחשבים האחרים ושוב אני ולילותי בהתמודדות ופתרונות וזכרונות וגעגוע. וכשהכל מסתדר, ואני מחזיר את הדברים לקדמותם מתגלות בעיות התנהגות במחשב שהיה בן טיפוחו ולוויתו של עמר, זה שהוא בחר לכנות אותו David.

הבעייה הפעם - המאוורר של כרטיס המסך שבק ושבת והכרטיס מתחמם ומפסיק לתפקד. המחשב והכרטיס כאמור מדגם ישן, ושוב אני פונה לפתרונות היד השניה. אפשר למצוא פה ושם כרטיס שלם מהסוג הזה אך לא מאוורר וכאן מתעורר הקושי. הכרטיס הזה שבזמנו היה מאד מתקדם ואיכותי היה מתנת יום ההולדת של עמר. בעוד שנראה שהמחשב יוכל להמשיך ולתפקד הכרטיס עצמו יסיים את דרכו. בעיני רוחי ראיתי את הכרטיס יורד מהבמה, פורש ומצטרף למגירה של עמר, יחד עם הפלאפון שלו, כמתנות שאין להן הופכין. בעצב בדקתי היכן אוכל להשיג כרטיס חלופי למחשב.

בסופו של דבר מצאתי מוצא שדחה את הקץ. מבלי להכנס ליותר מדי פרטים התקנתי במחשב כרטיס ישן כלשהו בסמוך לזה החולה ועליו התקנתי מאוורר גדול. פתרון מוזר רק כדי להאריך חיים לכרטיס מחשב שלא רציתי לשלוח למגירה. הכרטיס של עמר עדיין סוחב והכרטיס החלופי שבכל זאת קניתי ממתין בקופסא. עכשיו, אם ארצה יהיה קל יותר להחליף. כאשר הכרטיס התקלקל וחדל הוא העמיד אותי אל הקיר במצב של חוסר ברירה וכפה עלי לעשות מה שלא רציתי, ומעל לכל לעשות זאת עכשיו, תיכף ומייד. אני לא אוהב שמכריחים אותי והרבה פחות כשמוכרחים מייד. כמו לקום בבוקר או אמא שקוראת לארוחת הערב. "רק עוד רגע אמא". עכשיו, אחרי שהצלחתי לדחות את הקץ, למצוא פתרון זמני, לסלק את ההכרח, עכשיו אני יכול להשלים עם המצב החדש ולהחליט, אולי, שעדיף שהכרטיס יסיים את תפקידו. אל תקחו אותו ממני בהפתעה, ללא הכנה. תנו לי לעכל. להתכונן. בינתיים הכרטיס ההוא מתפקד מצוין. הוא עדיין לא עובר למגירה. אפשר לומר שתיקנתי אותו. הלוואי והחיים היו דומים יותר לטכנולוגיה שלנו.

אחרית דבר

הפלאפון של עמר שכב על השולחן ובהדרגה הלך והתרוקן ואני מחשב את קיצו. אלא שאז אירע לו נס. תמי שלא הייתה מודעת לאותו הלך רוח שלי גם היא ראתה אותו מתרוקן וחיברה אותו למטען. ראה זה פלא. הוא התמלא וחזר לעצמו. כאילו הקיץ מתוך חלום רע. הנה, גם הוא לא עבר למגירה. הלוואי והחיים היו דומים יותר לטכנולוגיה שלנו.

אני יודע שבמכשיר עצמו אין ולא כלום. אבל בתוכי יש משהו, והוא מפעיל אותו.

חזרתי הביתה.

את השבת ניצלתי לעבודות תחזוקה של המחשבים בבית. עדכונים והרצות של אנטי וירוסים, גיבויים וכו'.

יש בבית שלושה מחשבים.

אחד – הישן (אם זה היה ילד, היינו אומרים הגדול). כבר בן שבע. זה המחשב הראשון שהיה המחשב השני, כלומר כשהוא הגיע, נשאר המחשב הקודם בשימוש. הוא ישן ואיטי ומשמש בעיקר כמשרד. עליו אני יושב וכותב. עליו אני עורך ומסתכל בתמונות. אני עובד איתו גם כי המיקום שלו הכי נח, וגם כי הילדים נישלו אותי מהמחשבים האחרים.

אחד – החדש. רק בן חצי שנה. עדיין אפשר להתייחס אליו כמשוכלל ומתקדם. הוא נמצא בחדר של עמר. מחשב חדש בחדר, זאת מחשבה שבטח הייתה מאד משמחת אותו. אפילו אם זה בעצם מחשב של כולם, וכל אחד יכול לבוא ולשבת לידו.

והאחרון, בן ארבע. זה המחשב הראשון שהגיע עקב דרישה ל"מכונת משחקים" שהמחשב הקודם לא עמד בה. היה בו כרטיס מסך מתקדם, הרבה מעבר למה שהייתי קונה לעצמי. עמר בחר בו כמתנת יום הולדת בגיל חמש עשרה, וחיכה לו בסבלנות קצרת רוח למעלה מחודש. לכשהגיע, הפך זה בפועל למחשב של עמר. שם היה מקומו הקבוע. שם בודק הודעות על הבוקר, תוך כדי צחצוח שיניים. משם צועק לי "שלום" כשאני מגיע הביתה. משם מגיח לביקור לארוחת ערב. שם אני שומע אותו מתקתק במרץ כשאני במיטה, מנסה להרדם. משם הרחקנו אותו לא פעם כשחשבנו שהוא מגזים. שם ישבתי בלילות של השבעה, ואחריה, מגלה פתאום עולם ומלואו של פעילות וחברות וירטואליים שרקם בכל אותם ימים ולילות. שם, כשישבתי עכשיו והתקנתי תיקונים ועדכונים, התגעגעתי לילד שישב שם פעם.