אבא של עמר

11 בספטמבר - היום הארור בשנה

2005 - הארורה בשנים

11 בספטמבר

בכל שנה

חוזר ומגיע

ושוב חוזר ומגיע

כל שנה

2005

בכל שנה

הולכת

ומתרחקת

הולכת ומתרחקת

בכל שנה

כל היום מדברים על ההתנתקות. עשור להתנתקות.

ובכל מקום הרבה כתבות וראיונות, וחומר רקע, וקישורים באינטרנט.

למשל הכתבה הזאת שכותרתה השער ננעל: אחרון החיילים עזב את עזה

רגע דרמטי. ואני לא זוכר מזה שום דבר.

באותו יום הייתי בלוויה.

יש בירח המלא, בפניו העגולות, באורו השמימי, אנושיות שמשלבת עצב ואהבה. הוא מלווה אותי מראשיתו של הבלוג הזה. אפילו הבטחתי לעמר להפסיק להביא לו ירחים.

ההבטחה נשכחה. כשסיפרתי על הטיול, ביום ההולדת של עמר, צירפתי צילום של פעם בחיים של הירח עולה מעל לנחל.  הצילום אולי  הזכיר גם את הציורים המקסימים מהספר "ויהי ערב" וזה אולי מה שגרם לקוראת אוגניה להגיב כך: " גם הירח בתמונה קרא ונעצב מעט". לי על כל פנים זה הזכיר. את הסיפור, ואת שורות הסיום "וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח, נשק לה גם הירח".

הספר הזה, הבלתי נשכח, עם ציוריו העזים, הוא מהספרים שנצרבים בילדות. לא שלי. לא הקריאו לי, לא קנו ולא הכרתי אותו. כשיום אחד רשמה אורית, שלמדה איתי, על פינת הלוח "הלכו לתומם אפרוחים ואמם" נחרת בי המשפט המוזר אך לא אמר לי דבר. רק כעבור שנים, כאבא מקריא, פגשתי את המשפט מקרוב. מהאופן שבו נחרת הספר בליבי כמבוגר אני יכול רק לדמיין מה כוחו על חווית הילד.

כשיצאתי לחפש ברשת את האיור מתוך הספר כדי להביאו לכאן הגעתי לפוסט היפה של חברתי האינטרנטית מרית , ומומלץ לקרוא מה היא כותבת על הספר. אולם קודם כל, כדי לבדוק מה בדיוק עוררה בי התגובה של אוגניה, חיפשתי את הטקסט עצמו. רצה הגורל (ואי אפשר לייחס זאת לשום רצון אחר) והעליתי קטע וורד בו הופיע ציטוט של חלק מהשיר. שמו של אותו מסמך וורד –

 "1 year – Nehemia". אינני יודע מה זה אומר לכם. לי זה היה ברור. גם לי יש במחשב קבצים ותיקיות שנקראים "שנה", ו"שנתיים" ו"שנה3". לא טעיתי. הקובץ מדבר על יותם, ועל הירח וכוכבים בשמיים, ובסופו, מילות שירו של נתן זך:

איך זה שכוכב אחד לבד מעז,

איך הוא מעז, למען השם.

כוכב אחד לבד,

אני לא הייתי מעז,

ואני, בעצם, לא לבד.

והלא זהו שמי השני.

המשכתי לחפש מיהו יותם והגעתי לדף הזה, של גדוד 294, ומשם לדף הזה, של יותם לוטן, שנולד בקיבוץ בית-השיטה, באביב 1973, כשהכל פרח, רק קיץ אחד לפני שדור שלם מבני הקיבוץ הזה נקצר במלחמה, וצמח שוב בשדה החיטה, בשיר של דורית צמרת, שהוא חלק מהפסקול של האזכרה שלנו, ושכתבתי עליו באחד הפוסטים הראשונים בבלוג הזה. ובאתר של יותם, לצד חיוכו, עוד שיר של דורית צמרת, שנכתב רק בשבילו, אחרי שנפל במלחמת לבנון השנייה, באוגוסט 2006, ארבעה ימים לפני שפתחתי את הבלוג הזה.

כבר שנים שאותו אוסף מלווה אותנו באזכרה וסביבה. כתבתי עליו לא מעט וסיפרתי על מרבית הקטעים, אבל אף פעם לא הצלחתי להשמיע אותו במקום הזה.

לפני כשנה החלטתי ללקט את כל הקטעים ביוטיוב ולבנות לי, לכולם, פלייליסט. מצאתי ביצועים כמעט של כל הקטעים, אבל הפלייליסט נשאר גנוז.

השנה, היום, פתחתי אותו. כמו שקורה לעיתים קרובות, חלק מהקטעים ביוטיוב כבר לא איתנו, ונאלצתי לטפל בהם ולמצוא להן תחליף. כמו שקורה לעיתים קרובות, המבחר ביוטיוב רק מתעשר, ומצאתי גם את אותם קטעים שהיו פעם חסרים. כעת הרשימה מלאה, וחוץ משני הקטעים לפסנתר, הביצועים כולם זהים לאלה שאצלנו. כל אחד יכול עכשיו להאזין לפסקול של עמר.

תוך כדי, שמתי לב ששיר אחד חסר. לא ביוטיוב אלא באוסף המקורי, זה שאנחנו משמיעים שוב ושוב.

תוך כדי עיון כאן בבלוג גיליתי שאת הקטע הזה הוספנו בשנה השניה. כנראה שבשנה שאחריה, שיכפלתי את האוסף המוקדם יותר וכך הוא נשמט. כעת, האוסף הזה כל כך מגובש, ושמעתי אותו כל כך הרבה פעמים, שאני לא משנה אותו. על כן, הקטע הזה מופיע בסוף הרשימה.

תודה ליוטיוב. תודה למוסיקה שלוקחת אתנו למקומות גבוהים ורחוקים.

הפסקול של עמר

ויש ימים ואני שואל את עצמי פתאום, בבהלה - היום עבר ובכלל לא נזכרתי בעמר? ותמיד אני חושב לרגע ונזכר, הרי בבוקר הייתי אצלו, השקיתי  את הפרחים, או הייתי קודם בחדר שלו, הסתכלתי על הציור, או הסתכלתי בבאפי ואמרתי היא הכלב האחרון מהדור של עמר. ותמיד, כשאני שואל, אני בסוף מגלה שלא עבר יום כזה.

וימים רבים אני שואל את עצמי פתאום, בבהלה - היו ימים שלא זכרתי לשאול?

אשה צעירה, אמא לילדים קטנים, כמו משום מקום מתה פתאום. לא מהדברים שבהם יום רודף יום. פקק תנועה ארוך משתרך מבית הקברות עד פתח ביתי, ואני חושב, אם גם בלוויה של עמר התארך הפקק עד הבית. אינני יודע, כי אז הייתי בקצהו השני. ללוויה יש שני קצוות ואתה נמצא באחד מהם. ואורך הפקק כעומק העצב. אני אומר לעצמי, כפר קטן לא בנוי להכיל כל כך הרבה עצב. אין תכנית מתאר להכיל את כל העצב שמביא מוות צעיר מדי. ועשרה צעדים משם, אצל עמר, כבר פרחו הנרקיסים. ועוד ארבעה ימים, ועוד לוויה, וילדים בוכים על אבא, בכפר אחר, עוד יותר קטן. ועשרה צעדים משם, זרי פרחים שעדיין לא נבלו, של איש צעיר מדי. וביניהם, כבר חצי שנה, ילדה איננה. לא מהדברים שבהם יום רודף יום.

לגלי. לג'וש. לעמר.

לכל אחד בכפר יש איזה מכשיר או ציוד שכמעט אף פעם לא צריך, וכשצריך, אפשר לגשת ולבקש, כי אין טעם ואין צורך שלכל אחד יהיה הכל. למשל סולם מאד גבוה שאפשר לטפס עליו עד הגג, או מסור שרשרת שיכול לכרות עץ בוגר. לנו יש גירלנדה. זאת אותה שרשרת ארוכה של נורות שאפשר לתלות בין העצים ולהביא תאורה חגיגית לגינה.

קנינו אותה לבר-מצווה של גיא שהתקיימה בשעות הערב. חמישים נורות היו לה. מחציתן בהירות להאיר, ומחציתן צבעוניות לשמח. הערב היה מואר ושמח, והגירלנדה נשארה תלויה בין העצים מאמצע האביב עד סוף הקיץ. צריך היה רק לחבר לחשמל, והגינה החשוכה הפכה חגיגית בן רגע. אבל הגירלנדה רק נותרה תלויה, ולא חיברנו אותה לחשמל. בסוף הקיץ, לפני בא הגשמים הורדנו אותה. את הנורות פרקנו והכנסנו לקופסאות, הכבל החשמלי גולגל כעין נחש ענק, והכל הונח במחסן. מאז יש לנו גירלנדה שאפשר לקחת אבל כמעט אף פעם לא צריך.

אנחנו משתמשים בה פעם בשנה. ביום האזכרה של עמר. האזכרה נערכת לפנות ערב, כשחם היום פג מעט, ואחר כך מתכנסים אצלנו בחצר. הגירלנדה מזכירה לנו כמה דומה ההתכנסות הזאת לבר-מצווה. הרבה מוזמנים (רק שכאן לא שולחים הזמנות ואף פעם לא יודעים כמה אנשים יגיעו), הרבה הכנות ושולחנות עמוסים כיבוד (רק שכאן אף אחד לא מביא מתנות), והגירלנדה מאירה את החצר (אבל כל הנורות הצבעוניות – מפורקות).