אבא של עמר

את כותרת הבלוג לא הייתי צריך לכתוב. העתקתי הדבקתי משורת ה"תאריך ושעה".
היום יום הולדת. תמיד היום יום הולדת, למרות שלא תמיד זה אותו הדבר.

אתמול קרה דבר. ישראבלוג חזר. אחרי העדרות ממושכת, הוא קם לתחיה.

ולא מעט בגלל הבלוג, גם אני חזרתי לעמר. חזרתי דרך מאורת הזמן הזאת שנפתחה לי היום. 

אבל עמר לא חזר. וזה הדבר היחיד שלא משתנה.
יום הולדת שמח עמר - בכל מקום בו השארת משהו בעולם.

ב-10מרץ 2005, שזה מזמן, כתבתי בטור שלי קטע שנקרא "במקום הכי רחוק". ובין היתר כתבתי כך:

"הזמן המעגלי יכול לאפשר את האשליה של ההזדמנות השנייה. של החזרה המדויקת, שבה כל התנאים זהים. שבה הכל שוב חוזר על עצמו. אבל, לעולם, לא הכל חוזר על עצמו.

במחזור השנה הפרטי שלנו, התחילה הספירה לאחור. כשהיא תגיע לסיומה, שוב נחזור על אותם הימים, יום אחר יום. החל מהאחד בספטמבר, התסריט כמו יחזור על עצמו. כל יום, כל תאריך, זכורים בצורה כל כך מדויקת. בכל תאריך, נחייה את הכל מחדש.

ומחזור ימי השבוע, גם הוא חוזר על עצמו. מחזור מלאכותי אמנם, יציר אנוש, אך הוא משפיע על מציאות חיינו. מה שקרה בחמישי, אינו דומה למה שקרה בשישי. ומה שקרה בשבת, שונה מיום ראשון. כשתסתיים השנה, וכשתסתיים הספירה לאחור, כשנחזור על הדברים, כשנחיה יום אחר יום מחדש את אותם הימים, נחייה אותם גם על פי ימות השבוע. נחייה מחדש את יום רביעי וחמישי. נמות מחדש את שבת וראשון.

כשייסגר המעגל, ושוב נעבור את אותם התאריכים בלוח השנה, וכששוב נעבור את אותם הימים בשבוע, הם כבר לא יתאימו זה לזה. הימים בשבוע והתאריכים כבר לא יתאימו. כשייסגר המעגל, יגיח לפתע ראש השנה, זה של חודש תשרי, במקום בו לא היה קודם. התאריכים, העברי והלועזי כבר לא יתאימו. מעגל יתמזג ויתערבב במעגל. כל מעגל והקצב שלו. ולא נוכל לעבור שנית את הימים - יום אחר יום. לא בכל המעגלים יחד. יהיו עוד שנים אחרות, בהן שוב יפגשו הימים והתאריכים, בהם הכל לכאורה יחזור על עצמו. זה יהיה רחוק בזמן. כאילו הוא מכריח אותנו להתרגל, ולהשלים עם כך ששום דבר לא יהיה בדיוק כפי שהיה, ורק אז מרשה לעצמו שוב את אותם הצירופים.

כשייסגר המעגל, לא נוכל להסתמך על התאריכים, על החגים, על ימות השבוע. המעגל ייסגר כשהחצב ישוב ויפרח.

מחר, יום שבת, תימלא חצי שנה ללכתו של עמר."

וכתבתי נכון. כי תחושת ה"שחזור" תובעת הן את התאריך והן את היום בשבוע. ואלו אינם מתלכדים.

וכתבתי נכון. כי יהיו שנים אחרות בהן יתלכדו הימים והתאריכים. אבל זה יהיה רחוק בזמן. אחרי שנתרגל. כמו לחזור מרחוק, וכבר אין אף אחד בבית.
השנה היא שנה שכזאת. וכל יום הוא בדיוק כמו היום ההוא. וראש השנה, גם הפעם הרחיק עד אוקטובר.

ואת הימים קל לזכור, אחד אחד. רשמתי בליבי, וגם על הנייר. הקטע "סוף הקיץ", שבתחילת הספר "חמישים מילים לעצב" מונה אותם.

בראשון בספטמבר, חזרה לבית הספר, אחרי חופש ארוך ובטלני. שמחה לקראת פגישה מחודשת עם חברים.

השני בספטמבר, יום שישי. אין לימודים. כבר אפשר לנוח מהיום הראשון. לחגוג על התפר שבין החופש והלימודים. לחזור ולרבוץ מול המחשב עד השעות הקטנות של הלילה.

השלישי בספטמבר, יום שבת. הכרזנו על מנוחה כפויה מהמחשב. למרבה הפליאה, הגזרה לא התקבלה בכעס, ופינתה מקום לפעילות שהפכה נדירה. שחקנו מונופול על המיטה בחדר השינה. עמר ניצח.

רביעי בספטמבר, יום ראשון. הפעם מתחילים הלימודים קצת יותר ברצינות. בערב, לאחר יום הפוגה, שוב ליד במחשב.

חמישי בספטמבר, יום שני. המנתח הגיע לארץ ויצרנו קשר. עולה הכוונה לניתוח לקראת סוף השבוע. עמר קצת מבואס כי לא דיברנו על כך לאחרונה וכל העניין פתאום נחת עליו במפתיע, בהתראה קצרה. קצרה מדי. נשמע רעש רועם בהמשך הדרך.

שישי בספטמבר, יום שלישי. נסיעה עם בית הספר לבקו"מ. מציגים לשמיניסטים את האפשרויות השונות. עמר מאוכזב, כי אם בכלל יגויס, לא יוכל לשרת ביחידות שמושכות אותו.

יום רביעי. היום הרגיל האחרון של עמר. כמעט רגיל. היום האחרון בבית הספר. המפגש האחרון עם החברים. ביקור וביקורת בבית החולים. הניתוח נקבע למחרת. נסיעה הביתה. הארוחה האחרונה. ארוחת ערב רגילה, בבית. הלילה האחרון במיטה בבית.

יום חמישי, השמיני בספטמבר. בוקר אחרון. שעה אחרונה במחשב. שהיה אחרונה בבית. נסיעה אחרונה. מקלחת אחרונה. פיג'מה של בית חולים. שיחות אחרונות איתנו. אסמסים אחרונים לחבר. חיוך אחרון. כניסה לניתוח. מבט אחרון בעיניים. מילים אחרונות שאמרתי —

"אני אוהב אותך".

אחר כך, סופרים בשעות.

מחר, שבת, אקח לעצמי מנוחה כפויה מן המחשב.

שבועות זה החג של עמר. תמיד היה. כמעט לכל אחד יש את החג שלו שמלווה אותו. שבועות זה החג של עמר.

משך שבע עשרה שנה, זה היה החג שלו בצורה אחת וכבר חמש שנים זה החג שלו בצורה אחרת.

בשנים האחרונות, אנחנו מטיילים ביום ההולדת. לא בדיוק בשבועות אלא בשבת הקרובה ביותר לתאריך.

השנה ננסה קצת אחרת. נצא לטייל ביום שישי אחר הצהריים. יהיה פחות צפוף וחם. זה יהיה גם בתאריך הנכון. התאריך, אני יודע, יכול בעצמו להגיד דברים. בעצם, הדברים נאמרים מעצמם.

עדיין הקושי של המסלול תלוי בחולשת החוליה שלנו, ההורים, ועדיין אנחנו לא כל כך חלשים. מי שיבוא יזיע. כלבים יתנשפו מאד, ובמקומות מסוימים יצטרכו לעזרה. המסלול יתחיל ויסתיים בחניון רכס אצבע.

יהיו הרבה חיוכים, חיבוקים וצחוקים. ויהיה חור בלב.

הילד הראשון נסע במשלחת לפולין והביא מקרקוב לוח שחמט קטן ומעוצב.

שנתיים אחר כך, נסע הילד השני למסע עצוב והביא לוח אחר, שחמט לשלושה שחקנים.

בערב כיפור החלטנו לכבות את המסכים מכל הסוגים ולמצוא תחליפים אחרים. ישבתי למשחק שח משולש עם שני ילדים וחשבתי שבמשפחה עם שלושה ילדים, שלושתם צריכים לשבת יחד ולשחק ביניהם.

שביום הזכרון כולם זוכרים את מה שאנחנו זוכרים בכל הלילות.

שביום העצמאות, כשהבית מתרוקן, החגיגה של מי שלא יצא לחגוג חסרה יותר מבכל הלילות.

תמה  שנה. חשוב יותר, שנה התחילה. חגגתם? אני לא.

יש משהו מיוחד ושונה ב"חג" הזה שמחליף קידומת. אין לי שום עניין בישוע, אבל החג הזה דומה יותר מכל ליום הולדת. כל החגים באים והולכים. עוד מעט פסח. עבר פסח. חנוכה. עבר חנוכה. עוד אחד בא והולך. כל שנה אותו הדבר. בערך.

המעבר משנה לשנה זה כבר דבר אחר. בדיוק כמו יום הולדת. על כל שנה מוטבע מספר מזהה. בכלל אין חג. יש מעבר. כל מעבר כזה הוא כניסה למקום חדש ופרידה מהישן. ועוד התרחקות מהישן יותר. אני לא שמח על ההתרחקות הזאת. 2005 רחוקה עכשיו מאי פעם. ועמר גם הוא התרחק.

לא אכפת לי לקחת חלק בחגיגה, אבל חילופי השנים הוא לא סיבה למסיבה. רק תירוץ.

גם יום ההולדת. הנה הוא בא. יותר תירוץ מאשר סיבה.

נדמה לי שזה קורה לרבים אחרים בגילי וגם קודם לכן. כשמחשבים את הקץ לאחור אין שמחה עודפת בזמן החולף.

החיים הם נסיעה ברכבת.

המושבים בקרון פונים זה אל זה. מחצית הנוסעים יושבים בכוון הנסיעה. המחצית השניה פונה אחורה. מחצית הנוסעים מביטים קדימה, צופים אל המקום שאליו הם עתידים ללכת. מחצית הנוסעים מביטים אחורה, אל המקומות שבהם כבר עברו. המביטים קדימה הולכים ומתקרבים. המביטים אחורה תמיד מתרחקים. רב הנוסעים בוחרים לשבת בכוון הנסיעה.

החיים מתחילים בנסיעה קדימה. המבט הוא אל העתיד. אל התכניות, אל הציפיות. בשלב כלשהו אנחנו לפתע נעים אחורנית, עם הגב לכוון הנסיעה. מה שאנו רואים הוא העבר ההולך ומתרחק. קשה להבחין מתי התרחש המעבר. באיזה כיוון אתה נוסע?

בשנה הזאת, בראשונה, לא הדלקנו נרות בבית. בחנוכה. אצל אחרים כן, אבל בבית לא.

כמו לשיר. אני זמר מקלחת – אוהב לשיר להנאתי. אבל לשיר זה כמו להבעיר אש. מרגע שהיא בוערת צריך רק להוסיף עוד עצים, אבל כדי להבעיר אותה בתחילה דרושים מאמץ והתכוונות. דרושה אנרגיה. הנה כך, הפסקתי לשיר. האנרגיה המבעירה את השירים היא מעולם השמחה. הייתי אומר שלשיר זה להבעיר ענף חדש מאש שכבר קיימת בתוך עצמך. רק לגעת והשיר בוער. והאש הזאת המדליקה את השירים, שהייתה בי פעם, כבתה. יצא לי בכמה הזדמנויות לשיר. אלא שאז באה אש מבחוץ והבעירה אותם. האש הפנימית המבעירה את השירים- היא כבתה.

אותה אש עצמה, אשר בנויה משמחה, משמשת להדלקת הנרות בחנוכה. הדלקת נרות, וחג, ושירים. ובשנה הזאת לא יצאה אש ולא הדליקה את הנרות.

כמו המקומות שבהם אני נרתע מלגעת, אינני יודע מהו הדבר. האם אני נרתע מחוויה כואבת ומאיימת או פשוט חושש שאותה חוויה תתנקה ותתעצב מחדש ממרכיבים חדשים. האם אני נרתע מזכרון או משכחה. לא שחשבתי על הדברים האלה והחלטתי כך או אחרת. פשוט, האש לא יצאה והנרות לא דלקו.

יש משמעות לכך שהדברים קרו מבלי שנתתי לכך את הדעת. יש בכך הליכה זהירה על הקרח. עקיפה של נקודות חיכוך. חלחול לתוך השיח הפנימי של מה שקורה בעולם החיצוני. העולם והסביבה ששם עוקפים בזהירות אך בבטחון את נקודות הסיכון. מה שמובן כאשר הוא קורה ביחס לאחרים מעורר תהיות ביחס לעצמי. בהליכה על הקרח אפשר לבחור את המסלול הבטוח והיציב ואפשר לחפש את הקרח הדק. לא כדי להסתכן אלא ממש לחתור לקראת הנפילה אל המים הקפואים. אל העצבים החשופים. הכאב המכה בעצבים החשופים זועק חיים. אין כמו הכאב להזכיר לך שאתה חי. הנסיגה מהכאב היא נסיגה. לרגע אני מבין את אלה המרגישים הכרח לפגוע בעצמם פיסית על מנת להרגיש. לפרוץ בכח את המעטה המגן עלינו. לא לכאב אני מתגעגע אלא למה שהיה כרוך בו. התהליך שבו הכאב הולך ומתעמם, שבו אתה כביכול חוזר לעצמך כרוך במסע מתמשך בזמן. מסע שבו אתה הולך ומתרחק מראשיתו, והרי המסע בזמן כוון אחד ויחיד יש לו. אבל הגעגוע מושך אותך בדיוק לכיוון ההפוך - אחורה. הנה כך אתה נוסע בעל כרחך, ממשיך, ובה בעת רוצה לחזור. אפילו כברת דרך. אפילו רק עד לאותם ימים של כאב עצום אבל של זכרון טרי וחי. למרחק של כמעט נגיעה.

הימים בשלהם, חולפים. הפרחים נשארים על הקבר. אלה היפים, הצבעוניים, שרק יום קודם נקטפו, כבר נבלו. הרכינו ראש וצבע. מתכלים. ואלה הקטנים, השתולים, המכים שורש, ממשיכים. מצפים למים, ומקבלים, וממשיכים לפרוח ולצמוח. כאילו כבר כתב אלוהים בספר החיים – מי יחיה ומי ימות. וכבר חתם. וכבר ידוע הסוד מלפנינו, מי יחיה ומי ימות.

יש הרבה ויש מעט ויש יחסי. יש קבוע ויש משתנה. יש קרוב ויש רחוק.

מה שקרוב נראה גדול ומה שרחוק נראה קטן.

אי אפשר למדוד ולהשוות.

לפני שנתיים, ראש השנה חל באוקטובר. ישבנו לסעודת ראש השנה פחות מחודש לאחר הלוויה. וזה היה קרוב. קרוב מאד. והרבה.

השנה, ערב ראש השנה הגיע בדיוק יום אחד לאחר האזכרה. וזה קרוב. קרוב מאד. אני יושב על המקלדת, מנסה לנסח מה שאגיד באזכרה, ותוך כדי מקבל באי-מייל ברכות ואיחולים לשנה הבאה עלינו לטובה. קצת הזוי, לא?

ומה קרוב יותר? חודש ימים לפני שנתיים, או יום אחד לפני יומיים? ומה קשה יותר? ומה מרפא יותר? ומה?