אבא של עמר

אתמול כתבתי כך

בַּבֹּקֶר הַזֶּה
הִפְקַדְתִּי אֶת בְּנִי
בִּיְדֵי מְפַקְּדִים
הָרְאוּיִים לְכָךְ
כָּךְ אֲנִי מְקַוֶּה

ובלילה הזה חלמתי על עמר

ויש מי שיאמרו "הלילה בא אלי עמר בחלום"

הוא החזיק זר פרחים שקנה,

ובין ענפיהם פרחו צפרים

וגילו כשתיים עשרה שנה.

שם, כנראה, נח לזכרונות לקנן.

אשה צעירה, אמא לילדים קטנים, כמו משום מקום מתה פתאום. לא מהדברים שבהם יום רודף יום. פקק תנועה ארוך משתרך מבית הקברות עד פתח ביתי, ואני חושב, אם גם בלוויה של עמר התארך הפקק עד הבית. אינני יודע, כי אז הייתי בקצהו השני. ללוויה יש שני קצוות ואתה נמצא באחד מהם. ואורך הפקק כעומק העצב. אני אומר לעצמי, כפר קטן לא בנוי להכיל כל כך הרבה עצב. אין תכנית מתאר להכיל את כל העצב שמביא מוות צעיר מדי. ועשרה צעדים משם, אצל עמר, כבר פרחו הנרקיסים. ועוד ארבעה ימים, ועוד לוויה, וילדים בוכים על אבא, בכפר אחר, עוד יותר קטן. ועשרה צעדים משם, זרי פרחים שעדיין לא נבלו, של איש צעיר מדי. וביניהם, כבר חצי שנה, ילדה איננה. לא מהדברים שבהם יום רודף יום.

לגלי. לג'וש. לעמר.

בצידי הדרך שקדיות פורחות וגבעות ירוקות מכוסות אדום כלנית. זה היה בפברואר כשנסענו כאן, בפעם הראשונה. אמרתי אז – תסתכל החוצה, תראה איזה יופי.

לראשונה השנה עברנו בכביש היפה הזה, המתפתל בין יערות ירוקים כמו בארצות רחוקות. היופי הוא בן המקום הזה. אמרתי לעצמי – זה הנוף האחרון שעמר ראה.

נסענו לראות את הפריחה במגידו. ראינו מרבדי כלניות מדהימים בצבעוניותם מלא כל היער. אמרתי לעצמי – המוות שוכן חמישה קילומטר מכאן.

מסביב, מכל עבר – חיים.

שלושה חצבים אצל עמר והם כבר מסיימים לפרוח. בשנה הזאת הם מיהרו והקדימו והופיעו פתאום משום מקום וצמחו וגבהו ועלו וגלגלו פרחים קטנים במעלה הגבעול והנה הם כבר מסיימים היכן שאחרים עדיין לא התחילו ולא מראים סימן. ולא תמיד כך. יש שנים שהם מתעצלים, מסתתרים, ממאנים לפרוח כלל ועיקר. מהתלים בנו, שנה כך ושנה כך. ואולי כל החצבים הם כך, וכשאנחנו מביטים בגבעה סתווית המתכסה בפרחים הזקופים אנו רואים שם תורנים העומדים על משמרתם לסרוגין, בין שנה לשנה. וכאן, בפרח הפרטי שלנו אנחנו לומדים להבחין בטבעו הפרטי, בקצב הפרטי והמיוחד לו השונה מהעדר הגדול.

בתוך האדמה יושבים כל הקיץ ובכל סתיו מספרים סיפור אחר, כאומרים, יש לנו רצון וסדר יום משלנו. איננו עבדים לשגרה, לסטטיסטיקה, לסתמיות. וכשאני מקשיב לחצבים, את עמר אני שומע. הם הלא שכניו, שותפיו. יותר ממני, הם שם, יום יום, שעה שעה, שומרים, מלווים, מספרים. העצמיות שלהם הופכת לסיפור של עמר שמספר ואינו חדל.

הנה, הפך החצב לפרח של עמר. לא הפרח של חייו, ולא של מותו. הפרח של מנוחתו. שוב אינני יכול לנתק את עמר מימי החצבים. כמו התאריך העברי והלועזי המתעתעים בנו במפגש-פרידה-מפגש. הם כל כל טעונים וברורים. מכאן, תֹם החופש הגדול, החזרה ללימודים - סופרים שבוע ודי. ומשם, שוב נופל עלינו ראש השנה, החג הזכור לרע, מתפרע, מקדים, מאחר, מתרחק, מתקרב. לא נותן מנוח. והנה השנה האמיתית, שנת החצב. זה המבשר, המכין את הסוף, העוטף אותו, הניצב על פני השער הכבד – פותח אותו כדי מעבר צר, שבוע רוחבו, ושב וסוגר אותו, עד לפעם הבאה.

המצבה של עמר היא בית לפרחים רבים.

בעונת הגשמים פורחים פרחי הבר. על פי סדר קדמון, כל אחד בתורו, הם עולים מן האדמה ומשלימים מחזור של לבלוב פריחה וקמילה. זה אחר זה באים הנרקיסים, הרקפות, הכלניות והנוריות וצבעוני אחד.

הקיץ הוא זמנם של צמחי התרבות. החד שנתיים, ששותלים לעונה אחת ודואגים להשקות,  ועוד אלה העוברים משנה לשנה. תלויים בחסדינו, הם גומלים לנו ביופי וצבע. וביניהם גם מספר צמחי פקעת המצטרפים דווקא לחגיגה החורפית.

באופן שקשה לי להסביר אך אינו מפתיע, כל אותם פרחי בר שבאו מן הטבע, ששורשיהם יונקים ממעיין קדמון ומשותף, שזכרונות להם מאדמת ההרים והגבעות, הם עבורי ישות המחוברת לעמר. הם המכירים את שפת המסתורין, ובאמצעותם אנו יכולים לשמור קשר.   ואילו בני התרבות, הם שומרים נאמנים הבאים ללוות ולקשט, אך הם מהות שבא מבחוץ. הם שם, אך לא משם. הם נבדלים זה מזה כמו אבלים ומנחמים. נמצאים באותו המקום, אך מייצגים מהות אחרת.

מזה ימים רבים אנו עוקבים צעד צעד אחר הפריחה המתבשרת של כמה פרחי פקעות. בעוד הרקפות הולכות ומתעייפות גדלים ומתרבים הניצנים של פרחי הפרזיה. תחילה ירקרקים ואט אט מרמזים על הצבעים הנסתרים בהם. וביניהם, עולה לאיטו, יחיד וממוקד, גדל ומתגבה כנער צומח, מופיע גבעול ובקצהו פקעת קטנה, מבטיחה צבעוני אדום.

לפני שבוע כבר ידענו – הוא קרוב מאד מאד, ואתמול הלכתי שמה. יער של פרזיות עתירות פרחים וצבע, ובינהן ניצב צבעוני יחיד, אדום, יפה, זקוף, נקי, שקט, מסוגר מעט, גאה ובטוח בעצמו.

השמחה הייתה גדולה. כאילו ראיתי קהל של אנשים פורחים ועמר ניצב בינהם. חייכתי אליו.

את מה ששחשבתי שאוכל לצלוח קראתי בעצמי.

את שני השירים האלה כבר לא נסיתי. ביקשתי מחברה לקרוא במקומי. להיות לי לפה.

 

שיר ערש

 

שומר ילדִי אנוכי

מכל צרה ופגע

מפחד ודאגה

מִקור הלילה ומצמא

משעמום ומבוּרוּת

 

אֹחז בידך

נעבור את הכביש בבטחה

בשבע עיניים אשגיח

כשתקפוץ בין הגלים

או תטפס על הסלעים

 

את כל הצרות

אקח אלי

את הדאגות והפחדים

הנה קח את מעילי

אכול מפִתי

כי שומר ילדִי אנוכי

 

עד שתגדל

ותשמור אתה עלי

 

ואיך לרגע עצמתי עין

וכששוב הסתכלתי

היו שלך עצומות

עוד מצמצת מעט

מדלג בין האפשרויות

ומוותר, כאומר

היינו הך,

עפעפַי בידיך.

ועצמתי את עיניך.

ובאותו הלילה, לא עצמתי עין.

 

שומר ילדִי אנוכי

משקה את הפרחים

מפנה עלים יבשים

מביא לו צדפים מן הים

 

 

 

 

מילים של משורר

 

רציתי לבכות לך

במילים יפות.

לא רבים הם המשוררים

המבכים את מות בנם.

חיפשתי שיר לקרוא לך,

שיר של משורר,

ולא מצאתי.

 

מצאתי הרבה שירי אהבה.

רבים הם המשוררים

הכותבים שירי אהבה.

ולך, מי יכתוב?

מי תקרא לך שירי אהבה?

מי תלחש באזניך מילים יפות?

מה שאמרתי בע"פ זה שמשנה לשנה, מפעם לפעם, אני מוצא את הדיבור יותר קשה עלי, ולא בטוח שאוכל לצלוח ולקרוא את מה שכתבתי ורציתי להקריא.

ומה שקראתי מן הכתב

לא מזמן חיפשתי במחשב תוכנה כלשהי. הכנסתי חיפוש בגוגל ומיד הגעתי. מצאתי גירסה משנת 2006. התגובה הראשונה שלי הייתה שזאת גירסה ממש ישנה. היא כבר בת שנתיים. ואז, שנת 2005 נראתה לי רחוקה. רחוקה כל כך, קבורה במעמקי הזמן. והזכרונות שלנו מעמר, והזכרונות של עמר מעצמו, רק האחרונים שבהם הם של 2005 ורובם הולכים עוד שנים אחורה. והמחשב של עמר, שאהב כל כך הרבה לשבת לידו, שהיה בזמנו חדש ומשוכלל, מקור גאווה, גם הוא כבר התיישן. והפלאפון, שהיה אז חדש לגמרי, גם הוא כבר אומר לנו – זה היה מזמן. מזמן נורא. שלוש שנים חלפו. שלוש שנים לא ראיתי את עמר, ולא חיבקתי, לא דיברתי ולא שמעתי את קולו. שלוש שנים שעמר חי רק בממלכת הזכרון. זמן רב. והמרחק, עצום ורב. והכאב, אותו גוש עופרת שמלא אותנו אז, התחלף באחר. בכאב המרחק. אף פעם לא ידעתי עד כמה מרחק יכול לכאוב. מרחק שנמדד בזמן. שלוש שנות אור. וכבר בשניה הראשונה התרחקת כדי 300000 ק"מ, ואתה ממשיך כך ומתרחק, ואנחנו חסרי אונים, יכולים רק להסתכל. ובכל זאת, רק האהבה הגדולה שאתה משרה כאן בכולנו, היא שמאפשרת לנו לדבר על שנות אור, ולא על שנות חושך.

 

 

 ***

 

 

האם שכחנו דבר? הזכרונות הרי הולכים ונשחקים. האם אנחנו שוכחים? חישבו על הבטוי "תשכח ימיני". הוא לא מדבר על כך שנשכח את ידנו הימנית. הוא מדבר על הבלתי אפשרי. אי אפשר לשכוח את ידנו הימנית. היא חלק מאתנו כל הזמן, בכל הזדמנות ומעשה, גם אם אנחנו לא אומרים לעצמנו. גם אם אנחנו לא באים ו"זוכרים" אותה. כאשר אני מושיט את ידי, לגעת במשהו, לעולם איני אומר לעצמי – הנה ידי, הנה ואושיט אותה. אני פשוט עושה, מושיט את היד. נוגע. היד היא אני כל רגע ורגע. אין משמעות לעניין השכחה והזכרון. ועמר, הוא חלק מאיתנו. בכל דבר ומעשה. בכל דיבור ושתיקה. בכל נשימה. בכל הזכרות ובכל שכחה.

 

 

*** 

 

 

בדיוק היום לפני שלוש שנים היינו כאן. היום לפני שלוש שנים נפרדנו. ביום ההוא, בימים ההם, התהפך העולם ומה שאחרי שוב לא דומה למה שהיה לפני. והיום, ביום הזה כבר אין שום דבר מיוחד ושונה. "היום לפני שלוש שנים" – אין דבר כזה. דבר והיפוכו הוא. יש מה שהיה אז, שאפשר לחזור אליו בזכרון ובהרגשה. אבל היום, היום הזה הוא עוד אחד מאותם ימים רבים שאחרי. סתם, עוד יום. יום יפה, אבל סתם יום. מה שמיוחד איננו היום או התאריך. מה שמיוחד הוא ההתקבצות כאן, של כל האנשים. המפגש הזה, העליה לרגל למקום הזה, מפגישה את כולנו לרגע אחד. רגע של התייחדות והתחברות. רגע שבו כל הלבבות פועמים כלב אחד. כל המחשבות הולכות למקום אחד. לילד אחד. החיבור הזה, הוא הקסם של היום. בכל הימים, הולך כל אחד בדרכו, שומר איתו משהו. את עמר שלו. וביום הזה, במקום הזה, מביא כל אחד את עמר שלו, ומשתף את כולם, והכל מתחבר לחיבור אחד, זכרון אחד.

 

 

*** 

 

 

אני מביט, במעין סיכום, אני עובר על כל חייך. ואתה מתוך כך, יכול לעבור בהם שוב. כל הילדוּת – שׂחֵק לך, הסתכל על העולם, לטף את הכלבים והחתולים, תחייך, תצחק, תפגש עם חברים, תחרוש את המחשב, את כל המשחקים שבעולם. אל תדאג ילד. אתה שמור היטב בתוך כל הזכרונות. כולם מגינים עליך ועוטפים אותך. הסר דאגה מלבך. אתה יכול להמשיך לשחק. כל עוד אנחנו כאן. תחיה שוב ושוב בזכרוננו. בליבנו. ותנוח בשלום. לכל הפחות – שאתה תנוח בשלום.

 

וקראתי. וקולי נרעד.

שלושים ביוני, שנת אלפיים וחמש. כמו בכל שנה, ביום הזה, האחרון ללימודים, יש לתמי יום הולדת. תם מחוץ לבית, במחנה של התנועה, ואני מפעיל את עמר וגיא. מנסים להפתיע את תמי. הילדים בבית מכינים ברכות ופורסים מפה לבנה ומקשטים אותה בכל דבר צבעוני שאפשר למצוא בבית, ואני בינתיים משוטט בעיר, קונה כאן עוגה, ושם זר ורדים ענק. מספיקים להכין ולסדר הכל. הנה תמי מגיעה. הפתעה ושמחה. אני מצלם את כולם, מי שנמצא, וכאן הצילום המשפחתי האחרון של עמר.

שלושים ביוני, שנת אלפיים ושבע. אני חוזר משיטוטי בעיר עם זר ענק של חמישים ורדים. את העוגה אפיתי בעצמי. הראשונה מזה אלפיים שנה, אך מאד מוצלחת. הילדים מכינים ברכות ומקשטים בבלונים. והנה תמי מגיעה. והפתעה. ושמחה. ועצב. ועצב. ושמחה.

אחד עשר בספטמבר, שנת אלפיים ושבע. תמי מביאה זר ענק של חמישים ורדים. את הוורדים אנחנו מחלקים לנוכחים. שיניח כל אחד פרח על קברו של עמר. במקום להניח אבן, יניחו פרח. והקבר מתכסה בוורדים צבעוניים. והשמש יורד לים.

הימים בשלהם, חולפים. הפרחים נשארים על הקבר. אלה היפים, הצבעוניים, שרק יום קודם נקטפו, כבר נבלו. הרכינו ראש וצבע. מתכלים. ואלה הקטנים, השתולים, המכים שורש, ממשיכים. מצפים למים, ומקבלים, וממשיכים לפרוח ולצמוח. כאילו כבר כתב אלוהים בספר החיים – מי יחיה ומי ימות. וכבר חתם. וכבר ידוע הסוד מלפנינו, מי יחיה ומי ימות.