אבא של עמר

לפעמים מת מישהו ערירי, מצאצאיו של איש חשוב, ואז אנו מתבשרים כי לא נותר אף שריד ונצר לאותו איש. תם ונשלם. ועל אנשים לא חשובים איננו שומעים, אך רבים אלמונים, יום אחד, מת צאצאם האחרון.

וכמו צאצא, גם הזכרון. ואנו נושאים בקרבנו, בליבנו, זכרונות של מי שהיה ואיננו, וכך עדיין הוא חי בתוכנו. ובלכתו של אחרון הזוכרים נמוג גם אחרון הזכרונות. ובלכתו של מישהו, שומרים אוהביו ומכיריו את זכרו, ומצטערים בפרידתו, אבל איש לא שם לב לאותם זכרונות שהיו בתוכו, של מישהו אחר, רחוק יותר. אף פעם לא נדע לאן נעלם הזיכרון האחרון של עמר. של כל אדם.

כדי לחזות במות הזיכרון האחרון, לכו אל הכלבים. אותן בריות שאפשר להשקיף על ימי חיים מלמעלה ולספור את ראשיתם ואת סופם. הכל צפוי וידוע. הבית והחצר מלאו הולכי על ארבע - בעבודת השורשים של עמר תפסו מקום כמעט כמו של בני הבית האחרים. בשקט, מחוץ לנביחות והיללות, מלאו בנאמנות את תפקידם – שומרי הזכרונות, עד נשמת אפם האחרונה.

אקווה הייתה הראשונה. ובאנג'י, ואז בא זמן החתולים, בפרט יומה של חתולה. וייגר, צעיר הוותיקים, שהפתיע והקדים להסתלק.

נותרה באפי, שומרת על רוח נעורים, ואין שיבה בשערה, וכמעט שלא הבחנו איך כהו עיניה, ונאטמו אזנייה. בחדשים האחרונים גם היא לימדה אותנו מה היא קללת הזקנה - בגידת הגוף, נטישת החן, חוסר האונים, סל התרופות, המסע היומי במעבר ממקום מרבץ אחד לאחר. וזכרון הגוריוּת נטמן עמוק ורחוק, הן אצלה והן אצלנו. וכל יום סופר לאחור אל הבוקר הבא. ובבוקר האחרון, נבקעה קליפת הגוף הבלוי, ועלו הזכרונות, נוצצים וצבעוניים, ופרחו כמו כוכבים, וחדוות נעורים ונביחות חדות יצאו במרדף מהיר ונותר געגוע. רבים וטובים היו ימי שני חייה. ועד היום שלפני האחרון, הזנב ידע, וכישכש.

ואין עוד חיות שעמר ליטף.

אצל הוטרינר  

אלפיים שקל

לחתול בשק  אשפה?!

לא גור חמוד מבטיח

זקן מרוט, שתום עין

שק עור רזה ומרוקן מכח

אבל מלא בזכרונות

שנמסרו בלשונו המחוספסת

מהרבה סיבות הפסקתי כמעט לגמרי לכתוב כאן. כך קרה שהמקום הזה הפך לאוסף נאומי פרידה מכלבים וחתולים. ממילא כל העצב בעולם בנוי מאותו חומר.

יגר כבר היה כאן, כשפרחו נשמותיו הקודמות. עכשיו גם האחרונה, ואין עוד חתולים שעמר הכיר בשמם ובפרצופם.

אילו החתולים יכלו לחשוב ולדבר, אולי גם הם מבקשים להמשיך לחיות בכסא גלגלים עם חיתול ומטפל צמוד.

אילו אנשים היו יכולים לבחור, אולי היו מבקשים גם הם לסיים בדקירה קלה שתפיל עליהם תרדמה רגועה, ואחריה עוד אחת, ללב, אותה כבר לא ירגישו.

ויש ימים ואני שואל את עצמי פתאום, בבהלה - היום עבר ובכלל לא נזכרתי בעמר? ותמיד אני חושב לרגע ונזכר, הרי בבוקר הייתי אצלו, השקיתי  את הפרחים, או הייתי קודם בחדר שלו, הסתכלתי על הציור, או הסתכלתי בבאפי ואמרתי היא הכלב האחרון מהדור של עמר. ותמיד, כשאני שואל, אני בסוף מגלה שלא עבר יום כזה.

וימים רבים אני שואל את עצמי פתאום, בבהלה - היו ימים שלא זכרתי לשאול?

באופן אלוהי כלשהו, חייהן המואצים של החיות חולפים מולנו, ואנו רואים אותם מינקות עד זקנה, מגוּרוּת עד סיום, מביטים מִגוֹבה על גלגול חיים. רק אצל חיות שימיהן קצרים אנו יכולים לחזות בגלגול הזה במלואו והזיכרונות מכילים את ימי החלב ואת הסוֹף הקומל כאחד, מה שאי אפשר, לעולם, אצל בני אדם כמותנו. כמה נורא להיות אלוהים בן אלמוות. זוהי קללת הזקנה. לקבור, לקבור, לקבור. להיות האחרון. בנוסף לריח הגוף המתבלה

אני יושב על הכסא הרחב, ליד המחשב, מרגיש חריקה קלה, תנודה, ואני יודע, חתולה כרגיל דלגה לכסא ומתיישבת מאחורי, ברווח שבין הישבן למשענת. עוד מעט תנסה להדחק קדימה. אני יודע שלא עוד. הידיעה שמשהו, מישהו, לא יהיה עוד לעולם, קורעת.

שארית. כמה פרקי חתול נכנסים לפרק אנוש אחד. חתול, חתול, חתול, חתול. אמא זקנה לא מכסה חמש חתולות זקנות. ילד אחד לא מכסה חתול אחד.

התמונות של חתולה כל כך חיות. מוצגות על המסך בגודל טבעי. כל שערה. חבל שאין לי כאלה תמונות של עמר. המאמץ הזה, לרוות מתוך תמונות קטנות שהפנים בקושי נראות, כמו חתול ניזון מפירורים. ואם מגדילים אותן מגלים שבלתי אפשרי לדלות יותר. ונשארים, והתאווה כולה בידיים.

לפרק זמן מסוים, המבט בתמונות חודר אל האַין, נמזג בו. אחר כך הזמן, והאין נמהל. או נמעך. נשארים דברים אחרים אבל האין הַרַפֶה לא מחזיק מעמד מול לחצם של החיים.

התמונות הגדולות, בקלוז-אפ, עם פרטי הפרטים,  סרטים עם תנועה (תנועה=חיים?) וקולות, כל כך משכנעים ששוב אי אפשר להשתכנע בקיומו של המוות.

הדפדוף באלבום התמונות מחיה תקופות. פרקים. המקומות, התחנות, ההרגלים שכבר השתנו, הימים שחלפו. זה יכול להיות עצוב אפילו אם כל הילדים התבגרו בעתם. אבל הרצף הזה יוצר נוכחות כל כך חזקה של העולם ההוא שנשאר, שהוא מנותק מהעולם הזה.

נזכרתי. חתולה אהבה מאד לחם. מושיט יד פנימה ומגרד, מגרד זכרונות שנשארו דבוקים לדפנות. נשמה חרוכה.

עמר כל כך רחוק.

בתמונה הזאת שלושה חתולים אוכלים. הארוחה מוגשת במפלס מוגבה, רחוק מהישג פיהם של הכלבים. חוק טבע קדמון כופה על כל החתולים להתיישב לארוחה בדיוק באותה תנוחה, באותה זווית, באותו מצג זנב. מימין שִיבָּה, הפרסית, באמצע פליקס הגנב, ומשמאל חתולה (זהו שמה ויש לבטא אותו במלעיל, כמו מטולה). התמונה צולמה לפני ששה חודשים בדיוק, ב- 26.9.2010. היום, אף אחד מהשלושה כבר לא בחיים. שיבה מתה בנובמבר. פליקס נעלם בפברואר. היום מתה חתולה. שלושתם מהמחזור של עמר. מככבים בעבודת השרשים שלו, בפרק על החיות שלנו, עם עוד כלבים שאינם, ואנשים שאינם. רק באפי עדיין כאן. בכל פעם, חשבתי, הרגשתי, רציתי לכתוב משהו, אבל משהו עצר, והפסקתי לכתוב. חתולה זה אחרת.

חתול קטן עם ציציות באזניים בשם חתולי-קקולי רץ לכביש ונדרס והלכנו לחפש חתול. באותם ימים רחוקים היה לנו חתול יחיד. את החתולים היפים ביותר אפשר למצוא באזור פחי הזבל של המעונות ליד דה-ז'ור בטכניון. עליתי לטכניון ואכן באזור דה-ז'ור היו כמה חתולים מאד יפים. פגשתי חתולה יפה וידידותית ושקלתי לאסוף אותה כשניגש אלי בחור אחד ואמר "עכשיו קשה למסור אותם". הוא התכוון שהם כבר גדלו, וכבר אינם גורים (וכעת אני נזכר שהיא הייתה אז בת חמשה חדשים), ואנשים לא ממש רוצים אותם. הוא גר במעונות של הנשואים והייתה להם חתולה שהמליטה (ואולי היו אלה חמישה גורים ולא חמישה חודשים). כמה גורים כבר נמסרו או הוזמנו, היה נדמה לי ג'ינג'י, ושחור, ואחד עם פרווה אפורה מנומרת יפה מאד, וחתולה שהיתה גם היא אפורה מנומרת. כך נפגשנו במקרה, הבחור שחיפש בית לגורים שבגרו ואני שבאתי לחפש חתול. שניני שמחנו. הוא השאיר לי את מספר הטלפון של המעונות ואמר שאם יהיה משהו אני יכול להתקשר ולבקש את פימה. גם אני השארתי את הטלפון. כמו שנהוג, הוא התקשר כעבור יומיים לדעת שהכל בסדר והחתולה מתאקלמת. עכשיו, כשהיא מתה מאוד רציתי להתקשר אליו ולספר לו. הוא בטח היה נרגש לשמוע. אבל איפה בכלל אפשר למצוא אותו? הרי עברו מאז תשע-עשרה שנה. חתולה, כבר שנים, הפכה סמל לאריכות ימים. עברה אתנו דירה, חיה בחצר, שוטטה בשדות, נעלמה לפעמים לימים שלמים, ושנה אחר שנה נראתה בדיוק אותו הדבר, בלי גיל, עם אותה פרווה ששיבה לא זרקה בה ואותם עיניים ירוקות צלולות.  

בחדשים האחרונים כשהחלה להחלש ולא יכלה עוד לזנק בקלילות אל אדן החלון נכנסה לגור בבית. שם ראינו אותה מקרוב, מתעייפת, מרזה, מתאיינת. החתולה הסיעודית שלנו קראנו לה. כל כך הזכירה את אמי בשנותיה האחרונות, במידתה הקטנה, בדעיכתה, בגיל המופלג ובציפיה שבכל זאת, עוד קצת. אמי שחלמתי עליה השבוע והיתה קטנה ורזה וכפופה, כמו חתולה.

כשמתה חתולה, נחתם פרק חיים. כשחפרתי היום באלבומי התמונות, ראיתי שם לרגע פרקי חיים שלמים שתמו. ראיתי את סופיותם של הדברים. ראיתי דלתות נסגרות.

פעם חזרתי מנסיעה של שבוע ואמרו לי שחתולה נעלמה, כבר שבוע שלא נראתה. ביום שחזרתי, חזרה גם חתולה. זה לא היה יותר מצירוף מקרים.

אם חושבים על זה, הזכרונות שלפני ספטמבר היו טובים. רק אחר כך באו הזכרונות הרעים. הקשים ביותר באו בימים הראשונים, כשהפצע היה פעור והבור פתוח, ולא אכפת היה לי ליפול פנימה. אף פעם לא ניסיתי לסגור אבל מהעיריה או מהשמיים באו והניחו מכסה, שלא יפלו פנימה, וכך התחלתי גם אני מהלך ליד הבור ועל פיו, ולא נופל לתוכו.

אני זוכר את כל הילדים ההמומים שהכירו את עמר דרך המחשב, מבטיחים לשוב ולהפגש בגן עדן. לגן העדן תפקיד חשוב בדרך הנחמה, והנחמה – כל כך צריך אותה. ואני חושב על הקשיים הפרקטיים. איך יוכלו ילדים שהכירו רק באינטרנט, שידעו רק כנוי, איך יוכלו להפגש בעוד שישים שנה? לא מכירים לא את מראה הפרצוף ולא את השם ואין את מי לשאול כי בגן עדן לא רושמים כינויים. צריך לעבור אחד אחד בין שוכני המקום ולשאול- "אתה Codename?" ואני גם יודע שזקנים בני שבעים כשיגיעו לגן עדן כבר לא יזכרו לחפש את הילד ההוא שהכירו פעם דרך הפורום במחשב, אולי חוץ מכמה.

אני יודע שאני אחפש, ויהיה לי די זמן לחפש, כי שם הנצח, ואחפש לנצח. ואני יודע שלא. שאין ולא יהיה והכל משאלת לב. ולמרות זאת התחושה אמיתית - תוצאה של הטמעה וספיגה של סרטים וסיפורים ואוויר ואגדות, כמו קיומו של האל. התחושה הזאת, של המתנה לפגישה שתבוא, וההתרגשות שנכבשת לכל החיים, עד שתצא, נכחו שם בעצמה באותם ימים של בורות ופצעים וזכרונות כואבים.

ראיתי את הסרט האצ'י, סרט שתואר כ"אנושי ונוגע ללב" למרות שגיבורו הוא כלב. נדמה לי שהעובדה שמותו של הכלב נוגע ללב הרבה יותר מזה של בעליו האנושי הוא החלטה ובחירה של הבמאי. וזה שסרט נוגע ללב, כמו כל דבר עצוב מתחבר אלי הישר לבור העצב אני גם יודע. אבל בסרט, כשהכלב הנוגה והנאמן עוצם את עיניו לאחר שהמתין עשר שנים ונפגש שוב עם הזכרונות שאהב, הגעתי גם אני לאותה פגישה שלא תהיה ולאותם ימים שהולידו אותה, ואת הריק ואת הרצון ל... וכיאה לאותם ימים, הסיר מישהו את המכסה, והבור נותר פתוח והדבר הטוב ביותר לעשותו הוא ליפול לתוכו.

הנביחה היא חלק בלתי נפרד מהכלב. כאשר הוא רובץ, שקט, בפינתו, ולפתע מסתער על דבר שמשך את תשומת לבו, הנביחה מזנקת איתו. הנביחה והכלב, כישות אחת הם רצים, קופצים, מאיימים, משתוללים – הנביחה והכלב. אבל לא אצל באנג'י. הנביחה של באנג'י אינה חלק ממנו. הנביחה של באנג'י היא יציר רוחו. הוא מפריח נביחות כבועות סבון ושולח אותן לכל עבר. כשאנחנו מדברים על הנביחות של בנג'י אנחנו עושים לו עוול. כי הקולות שהוא מפיק, על עושר ההבעה שלהם, דומים הרבה יותר לדיבור, או לכל הפחות לנגינה. אמנם לא ערבה מאד לאוזן, אך בהחלט נגינה. כי המסר אינו מילולי וברור, אך יש בו כוונה וצבע ותנועה ועניין, ממש כמו שנגן מיומן יודע להפיק. למרות הרעש, הייתה תמיד שמחה מיוחדת בקבלת הפנים שלו. לא משתולל משמחה קופץ ורץ. רק עומד על השביל, מכשכש בזנב, מטה ראש ומשמיע את שירת הברכה שלו. אהבתי אותו.

כלב נח, מסתפק במועט – תמיד העדיף לישון באוויר הפתוח, על השביל או על הדשא. חשבתי שיהיה נחמד לצאת איתו לשטח לחנייה לילית תחת כיפת השמיים (וכמובם שכחתי שעם כל מה שיהיה לו להגיד אין סכוי שאצליח לעצום עין). אף פעם לא נסענו איתו לטיולים. הוא שנא נסיעות והיה מוכן להתאבד בנסיונות המלטות מהחלון בזמן הנסיעה. לך תדע מה עבר עליו לפני שהגיע אלינו. חבל. כבר לא נוכל לצאת לטיול.

שבועיים מאז שנעלם ואף כלב לא יוכל לספר לנו מה קרה לו. לפרידה פתוחה יש צבע אחר. הוא הלך ואי הידיעה תשאר במקומו.

אף אחד מהכלבים והחתולים בבית לא הבין שעמר לא יחזור. רק אנחנו, מבינים הכל . תחתם, אנחנו יוצרים את הקשרים, את הגשרים, עבר-הווה-עתיד, והכלבים נמהלים בזכרונות, לוקחים משהו לעצמם. מכל הכלבים, רק באפי נותרה חולקת זכרונות עם עמר. דווקא החתולים, ארבעתם, שומרים על הזכרון ועל עצמם. בינתיים. השבוע הביאו לנו כלב, מועמד חדש לתפקיד השומר האחראי. יש לו נטייה חזקה לרדוף אחרי החתולים. אנחנו שומרים ומקווים לטוב.

בבוקר קברנו את אקווה. היא מתה במהלך הלילה.

יום אחד - כשהרשויות מררו פחות את חיי הכלבים ובעליהם והבית לא היה מוקף בגדר - היא הופיע בחצר. כלבת לברדור לבנה, כבת חמש. הופיע וישבה מתחת לאחד העצים, ומאז נשארה אתנו. תשע שנים. באחד הימים הראשונים, שהיה יום חם, השקינו אותה בצינור. אז התגלתה האהבה הגדולה שלה למים. הכלבה האיטית והשקטה היתה פוצחת בריקודים. מנסה לקפוץ (כלומר מניפה בו זמנית שתי רגליים באוויר) ולתפוס בשיניה את זרם המים הנישא באוויר. בכל הזדמנות שראתה מים זורמים – ממטרה פועלת או צינור פתוח – פתחה בחגיגה של קפיצות נביחות ומשחקי מים. לא פלא שקראנו לה אקווה.

בשנים האחרונות הפכה יותר ויותר איטית וכבדה. לעלות מדרגה אחת היה מאמץ שחייב מחשבה ארוכה ותכנון, אבל הרוח הטובה והכשכוש בזנב לא השתנו כהוא זה. אתמול בלילה היא לא כשכשה בזנב גם כשקראו בשמה. רק שכבה והתנשפה בקושי עד שחדלה. בבוקר קברנו אותה בחצר. יש לנו איזור המשמש בית קברות לכלבים והוא הולך ומתמלא.

אחר כך ישבתי לנוח (מלאכת החפירה מלאכה קשה מאד). כמו בסרט שנגמר, היתה תמונה אחת, קטע אחד שניגן עם הסיום. כלבה לבנה קופצת על הדשא בהתרגשות, נובחת, מנסה ללכוד את זרם המים הבוקע מהצינור. זכרון שעוטף ומקיף וסוגר תקופה שראשיתה שמחה והתרגשות וסופה טמון באדמה. כמו כל חזרה לעבר, הגעתי לבור העצב. ונעצרתי.

היא הראשונה מבני המחזור של עמר שהולכת אליו. לוקחת איתה ערימת זכרונות ופיסת תקופה. כל הכלבים והחתולים, עד עצם היום, אפילו לא יודעים שעמר היה ולא יהיה. הם לא מבינים ואי אפשר להסביר להם. הזכרונות כולם שלי. רק שלי. יחד איתה, יחד עם הזכרונות, הולך עוד משהו. יש לכלבים גן עדן, או שהם מורשים להכנס לגן העדן של האנשים?

עשר נשמות ירדו לעולם. תשע לקח החתול, ולנו נשארה רק אחת.  לפעמים זה לא מספיק.

יום אחד היו תמי וגיא אצל אחד השכנים וחזרו משם עם חתול, פוקי-סאן שמו. היתה לו פרווה כהה עם

סימני חלודה, גופו רזה, ראשו קטן ואני ועמר לא התלהבנו ממנו. בכל זאת הוא נשאר אצלנו וברב קולות נבחר לו שם חדש – ייגר. מכל החתולים בבית הייתה לו הפרווה הכי נעימה ועם הזמן למדנו למרות הצבע המוזר לאהוב את פרצופו. בגלל מבנה הגוף המיוחד והראש הקטן יחד עם האופי המחורבן שלו העליתי את הסברה שהוא בעצם חתול סיאמי בצבע כהה. עם הזמן, הופיעו אצלו שערות בהירות מרובות וכך גם הצבע שלו אכן הזכיר במשהו חתול סיאמי.

לייגר הייתה יללה חלודה. בימים הראשונים חשבנו שהוא אילם לחלוטין. אחר כך התחלנו לשמוע מן צרצור מוזר, צרוד וחורק שהיה אמור להיות יללה. בלילות היה לו מנהג לטפס על גג הבית להתייצב מעל לחלון ולאמר משהו. למרות שקולו היה לא יותר מלחישה צרודה הייתה לו תכונה לחדור כמו צעקה ותמיד הייתי שומע אותו היטב, גם מתוך שינה. אף פעם לא מצאתי הסבר לכך, איך צליל כל כך שקט יכול להיות כל כך חודרני.

הוא כן ילל בקול כשפרחה נשמתו הראשונה. פעמיים בשבוע היה עמר יוצא לאימון טאיקוואנדו. בצאתו היה מקפיד לסגור אחריו את השער כדי שהכלבים לא יוכלו לבוא בעקבותיו, אבל ייגר היה עובר בקלות דרך הגדר ועוקב אחריו. יום אחד, כדי שלא יוכל יבוא, סגר אותו עמר במרפסת. היללות הרמות יחד עם ריח חריף ושלולית צהובה על הרצפה הסבירו מה קרה. ייגר ניסה דרכים שונות לצאת מהמרפסת הנעולה, זינק על המדפים והפיל בקבוק עם נוזל ממיס שומנים. החומר החריף התפזר על הרצפה וייגר בעקבותיו, מטייל בתוך השלולית. כפות רגליו הפכו לכוויה אחת גדולה ונשמתו הראשונה פרחה והלכה לה.

למרות מידותיו הקטנות הקפיד תמיד להציק לחתולים האחרים כדי לרמוז לי שעלי לכנותו ייגר המניאק.

בשבוע של הקור הגדול והשלגים והגשמים הוא נעלם. יום אחד לא הופיע לארוחת הבוקר, גם לא ביום למחרת ולא אחר כך. בשיא החורף נעלם ולא השאיר זכר. אחר באו ימים בהירים ועוד גשמים וייגר לא חזר. הגיע גל החורף השני, זה עם השלגים שהבטיחו ולא קיימו, ושוב היה קר וייגר לא חזר. שלושה שבועות חלפו והוא פשוט נעלם.

ובוקר אחד פשוט שב והופיע. הגיע לארוחת הבוקר, כאילו כלום. רזה מאד, פרוותו רטובה ומוזנחת ועין אחת חסרה והוא, משמיע צרצור חלוד, מתחכך בין הרגלים וקופץ לאכול. הכלבים מרחרחים בעניין רב. הם מגלים באפם את מה שאנו מבינים בדרך אחרת. ייגר איבד את נשמתו השנייה.

שוויון הנפש שלו בעניין העין החסרה עבר גם אלי. אפשר להמשיך גם בלעדיה. הוא שורד אמיתי. לפחות כל עוד יש די נשמות באמתחתו.