אבא של עמר

פעם הבאנו סרט מהשכרה. הייתה אצלנו משפחה של חברים, ובחוץ היה חורף, והחלטנו להזמין סרט. נדחקנו כולם, שתי משפחות בחדר הטלוויזיה הקטן, על הספה, על הרצפה, על הכריות. החשכנו את החדר, הכנו פופקורן וצפינו בסרט.

אני זוכר את הפעם ההיא, אבל לא זוכר שום פרטים. בכל זאת, לא קשה לי לדמיין את עמר באותה סיטואציה. אולי משמיע בדיחה או חיקוי. אולי רב עם אחד האחים על מקום ישיבה. אולי בוהה לו בסרט ואוכל פופקורן. כל אלה דברים שאולי בכלל לא התרחשו. אבל אני יכול לזכור אותם. הם באים מתוך בנק הזיכרונות. הבנק של הזיכרונות האפשריים. כך אני יכול לזכור את אותה התרחשות, ואת עמר בתוכה. אין שום קושי לפברק זכרונות.

אבל אם מחר שוב נשכור סרט, אני לא יכול לדמיין אותו שם. אין לי תסריט ותפקידים עבור ההתרחשות של מחר. הוא לא נמצא. לא במקום שבו נדחפים כדי לתפוס מקום, ואוכלים פופקורן ומבצעים חיקויים. רק בפנים, בלב.

אנחנו לא יוצאים הרבה מהבית לסרטים או הצגות. לא רק עכשיו, בשנה האחרונה. בכלל. מאז שאנחנו חיים כמשפחה, אנחנו בדרך כלל בבית בערב. אנחנו דווקא אוהבים לראות סרטים. אז רואים אותם בבית. בטלוויזיה. לא כל כך בווידיאו או די.וי.די. זה דורש הכנה והתארגנות מיוחדת, כמעט כמו לצאת לסרט. מן הצהרה – "הערב נשב ונצפה בסרט הזה והזה", והרי אין סיבה  מיוחדת שדווקא הערב נשב ונצפה דווקא בסרט הזה. אז לא.

אנחנו מחוברים לכבלים. יש ערוצי סרטים, ואפשר להתיישב, באקראי, ולראות אם יש משהו מעניין. משהו שהם, הכבלים, החליטו להציע, והבחירה שלי מצטמצמת בכן לראות או לא לראות. ככה, בסופו של דבר, אנחנו רואים את רב הסרטים שהוצגו בקולנוע. ההבדל העיקרי הוא הדחייה בזמן. בערוצי הסרטים לא מציגים סרטים חדשים. בסופו של דבר, יציגו את כל הסרטים, ואנחנו נוכל לצפות בהם, רק בעיכוב של כמה שנים.

יש בצפייה הזאת משהו ממין מכונת זמן שמחזירה אותך קצת אחורה.

בכבלים, לכל סרט שמוצג, מצורפת פיסת אינפורמציה. שם הסרט, העלילה, הבמאי, השחקנים ושנת ההפקה. אני תמיד מסתכל בשנת ההפקה. השנה הזאת, יש לה תמיד הקשר ומשמעות. רב הסרטים הם בני שנים אחדות, פחות מעשר. התאריך שלהם מתורגם מייד לגיל של עמר. מה היה, מה הוא היה, כשעשו את הסרט הזה. את הסרט הזה הוא ראה. אהב. את הסרט הזה ראינו יחד וצחקנו.

הסרטים בכבלים, מעט ישנים. לפחות שנה, כמעט תמיד יותר. כמעט כל הסרטים נעשו לפני 2005. עמר היה שם. אפשר לראות אותם מתוך סוג של רגיעה. גם הסרטים מ 2005, אפשר להסתדר אתם. הרי לא כתוב איזה חודש. הרי 2005 ברובה עדיין הייתה שנה רגילה.

בינתיים בכבלים הסרטים מגיעים מתוך העולם הישן והטוב. שומרים עליו, משהים את קיצו עוד מעט.

הקטע הזה, יושב אצלי בראש כבר מזמן. מחכה להיכתב ולצאת. כבר ראיתי בכבלים סרטים מ 2005, והרגשתי שאם הוא לא ייכתב עכשיו, הוא יאחר את המועד וישתנה.

אתמול, ראיתי בכבלים סרט. בשנת ההפקה היה נרשם 2006.

כל בוקר, בדרך לעבודה אני עוצר. יש לי מקום, שבחורף פורחים בו פרחים, מוקף הרים ועצים. הייתי שם לא מעט פעמים, בעבר. לבדי, עם המשפחה, עם ילד זה או אחר, עם עמר. כמעט כל בוקר אני עוצר שם. נפגש עם עמר. עם עצמי. מספר לו מה חדש. מה קרה אתמול. נפרד ממנו.

אני עוצר שם כמעט תמיד. לא עוצר אם הייתי מוקדם יותר בבית הקברות. לא עוצר אם אני צריך להגיע לישיבה בעבודה ואני מאחר. לא עוצר אם יש איתי מישהו באוטו.

אחרת, תמיד עוצר.

הבוקר לא עצרתי. לא הייתי קודם בבית הקברות. לא איחרתי לישיבה. לא היה איתי מישהו.

פשוט שכחתי. 

קודם הגיע המחשב. אחר כך האינטרנט. אחריו, האינטרנט המהיר. וכל אחד חולל מהפכה כזאת, שפתאום שואלים – איך היה אפשר בלעדיו?

כשהיה האינטרנט האיטי, היה צריך להתחבר דרך קו הטלפון. לחייג לספק האינטרנט ולהתחבר. טלפון סלולרי לא היה אז, והחיבור גזל את קו הטלפון היחיד, וגם עלה לא מעט. לכן, אם רצו הילדים להתחבר לאינטרנט היו מבקשים רשות. וכדי להבטיח שהדבר יעשה רק באישור, הייתי אני היחיד שהכיר את הסיסמא.

מדי ערב הדהדה בבית הצעקה "אבא, אפשר באינטרנט?". וכשהיה אפשר, הייתי ניגש למחשב ופותח את החלון עם החייגן. מספר הטלפון כבר היה בפנים, ואני הייתי מקיש את הסיסמא ומתחבר. זאת הייתה סיסמא על אמת. לא השם של הילדים או משהו כזה, כמו שתמיד רואים בסרטי מתח, והגיבור מצליח לנחש את הסיסמא. סיסמא על אמת היא גיבוב חסר משמעות של אותיות, קטנות וגדולות (באנגלית) וספרות. בכל יום היית מקיש את הסיסמא ומתחבר לאינטרנט.

אחר כך, בא האינטרנט המהיר. חיבור קבוע דרך הכבלים. לא צריך לחייג. לא תופסים את קו הטלפון. לא צריך לבקש רשות. יותר לא נשמעה בבית הקריאה – "אבא, אפשר באינטרנט?". שוב לא השתמשתי בסיסמא ההיא.

היום, יש המון אתרים שאני מבקר בהם, ורבים מהם דורשים סיסמא. אפילו כדי לכתוב בבלוג הזה, צריך להכניס סיסמא. בדרך כלל אני משתמש בסיסמא קלה וקליטה. כך אני לא שוכח אותה. אבל ישנם אתרים עקשנים, עם רמת אבטחה מיוחדת, שדורשים מדי חודש סיסמא חדשה. וגם לא מאפשרים לחזור על הסיסמא הקודמת. כאן, כדי שיהיה לי קל לזכור, אני בוחר כל מיני צירופים בעלי משמעות, (שיהיה קל לזכור), אבל רק עבורי. למשל מספרי טלפון מימי ילדותי שנצרבו אצלי ונשארו הרבה שנים אחרי שהם כבר לא קיימים בשום מקום. וגם אותה סיסמא, שפעם חיברה אותנו לאינטרנט. חזרתי להשתמש בה.

האתרים העקשנים האלה, מכריחים אותי להחליף, ומאפשרים לי לחזור שנית על אותה סיסמא רק כעבור ששה סיבובים. כך אני מחליף סיסמאות, וחוזר עליהן בכל שישה חדשים. כך יוצא מדי פעם שאני משתמש באותה סיסמא, מהאינטרנט, באופן יום יומי.

בימים ההם, אני מקיש את הסיסמא, ואז אני שומע בדמיוני קריאה מהדהדת בקול ילדותי –

"אבא, אפשר באינטרנט?". והחיים נעצרים לשנייה. ואז ממשיכים.

בגליון האחרון של שבע ימים סופר הסיפור העצוב על אילן ליאור, טייס חיל האויר, ביום שאחרי ששת הימים, שיצא לפסגת המונבלאן, ונשאר שם. והוא בן עשרים ושתיים עד היום. והחברים שלו, כבר חצו את השישים.

הכל שם היה לי מוכר.

התסכול על מי שלא יחזור.

הקסם של מי שנשאר צעיר לנצח.

הפער ההולך ונפער בין מי שקפא ומי שממשיך.

הזכרון המיוחד שטבוע בכל צילום.

התמימות שבחיוך, כשאתה מצטלם, וחושב שתחייה לנצח, או לכל הפחות, שתחייה די הצורך.

הכח הממגנט בצילום שבדיעבד מתעד את השעות האחרונות ממש.

המבט המיוחד, המנסה לחפש, ואולי, אולי, למצוא את מי שאבד.

הפרידה שלא נגמרת.

המעגל שלא נסגר.

הזכרון, שנשאר וממשיך לחיות אצל מי שנשאר וממשיך לחיות.

הנגיעה של עבר בעתיד.

את הכל אני כל כך מבין.

את הכל אני חי יום יום.

והסיום, שכל כך נגע לליבי –

"לפני שנה מתה אמו של אילן. עד יומה האחרון גרה בדירה שברחוב שיינקין 72. כל השנים סירבה לתחינת בתה ונכדיה לגור בקרבתם. נצמדה לתקווה שבנה ישוב ממסעו בהר השלג. הציפייה לאילן החזיקה אותה בחיים. אני לא אזוז מכאן, אמרה, אני רוצה להיות פה כשאילן יחזור הביתה".

בשעון שעל הקיר יש שלושה מחוגים והם מסובבים את הזמן.

המחוג של השניות מתקדם בקפיצות, משניה אחת לשניה. הוא כאן ופתאום כבר שם. אי אפשר לקלוט את המעבר. זאת קפיצה חדה של אי רציפות.

כך הם הלילות שלנו. הולכים לישון היום ומתעוררים מחר. אי אפשר לקלוט את המעבר. אם נשאר ונמתין, לא משנה לכמה שעות, תמיד נשאר בתחושה של היום. רק השינה יכולה להעביר אותנו ליום המחר. בקפיצה.

יש קפיצות ענק מעל, או לתוך תהום. קפיצה שמעבירה בצורה חדה וחריפה ממצב אחד לשני, ללא שום שלבי ביניים. אולי המילה קפיצה מטעה, כי גם בקפיצה יש הדרגתיות. אפשר לקלוט אותה מתרחשת, לעקוב אחריה.  קפיצה קוונטית – זאת הקפיצה שמעבירה למצב חדש ללא שום מצב ביניים.

כמו ניתוח שמשנה את חייך. חיים שהיו ונמשכו ברצף קיומי של גוף ותודעה ותחושה. ברגע הכניסה לניתוח אתה יודע שאתה עומד להתקדם בקפיצה. לעבור מעל תהום. שתעבור ממש לפאזה חדשה בחיים. שהשקט והנינוחות של החיים האלה יתהפכו לכאב וקושי. אתה עושה זאת, מבחירה, מהבנה, אבל זה מפחיד. אתה קופץ מתוך חייך לתוך דבר חדש, לא ידוע.

עמר פחד לפני הניתוח הראשון. וקפץ.

בפעם השנייה, זה כבר לא היה כל כך מפחיד. והוא קפץ שוב.

המחוג של הדקות מתקדם לאט. תנועה בלתי מורגשת. אפשר להבחין בה רק אם מתאמצים, מתרכזים, ומתחברים לנקודת יחוס קבועה. אפשר לראות את התנועה של מחוג הדקות אם מתמקדים בסימון של הדקות על לוח השעון.

השמש, במהלכה בשמיים נראית קבועה. רק כשהיא שוקעת לים, כשהיא נוגעת, צוללת אל האופק אפשר להבחין בתנועה שלה. אפשר אז להתרכז, להתמקד ברגע אחד, קובע. לראות בדיוק את הרגע שהיא נעלמת. לראות אותה קטנה והולכת. לראות אותה מצטמצמת לכדי נקודה אחד, ונעלמת.

אפשר לעקוב במוניטור אחר פעימות הלב של הילד שלך. לראות אותן הולכות ונגמרות. לראות אותן אחת אחת, עד לאחרונה. לראות בדיוק את הפעימה האחרונה.

מחוג השעות נע לאיטו. אם נתאמץ, נתרכז, נתמקד, לא נצליח לראות דבר. הוא לא ישתנה. ישאר במקומו. רק אם נחזור ונתבונן בו כעבור זמן, נגלה שהוא כבר לא היכן שהיה. שהוא בכל זאת התקדם והגיע למקום חדש.

אנחנו נדמים לעצמנו קבועים, נצחיים. אנחנו של היום הוא אותו אנחנו של אתמול. רק כעבור זמן, נוכל לראות כיצד השתנינו. כיצד, מבלי להרגיש התקדמנו, התפתחנו, התבגרנו, הזדקנו.

הילדים שלנו, גם הם נדמים לקבועים. ילדים של אתמול והיום ומחר. ילדים של חיינו. והילדים גדלים ומתבגרים. והילדים מתפתחים ומשתנים. כמה שהם משתנים. מתבוננים בהם היום והם שונים. לא ראינו ולא הרגשנו איך, אבל הילדים של אתמול כבר אינם. במקומם יש את הילדים של היום.

מחוגי השעון מסתובבים במעגל. משלימים סיבוב, ומתחילים שוב. מסיימים ומתחילים מחדש, ואין סוף ואין התחלה.

בשבת יצאתי לטייל בסביבה, בהר הכרמל. היה יום נעים, והכל ירוק ויפה, ומזמן לא הייתי בטיול כזה. נסעתי למקום לא הרחק מהבית, שם עליתי על שביל והתחלתי לצעוד. אף אחד לא רצה להצטרף, כך שיצאתי לבדי, והתאפשר לי לתפוס קצב ולצעוד במרץ. זהו בעצם הספורט האהוב עלי. כמו אופני הרים, אבל בלי אופניים. לפני שנים מספר, כשכל הילדים וגם אשתי למדו בימי שישי, זה היה הבלוי הקבוע שלי. לפעמים, כשהייתי מוצא מקום או מסלול יפה במיוחד, הייתי מזמין את כולם להצטרף לטיול של שבת.

התחלתי צועד לאורך שביל מסומן, שאחר כך התפצל, ואז בחרתי בסימון אחר, בשביל שלא הכרתי. המשכתי לצעוד, הולך משביל לשביל, באזור שהוא מוכר, אך בלי לדעת מהם השבילים, ולאן יובילו אותי. אמרתי לעצמי שאחר כך עלי לבדוק במפה, כדי לדעת היכן הייתי. עד שבנקודה מסוימת, כשהלכתי והתקרבתי לנקודת המוצא, זיהיתי היכן אני נמצא. לגמרי במקרה, שיחזרתי בדיוק טיול משפחתי שעשינו לפני כמה שנים. אלא שאז הלכנו בכוון ההפוך. מסלול שארבע פעמים עובר משביל מסומן אחד לאחר, וחזרתי עליו במדויק. 

לגמרי במקרה פגשתי ביער את הטיול ההוא. טיול פסח, הורים, ילדים ושלושה כלבים. טיול שהיו ממנו כמה תמונות מוצלחות, גם של עמר, ואפילו שמתי שתיים מהן באתר שלו. לגמרי במקרה פגשתי ביער את עמר.

אני תמיד חושב עליו ונזכר בו. גם בטיול הזה בשבת, בדרכי, חשבתי עליו. אלא שזכרון כזה, כאילו נובע מתוך עצמי. אני זוכר, והחוויה, והקשר, הם משהו משלי. אבל הפגישה הזאת הייתה שונה. כאן, לא נזכרתי מתוך עצמי. כאן החוייה באה מבחוץ. כאן, טיילתי לתומי, ואז, פתאום, פגשה אותי חוויה. פתאום פגשתי את עמר. ההזכרות החיצונית הזאת, הרבה יותר נעימה. לפגוש את עמר, לא בתוכי, אלא שם בחוץ, ביער, בשבילי ההרים. הייתה פגישה טובה.

המחשב היה ציר מרכזי ביום יום של עמר (וגם בלילה לילה). מחשב יחסית מתקדם, מותאם למשחקים, עם כרטיס מסך מצוין. הכרטיס הזה היה מתנת יום הולדת לפני שלוש שנים. החלום של עמר (בעצם של כל הילדים אצלנו) היה מחשב בחדר שלו. לא הסכמנו לממש חלומות מהסוג הזה. המחשב ישב בפינה שלו, ושם בפינה הזאת, צרובים אצלי הזכרונות מעמר. מראה הגב שלו, כשהוא רכון למחשב. קולו, עונה לי מהפינה – "שלום!", כשאני נכנס הביתה.

עברו כמה שנים, והמשחקים היום דורשים מחשב, ובעיקר כרטיס מסך, מתקדם יותר. קניתי מחשב חדש ומתקדם. לא רציתי לפנות את המחשב ההוא, עם הזכרונות הצרובים בו ובי. מה גם שהוא תקין ומתפקד, ותמיד יהיה לו ביקוש בבית. המחשב החדש יהיה בנוסף. ורק צריך למצוא לו מקום מתאים.

המקום הנח ביותר, מבחינת המרחב והתנאים הוא החדר של עמר. אבל החדר נח. עוטף שלווה הוא עומד כמעט ללא שנוי. הכל מונח במקומו, מסודר אמנם. רק עמר חסר בו.

למקם מחשב, אומר למקם משחק, ואורחים, והמולה, ובלגן. שנוי. נכנסים ויוצאים, והחדר מאבד משהו מהקשרו, ויוצר לו חיים חדשים.

המחשב החדש הגיע בחנוכה. ברשת בין המחשבים בבית הוא נקרא Codename. זה היה הכנוי של עמר באתר שלו. המחשב החדש נקרא על שמו.

והוא נמצא בחדר של עמר. אין דבר שהיה משמח אותו יותר, אולי חוץ מאוטו.