אבא של עמר

מוזר מאד. אני רושם באותה מקלדת, קורא באותו מסך, פותח את אותם המסמכים, גולש לאותם האתרים ובכל זאת עובד מול מחשב אחר. המהות החיצונית שלו היא המסך והמקלדת והם לא השתנו. המהות הפנימית היא התוכן וגם זה נותר כשהיה. התווך האחר, זה הפועל ומשרת אותי ועושה במלאכה הוא נותר ברובד סמוי מהעין. בכל זאת המחשב ממלא תפקיד חשוב בסיפור שאני מספר כאן.

את המכשיר הנייד רכשנו דרך אתר יד שנייה ברשת. החיפוש שם המחיש והחריף את בעיית האיטיות של המחשב העתיק ששימש אותי לגלישה וכתיבה. את החיפוש האיטי אחר הנייד המרנו באופן זמני בחיפוש אחר מחשב ישן במצב טוב. לכשיגיע, נמשיך בעזרתו לחפש דברים אחרים. נמצא המחשב והגיע, וכעת אני כרגיל טרוד לילה לילה במתקון והתקנה. והפלאפון יחכה. אין כמו הלילות מול המחשב וההפעלה שלו כדי להחזיר אותי לכל אחד משושלת המחשבים, להמתנה קצרת הרוח והסבלנית כאחד של הילדים ולעמר שהיה ואיננו.

כמו הצרות בצרורות אך סיימתי להתקין ונגלה והופיע וירוס או תולעת שתקפו ואיימו על המחשבים האחרים ושוב אני ולילותי בהתמודדות ופתרונות וזכרונות וגעגוע. וכשהכל מסתדר, ואני מחזיר את הדברים לקדמותם מתגלות בעיות התנהגות במחשב שהיה בן טיפוחו ולוויתו של עמר, זה שהוא בחר לכנות אותו David.

הבעייה הפעם - המאוורר של כרטיס המסך שבק ושבת והכרטיס מתחמם ומפסיק לתפקד. המחשב והכרטיס כאמור מדגם ישן, ושוב אני פונה לפתרונות היד השניה. אפשר למצוא פה ושם כרטיס שלם מהסוג הזה אך לא מאוורר וכאן מתעורר הקושי. הכרטיס הזה שבזמנו היה מאד מתקדם ואיכותי היה מתנת יום ההולדת של עמר. בעוד שנראה שהמחשב יוכל להמשיך ולתפקד הכרטיס עצמו יסיים את דרכו. בעיני רוחי ראיתי את הכרטיס יורד מהבמה, פורש ומצטרף למגירה של עמר, יחד עם הפלאפון שלו, כמתנות שאין להן הופכין. בעצב בדקתי היכן אוכל להשיג כרטיס חלופי למחשב.

בסופו של דבר מצאתי מוצא שדחה את הקץ. מבלי להכנס ליותר מדי פרטים התקנתי במחשב כרטיס ישן כלשהו בסמוך לזה החולה ועליו התקנתי מאוורר גדול. פתרון מוזר רק כדי להאריך חיים לכרטיס מחשב שלא רציתי לשלוח למגירה. הכרטיס של עמר עדיין סוחב והכרטיס החלופי שבכל זאת קניתי ממתין בקופסא. עכשיו, אם ארצה יהיה קל יותר להחליף. כאשר הכרטיס התקלקל וחדל הוא העמיד אותי אל הקיר במצב של חוסר ברירה וכפה עלי לעשות מה שלא רציתי, ומעל לכל לעשות זאת עכשיו, תיכף ומייד. אני לא אוהב שמכריחים אותי והרבה פחות כשמוכרחים מייד. כמו לקום בבוקר או אמא שקוראת לארוחת הערב. "רק עוד רגע אמא". עכשיו, אחרי שהצלחתי לדחות את הקץ, למצוא פתרון זמני, לסלק את ההכרח, עכשיו אני יכול להשלים עם המצב החדש ולהחליט, אולי, שעדיף שהכרטיס יסיים את תפקידו. אל תקחו אותו ממני בהפתעה, ללא הכנה. תנו לי לעכל. להתכונן. בינתיים הכרטיס ההוא מתפקד מצוין. הוא עדיין לא עובר למגירה. אפשר לומר שתיקנתי אותו. הלוואי והחיים היו דומים יותר לטכנולוגיה שלנו.

אחרית דבר

הפלאפון של עמר שכב על השולחן ובהדרגה הלך והתרוקן ואני מחשב את קיצו. אלא שאז אירע לו נס. תמי שלא הייתה מודעת לאותו הלך רוח שלי גם היא ראתה אותו מתרוקן וחיברה אותו למטען. ראה זה פלא. הוא התמלא וחזר לעצמו. כאילו הקיץ מתוך חלום רע. הנה, גם הוא לא עבר למגירה. הלוואי והחיים היו דומים יותר לטכנולוגיה שלנו.

אני יודע שבמכשיר עצמו אין ולא כלום. אבל בתוכי יש משהו, והוא מפעיל אותו.

כמו יעקב ועשו הופיעו התאומים בזה אחר זה. את המכשיר הישן שלי החלפתי במקרה ממש לפני יום ההולדת של עמר וכשהצעתי לו מכשיר דומה הוא מאוד שמח. כך כעבור שבוע הופיע עוד אחד ולשנינו היה בדיוק את אותו הדגם. בדיוק לשלושה חדשים.

לאחר ששכב שנה על המדף הסכמתי להעביר אותו לגיא. כך שוב היה לנו, לאבא ולבן, את אותו הדגם.

לאחרונה הפך מכשיר אחד די לא שמיש והחלטנו להחליף אותו. מצאנו אחד מצוין, יד שניה (וזה סיפור בפני עצמו), והנה לגיא יש מכשיר משוכלל ומשמח. במסגרת החיפושים והבדיקות ראיתי כי טוב, ויש מציאות בשוק, וכך כעבור שבוע גם לי היה מכשיר דומה. שוב בדיוק אותו הדגם לבן ולאבא.

הנה שני מצבים דומים ושונים ודומים. תמיד, בכל מצב אנו מנסים לחפש את המוכר. למצוא לאן לשייך אותו ואיך לקשור אותו למה שאנו כבר מכירים ויודעים. כך אנו מצליחים למצוא קווי דמיון ושיתוף גם בין דברים מאד רחוקים זה מזה. אבל כשנתקלים בדברים מאד דומים קורה ההיפך. אז הדמיון מתקבל  בקלות, כמובן מאליו, ואז אנו מתחילים לשים לב לשוני. ככל ששני דברים דומים כך הדבר הבולט הוא השוני ביניהם.

הנה, שוב, בהפרש של שבוע, שני מכשירים דומים. זהים. לאב ולבן. ואני רואה את השוני.

אחר כך אני מתחבר למחשב ומתחיל לארגן ולהעתיק. תמונות, מוזיקה, צלצולים. והזכרון נושא אותי על כנפיו שנתיים לאחור. את המכשירים הישנים לא הצלחנו לחבר למחשב. משהו לא עבד. רק חודשים מאוחר יותר קראתי בפורומים שעמר השתתף בהם כמה ניסה לברר ולגלות מה צריך לעשות. רק אז, חודשים מאוחר מדי, הצלחתי להתקין מה שצריך ולהתחבר למחשב. כל כך רציתי לספר לעמר. במקום זאת רק הורדתי תמונה שלו. כעת אני יושב כאן ומיד נישא לשם, במהירות המחשבה שהיא מהירה לאין ערוך ממהירות האור.

אני חוזר לכאן, מתקין ומעתיק, ומתפעל מכל התכונות והשכלולים. לא יכול שלא להשוות. עד כמה המכשיר שהיה לעמר היה פשוט ומיושן. זה דבר פעוט בפני עצמו ולא ממש אכפת לי שעמר לא זכה לפלאפון מתקדם. אלא שהפער הזה בין החדש לישן ממחיש בחדות את מרחק הזמן. את העובדה שעמר נשאר תקוע שם. שייך לסביבה והוויה קפואים. הפער הזה קשה מנשא. השוני בין המכשירים הוא הסמן שעמר שייך לעבר. עם השנים יבואו עוד ועוד. ככל שהפער הזה הולך וגדל, כך גדל הקרע שבתוכי.

הנה סיימתי את כל ההתקנות. אני יכול להציג תמונה של עמר. המכשיר חכם ושומר על עצמו, ואת התמונה המוצגת הוא הולך ומעמעם, ועוד רגע והיא איננה. אני מרותק למראה. עד לשניה האחרונה. יש לי מן קטע כזה שאני מהופנט לדעיכה. כשאני מכבה את התנור בלילה, תנור הנפט, אני מתבונן לפעמים בלהבה ועוקב אחריה איך היא הולכת ופוחתת עד לאותה נקודה לא ברורה שבה היא כבר איננה. אני חושב שאני מבין מדוע אני כך מרותק למראה הדועך, מנסה לגנוב עוד שניה.

המכשיר הישן מונח כעת בצד. לא ישתמשו בו עוד. אולי כן. בינתיים הוא כבר לא מחובר למטען. הוא עדיין פועל אבל הולך ודועך. עוד ימים אחדים הוא יחשיך. ממש כמו מי שמנותק ממכשיר ההחיאה.

אחר כך אניח אותו במגירה של עמר. מקום מנוחה אחרונה למתנת יום ההולדת האחרונה.

אני יודע שבמכשיר עצמו אין ולא כלום. אבל בתוכי יש משהו, והוא הפעיל אותו.

תמה  שנה. חשוב יותר, שנה התחילה. חגגתם? אני לא.

יש משהו מיוחד ושונה ב"חג" הזה שמחליף קידומת. אין לי שום עניין בישוע, אבל החג הזה דומה יותר מכל ליום הולדת. כל החגים באים והולכים. עוד מעט פסח. עבר פסח. חנוכה. עבר חנוכה. עוד אחד בא והולך. כל שנה אותו הדבר. בערך.

המעבר משנה לשנה זה כבר דבר אחר. בדיוק כמו יום הולדת. על כל שנה מוטבע מספר מזהה. בכלל אין חג. יש מעבר. כל מעבר כזה הוא כניסה למקום חדש ופרידה מהישן. ועוד התרחקות מהישן יותר. אני לא שמח על ההתרחקות הזאת. 2005 רחוקה עכשיו מאי פעם. ועמר גם הוא התרחק.

לא אכפת לי לקחת חלק בחגיגה, אבל חילופי השנים הוא לא סיבה למסיבה. רק תירוץ.

גם יום ההולדת. הנה הוא בא. יותר תירוץ מאשר סיבה.

נדמה לי שזה קורה לרבים אחרים בגילי וגם קודם לכן. כשמחשבים את הקץ לאחור אין שמחה עודפת בזמן החולף.

החיים הם נסיעה ברכבת.

המושבים בקרון פונים זה אל זה. מחצית הנוסעים יושבים בכוון הנסיעה. המחצית השניה פונה אחורה. מחצית הנוסעים מביטים קדימה, צופים אל המקום שאליו הם עתידים ללכת. מחצית הנוסעים מביטים אחורה, אל המקומות שבהם כבר עברו. המביטים קדימה הולכים ומתקרבים. המביטים אחורה תמיד מתרחקים. רב הנוסעים בוחרים לשבת בכוון הנסיעה.

החיים מתחילים בנסיעה קדימה. המבט הוא אל העתיד. אל התכניות, אל הציפיות. בשלב כלשהו אנחנו לפתע נעים אחורנית, עם הגב לכוון הנסיעה. מה שאנו רואים הוא העבר ההולך ומתרחק. קשה להבחין מתי התרחש המעבר. באיזה כיוון אתה נוסע?

עוד אחד מסימני השנה באה שנה הולכת. טופס 101 למס הכנסה.

מוצא אותו בתיבת הדואר שלי ומרבית הסעיפים כבר מודפסים. רק לסמן ולחתום.

הנה עוד אחד מהמצבים הבלתי אפשריים. טור הפרטים של הילדים. שם. תאריך לידה. תעודת זהות.

בשום הזדמנות לא מילאתי טופס כזה בעצמי. אני לא מוכן לרשום שני שמות ואחר כך לעצור.

כאן הדברים כבר מודפסים. שתי שורות. שני שמות. אני צריך רק לחתום ולאשר.

מה אני, אלוהים? אני ארשום ואכתוב ואחתום בספר החיים? אני אכריע מי לשבט ומי לחסד? אני אחתום על גזר הדין הזה – "מבוטל"? במחי חתימה לוותר על הילד שלי?

ואז אני שם לב להסבר שלפני הסעיף הזה. יש למלא את שמות הילדים שטרם מלאו להם 19. בשנה הזאת ובאלה שיבואו אחריה עמר לא אמור להופיע בטופס הזה. אני יכול לחתום בשקט (אם אפשר לקרוא לזה כך).

התרגלתי להתבונן פנימה ולחפש. התרגלתי לתת לדברים לצוף. התרגלתי לצור אותם למילים. את המילים להניח כאן. כמו כל מלאכה קשה צריך להתגבר כארי כדי לבצע אותה. והתרגלתי להפסקה. מסיבות שונות לא כתבתי כבר שבועות וכעת החזרה קשה. האם ההרגל הוא ברכה שיש לדבוק בה ולקיים אותה? או נוחות שמשחררת מהצורך להתמודד? מי ההרגל שקנה אצלי שביתה? ההרגל לכתוב או ההרגל להפסיק?

השכול והאבל הפכו למילים. הרגשות מצאו דרך ופתחו פתח ונפרשו למילים. מילים משחררות. לא יוצר ולא גולם שקם עליו, אבל הכתיבה הפכה כמעט לקיימת בפני עצמה. וללא כתיבה, לאן זורמים הדברים? היכן הם? בזמן שלא כתבתי המשכתי להרגיש. ולחשוב. ולזכור ולהתגעגע. גם ללא המילה הכתובה. ו היא הייתה שם. מוזר ככל שישמע, המילה הכתובה היתה שם גם כשאינה נכתבת. מן מהות שנוצרה אצלי. וככל שהלכתי והתרחקתי הלכה האפשרות הנדחית הזאת ודהתה. ודברים שכבר כתבתי בעבר, חיכו והמתינו. ודברים שנהגו בי חיכו והמתינו. וחזרתי.