אבא של עמר

לפעמים מת מישהו ערירי, מצאצאיו של איש חשוב, ואז אנו מתבשרים כי לא נותר אף שריד ונצר לאותו איש. תם ונשלם. ועל אנשים לא חשובים איננו שומעים, אך רבים אלמונים, יום אחד, מת צאצאם האחרון.

וכמו צאצא, גם הזכרון. ואנו נושאים בקרבנו, בליבנו, זכרונות של מי שהיה ואיננו, וכך עדיין הוא חי בתוכנו. ובלכתו של אחרון הזוכרים נמוג גם אחרון הזכרונות. ובלכתו של מישהו, שומרים אוהביו ומכיריו את זכרו, ומצטערים בפרידתו, אבל איש לא שם לב לאותם זכרונות שהיו בתוכו, של מישהו אחר, רחוק יותר. אף פעם לא נדע לאן נעלם הזיכרון האחרון של עמר. של כל אדם.

כדי לחזות במות הזיכרון האחרון, לכו אל הכלבים. אותן בריות שאפשר להשקיף על ימי חיים מלמעלה ולספור את ראשיתם ואת סופם. הכל צפוי וידוע. הבית והחצר מלאו הולכי על ארבע - בעבודת השורשים של עמר תפסו מקום כמעט כמו של בני הבית האחרים. בשקט, מחוץ לנביחות והיללות, מלאו בנאמנות את תפקידם – שומרי הזכרונות, עד נשמת אפם האחרונה.

אקווה הייתה הראשונה. ובאנג'י, ואז בא זמן החתולים, בפרט יומה של חתולה. וייגר, צעיר הוותיקים, שהפתיע והקדים להסתלק.

נותרה באפי, שומרת על רוח נעורים, ואין שיבה בשערה, וכמעט שלא הבחנו איך כהו עיניה, ונאטמו אזנייה. בחדשים האחרונים גם היא לימדה אותנו מה היא קללת הזקנה - בגידת הגוף, נטישת החן, חוסר האונים, סל התרופות, המסע היומי במעבר ממקום מרבץ אחד לאחר. וזכרון הגוריוּת נטמן עמוק ורחוק, הן אצלה והן אצלנו. וכל יום סופר לאחור אל הבוקר הבא. ובבוקר האחרון, נבקעה קליפת הגוף הבלוי, ועלו הזכרונות, נוצצים וצבעוניים, ופרחו כמו כוכבים, וחדוות נעורים ונביחות חדות יצאו במרדף מהיר ונותר געגוע. רבים וטובים היו ימי שני חייה. ועד היום שלפני האחרון, הזנב ידע, וכישכש.

ואין עוד חיות שעמר ליטף.