אבא של עמר

בימי המלחמה נסעתי בכל יום לעבודה בחיפה. למרות שאין תיחום ברור, קו הסכנה, הכניסה לעיר לוותה תמיד במתח מסוים, והיציאה בהקלה. ביציאה, בדרך הביתה, הרכב מאיץ, נושא אותי דרומה. עוד מעט ואני מחוץ לארץ האש. בכל רגע, בכל מקום, יכולה לפתע לנחות הרעה מן השמים. בעודי מאיץ – נמלט, מתרחק, חשבתי לעצמי, הרי בדיוק הנסיעה המהירה יכולה להפגיש אותי ואת הטיל. אם הוא יצא לדרכו ויש לו זמן ומקום לפגיעה, אפשר שאני מכוון בדיוק לשם. דוקא נסיעה איטית יותר תאפשר לי להמנע מהמפגש.

שני סיפורים שונים נפגשים. הטיל, שכוון לזווית מסוימת, ונורה ברגע מסוים, במהירות מסוימת. האוטו, ואני בתוכו, נוסע מנקודה א' לב'. ממש כמו בעיות במתמטיקה ופיסיקה של בית הספר. האם יפגשו?

העולם בנוי מאין ספור סיפורים קטנים כאלה. בכל רגע, אין ספור סיפורים. ובכל מקום, לפתע נפגשים הסיפורים. משפיעים אלה על אלה. אם משחזרים וחוזרים לאחור, אפשר לעקוב אחרי שני הסיפורים ההולכים אל המפגש, אל הסוף הבלתי נמנע. יש כאלה המכנים זאת גורל. הכל כביכול כתוב מראש. אלא שכך או אחרת, תמיד בליל סיפורים צפוף סופו להפגש, להשפיע, לשנות. תמיד תמיד ישנה תוצאה. זה מה שקורה. זה מה שיש, ומה כאן עניין לגורל?

גם ללא שלטונו של הגורל, המעקב אחר העלילה מרתק. החיים דומים למסע ברחובותיה של עיר. צומת, מספר אפשרויות, ואחת מהן קורית. אחר כך קטע רחוב, ההמשך הישיר של הבחירה בצומת. אין אפשרויות, אין סטיות, אין טעויות. ואחר כך עוד צומת. רחוב, צומת, רחוב.

לפעמים אפשר בדיעבד לזהות את הצמתים המשמעותיות. אותן צמתים שהן פרשת מים. שהבחירה הקטנה משנה את כל מה שבה אחר כך בצורה קיצונית. קשה להמנע מההתעסקות בשאלה של מה היה קורה אילו. בעיקר בשאלות של חיים ומוות. בעיקר כאשר ההבדל ביניהן הוא דק כחוט השערה. כמו השאלה למה ניתוח שתמיד מצליח פתאום משתבש.

אם חוזרים לאחור ורואים את כל שרשרת הצמתים, הבחירות, האירועים שהם מובילים אל הסוף הבלתי נמנע. אם מתבוננים כיצד אדם מכלכל את צעדיו בשיקול דעת, בדבר הנכון והסביר. אם מביטים בתוצאה, והתוצאה היא מוות. אם אני נוסע במהירות ברכב כדי להתרחק מאזור הסכנה, ודווקא כך נקלע בדיוק ברגע המדויק למקום הלא נכון, אפשר להבין את הביטוי המוזר, הבלתי נתפס, הפרדוקסאלי – "מצא את מותו".

לא המוות מחפש ומוצא אותנו. כל החיים הם חיפוש, ובסופו של דבר, מה מוצאים? את המוות.

כמו בבדיחה – "מדוע כשמחפשים משהו, תמיד מוצאים אותו דווקא במקום האחרון שמחפשים?" תמיד, המוות, הוא הדבר האחרון שאפשר למצוא. ולמה זה שיש מי שמצליח ומוצא כבר במקום הראשון שחיפש, והמשחק מסתיים כל כך מהר, והמשחק הופך כל כך קצר?

שני חברים נפגשים לאחר שלא התראו במשך עשרים שנה. התרגשות. ברכות. חיבוקים.

"מה קורה איתך, ספר לי"

"אל תשאל. אני כרגע חוזר מהלוויה של אשתי"

"מה אתה אומר? מזל טוב! לא ידעתי שהתחתנת"

יש משהו מוזר בנתק שבין ההוויה והידיעה. התגובה שלנו היא לא להוויה, למאורע, אלא לרישום שלה אצלנו. לא המאורע אלא המפגש הראשון עם הידיעה הוא שיוצר את התחושות והתגובות. למעלה משנה עברה ובכל פעם מגיע עוד מישהו שפגש בידיעה. מישהו שפגש בעמר רק כעת, דרך סיפור, קריאה, תמונה. בכל פעם מגיע עוד מישהו לאתר של עמר ומדליק שם נר. מניח פרח. מי יודע אם מכל אלה שהזילו דמעה בליבם, רבים יותר אלה שהכירו אותו בחייו, או אלה שרק פגשו את מותו.

למעלה משנה אני מנסה להבין איך להיות אבא של עמר – בלי עמר. יש לי תחושה שעברתי דרך מסוימת. חלק ממנה יצא לתוך הכתיבה שלי. חלק אולי עבר הלאה, למי שקרא. השבוע הזה היה לי מפתיע. גם מוזר. השבוע פגשתי הרבה חברים שמעולם לא פגשתי קודם לכן. קבוצה של חברים חדשים נחשפה פתאום לדרך שלי. לאסון. לכתיבה. הם הגיבו כפי שמגיבים כאשר שומעים על אסון שקרה לחבר. הגיעו אלי הביתה. לשבעה. חלק עשו זאת מתוך אי נוחות ומבוכה. חלק בהיסוס וחשש. חלק במילים. חלק בשתיקה. כולם בנוכחות, בחיבוק, באהבה. ואני מודה. מודה לכולם. מודה שהרגשתי קצת מוזר. מוזר להיות שוב בשבעה, שנה אחרי. מוקף אנשים שכותבים ומרגישים דמעות. ואני במרכז, עוד אוהב, עוד כואב, אבל העיניים, רוב הזמן יבשות. כבר לא בוכה. כמעט.

בדיוק סיפרתי על כך שעיסוקים אינטנסיביים הרחיקו אותי מעמר. הסתירו אותו מפני התודעה, והותירו אותי עם אהבה טהורה. ההתכנסות הזאת סביבי ואיתי שוב עטפה אותי, הכילה אותי, סחפה אותי לתוכה, ושוב הסתירה את עמר. ככל שישמע הדבר מפתיע, דוקא הפעילות הזאת, שהיא סביב ובתוך הכתיבה שלי, סביב הציר הזה של החיבור שלי לעמר, דוקא היא, באה והוציאה אותי, והזיזה את עמר הצידה. ברצוני או שלא ברצוני, הפכתי אני לנושא המרכזי. גם בעיניי ובלב הקוראים, אך גם בעיני עצמי. המוקד שלי, תשומת הלב שלי הייתה למבקרים, לאירוח, לתגובות, לתשובות, לביקורי גומלין. הייתי עסוק בעצמי. האהבה הטהורה עוד התעצמה, ועמר המודע עוד שתק.

על כל התגובות שלי חתמתי כמו שאני עושה תמיד, בשם י', עד שבשלב כלשהו, נאלצתי להשתמש בשם המשתמש ובסיסמא שלי כדי לכתוב תגובה לאחד החברים. התוצאה הייתה שכאשר התגובה שלי עלתה, הופיע שמי המלא כפי שהוגדר בבלוג – "אבא של עמר". צורת המילים הפתיעה אותי לרגע. עצרתי והסתכלתי בהן – "אבא של עמר". באותו הרגע, חזרתי לעמר במלוא העצמה. והוא חזר אלי. חזר אלי, ולא חזר. אחר כך הלכתי אליו. הסתכלתי בכל התמונות באתר שלו. הסתכלתי בשתי התמונות שסיפרתי עליהן, זו לצד זאת.

הסתכלתי בו, ועיניו הסתכלו בי, ושוב הרגשתי את העצב והגעגוע. כשהם באו, חשתי הקלה.

והעיניים, כבר לא היו יבשות.

בטיול ההוא, לפני שנתיים, עמר עדיין מופיע בתמונות. יש תמונה אחת, רחוב, סמטה בעיר עתיקה, חנויות, דוכנים, הרבה מבקרים, תיירים, צועדים לאורך הסמטה. אני נשארתי מעט מאחור, צילמתי את מראה הרחוב. האחרים המשיכו קדימה. בין המון אדם, אפשר לזהות אותם. בעיקר לפי הבגדים כפי שרואים בכל התמונות האחרות. הנה, שם אני רואה את עמר. זה הגב שלו. דמות כמעט נקודתית בין המון אדם. אני מסתכל בתמונה. אני מסתכל מרחוק, מזהה אותו בין האנשים.  כך מדמיין לעצמי, עמר פוסע אי שם בעולם, במקום רחוק, בים של אנשים. כמו ילד שהלך לאיבוד. כאילו הלך לאיבוד בעולם הגדול ואין כמעט שום סכוי למצוא אותו. אולי אחד למיליון, כמו תמיד כשקוראים על שני אחים שמצאו זה את זה אחרי ארבעים שנה. ואני יודע שכאן אין סכוי כזה. שלעולם לא נשוב ונפגש. 

תמונה אחרת, מהקיץ האחרון של עמר. הימים ימי החופש הגדול. גיא בנה מעין דגם של מטוס וביקש שנצלם אותו. המטוס גדול וגיא אוחז בו בשתי ידיים ואני מצלם מספר תמונות, בסלון, בבית. עמר היה בסביבה, בין כאן לשם, ונעמד בצד, משקיף. עומד בשקט ליד הדלת, נשען על הקיר, מביט מהצד. לא מעורב, לא מחייך, רק נשען ומשקיף. כך הוא נקלט בעדשת המצלמה. עומד ומביט מהצד. עמר שבתמונה הזאת עולה מדי פעם בדמיוני. נמצא לידנו, אבל לא ממש איתנו. עומד בצד, משקיף. שקט, שותק, עצוב משהו, מרוחק טיפה. כך הוא מלווה אותי. ואני כל כך רוצה לחבק אותו.

פתאום תמונה חדשה. חברים של עמר באו לביקור, ויובל מצא והביא תמונה. התמונה בת שנתיים, אך היא חדשה עבורי. את מאות התמונות שבבית אפשר לומר שאני מכיר בעל פה. התמונה הזאת חדשה עבורי. כאילו פתאום, באותו חיפוש בעולם הגדול מצאתי את עמר. הנה הוא כאן, הרי אני מייד מזהה אותו. אני מתבונן, והוא לא מרגיש. יושב בתמונה, ללא שנוי, קצת בוהה בעייפות, ואני מתבונן. התמונה ממחנה גדנ"ע, תחילת כתה י"א. רואים שזהו בדיוק עמר מהתמונות מאיטליה. התמונה הזאת צולמה בדיוק שבועיים קודם לכן. בדיוק שנה לפני התמונה האחרונה. אני לא יודע את התאריך המדויק. לא יודע, אם בדיוק שנה אחר כך, עמר היה או לא היה. כל כך רוצה להיות איתו. כשאני כך מתבונן, אני מרגיש במלוא העצמה את הבטוי "נפשי יוצאת אליו". 

התמונות הכי זמינות ונגישות הן אלה שבאתר של עמר, האתר לזכרו. פשוט נכנסים לאתר, והן שם. יש שתי תמונות שאנו תמיד מביטים בהן. התמונות היחידות שאפשר לקרוא להן פורטרט. בשתיהן, עמר ללא חולצה, מביט אל תוך המצלמה. מביט אליך. שתיהן צולמו לפני הניתוח. להיות תמונות של "לפני" ו"אחרי". האחת לפני הניתוח הראשון, קצת לפני גיל שש עשרה. השניה לפני הניתוח השני, שנה וחצי אחר כך. באחת הוא מחייך, צוחק. בשנייה, מרצין פנים. שתי תמונות שהן כל כך עמר. כשהן מוצגות זו לצד זו מבחינים בדבר מוזר. שתיהן צולמו באותו אופן, מאותו מרחק, אותו צלם. אבל עמר שונה. בתמונה השניה, הוא יותר בוגר, בעיקר יותר גבוה. שתי תמונות של עמר זו לצד זו, והאחד נראה כמו אחיו הבוגר של השני. גבוה בחצי ראש, חסון יותר, בוגר יותר. והרי אין שני עמר. ואז אתה קולט בצורה הכי ברורה כיצד הזמן פועל. כיצד הנער גדל ומשתנה. כיצד עמר האחד שונה כל כך מעמר שבא שנה וחצי אחר כך.

ואז אתה מבין בצורה הברורה ביותר שעמר שאתה זוכר, זה שלפני שנה ויותר, כבר אינו קיים. ששום דבר אינו נשאר כפי שהיה.

אז התמונות שנשארות מגדירות משהו מהטיול שהיה. השלב המסיים של הטיול, אחרי שחוזרים הביתה ופורקים הכל, רגע לפני ששוכחים, זה להסתכל בתמונות שצלמנו. יש משהו דומה בתמונות מהטיולים השונים, כאילו זה פוטו מונטאז', ורק מחליפים את הרקע. מן משחק מוזר בזמן ובמרחב שבו הילדים מחליפים תפקידים וזזים עוד כמה שנים הלאה.

בפעם הזאת יש לנו גם צילומים משפחתיים. במין חברות לרגע, מבקשים מתיירים אחרים לקחת את המצלמה ולצלם. לכאורה, יש צילומים של כל המשפחה, אבל בצילומים האלה מייד מבחינים – עמר חסר בכל התמונות.

בסטיקר שהכנתי ליום ההולדת האחרון של עמר יש תמונה מקסימה שלו מהטיול הקודם, וכתוב "עמר, אתה חסר". את הסטיקר הזה הדבקנו על אחת המזוודות.

היו רגעים בטיול שהיכו חזק יותר בזכרון. באותם מקומות שכיוונו לטיולים קודמים. כשראינו מכוניות מעניינות, שמרגע שקיבל מצלמה, עמר לא הפסיק לצלם אותן. במופע של דולפינים מאולפים, כשצילמתי תמונות בשביל עמר. בטיול לארצות הברית, כשקנינו את המצלמות שלי ושלו, הוא צילם עשרות תמונות של מופע כזה. בפעם ההיא, יחד עם המצלמות קיבלנו בטריות נטענות מיצרן שלא ראיתי בשום מקום אחר. עכשיו, בכל פעם שהחלפתי בטריות, והשתמשתי באותו סט, הן לחשו לי – עמר.

הטיול הקודם, לאיטליה, הפך בדיעבד לטיול האחרון, המסכם. שנה אחריו, המשפחה כבר הייתה שונה. גם אז נסענו בתקופת החגים. גם אז היינו שם בערב סוכות. גם אז, זרח ירח מלא. ראינו אותו עולה מאחורי מבצר עתיק. עצרנו את הרכב וניסינו לצלם אותו. רק המצלמה שלי הייתה משוכללת מספיק כדי לקלוט אותו כראוי. יש לנו סדרה של צילומי ירח, משתי המצלמות, וצילום אחד שהצליח.

בשנה הזאת, שוב זרח ירח מלא, וידעתי שעמר רוצה לצלם אותו. ניסיתי מספר תמונות, ובסופו של דבר הצלחתי. עכשיו חזרנו הביתה עמר, והבאתי לך את הירח.  

עמר כתב:

אני לא אהיה נוכח באתר בשבוע-שבועיים הקרובים... זה בגלל שאני הולך לעבור מחר ניתוח, אם הכל יתנהל כשורה ושום דבר לא ישתבש... אני נשאר בבית חולים שלושה ימים בערך לאשפוז, ואחר כך אני חוזר הביתה, ואני אנסה לחזור לפורום...

ואני כתבתי רק שאני לא אהיה נוכח כאן בשבוע-שבועיים הקרובים...

לא רציתי להוסיף  אם הכל יתנהל כשורה ושום דבר לא ישתבש...

סטטיסטית, הנסיעה שלנו הייתה אולי יותר מסוכנת מהניתוח. אבל אז, שם, משהו השתבש, ושום דבר לא התנהל כשורה. ואנחנו, הפעם, חזרנו הביתה.

חזרנו מטיול של עשרה ימים בצרפת. היה יופי של טיול ומאד נהנינו. זה היה טיול משפחתי. טיול של המשפחה, כשמעבר לכך שכל אחד באופן אישי חווה את הדברים, ונהנה – או שלא – בדרך הפרטית שלו, ישנה הישות המורחבת, המאוחדת של המשפחה. הישות הזאת, היא לא אוסף של הישויות של בני המשפחה. היא ישות אחת, שלמה בפני עצמה. הטיול הזה היה טיול משפחתי, והמשפחה חוותה אותו כך. גם אם המשפחה נפגעה, גם אם באופן פיסי עמר לא היה איתנו, זה היה טיול של המשפחה, עם אויר וטעם של טיולים אחרים, קודמים. טיול של המשפחה זה טיול שיום אחד, בעוד שנים, תשאל את עצמך - "רגע, אז בטיול הזה, הוא היה או לא?", ותצטרך להתאמץ כדי להיות בטוח בתשובה.

באופן קצת מוזר, ככל שהמשפחה היא ישות קבועה, דווקא המרכיבים שלה משתנים. בעיקר הילדים המתבגרים משנה לשנה. אז גיא היה עכשיו בגיל של עמר בטיול הראשון, ותם עכשיו בגיל של עמר בטיול האחרון, ואם ניסיתי לדמיין את עמר איתנו הוא לפעמים היה הילד בן 12, מתרוצץ ומתלהב, ולפעמים עמר האחרון, מתנהל בנחת, שקול ומחויך, או  פשוט עמר של עכשיו, שאיננו. בדרך כלל לא דמיינתי כלל. פשוט הייתי שם, נהניתי פחות או יותר, אני לעצמי, או אני כמרכיב משפחתי, ולא חשבתי על הבית כאן, ולא על שום דבר אחר.