אבא של עמר

צעדנו במרץ על קו החוף. לתמי יש מכשיר למדידת דופק. רצועה שנצמדת לחזה ושעון על פרק היד. המכשיר על החזה מודד את הדופק ומשדר אותו לתצוגה שעל השעון. החלטתי למדוד גם אני את הדופק. הדקתי את הרצועה, והמכשיר בדיוק באמצע, נצמד לחזה ממש במפגש הצלעות, במקום הנקרא "מקלעת השמש". הצמדתי אותו והרגשתי את השקע הקטן בדיוק במקום ההוא. שקע קטן ובלתי מורגש.

יש לי תמונה של עמר מגיל שנה וקצת. יום כיף בלונה גל. הוא עומד שם, לבוש חיתול, מחייך ומצביע אל הצלם. זאת התמונה הראשונה שבה ניתן לראות שקע קטן בבית החזה. כמעט בלתי מורגש. לא ראינו בו שום דבר יוצא דופן. לא ידענו שהשקע יגדל יחד עם עמר. לא יכולנו לנחש שהשקע הקטן הזה, שכלל לא שמנו לב אליו, הוא הפרט הכי גורלי בתמונה. הוא הגורל עצמו.

נגעתי במד הדופק וחשתי את עמר.

אני עושה כאן דבר שלא עשיתי עד עתה. אני כותב כאן, בבלוג של אבא של עמר, על דבר שאין לו שום קשר. הופך אותו לרגע לסתם בלוג של חול. יש משהו שאני רוצה לספר, וכאן זה המקום שלי. אני ממש לא יודע אם הדבר טוב או רע. מכל מקום, החלטתי לכתוב כאן.

רציתי לספר משהו משום שאולי הוא מעניין, ואני אולי האדם היחיד שיודע אודותיו.

מישהו כאן רואה ערוץ אחד? בסוף שבוע? בשתיים לפנות בוקר?

מישהו?

לפעמים אנחנו. באמצע השבוע, יש סימפסון בחצות.

בשישי האחרון, משום מה, הטלויזיה נרדמה על ערוץ אחד. זאת אומרת היא הייתה מכוונת לערוץ אחד ואנחנו נרדמנו. אחרי שמסתיימים השידורים הרגילים יש שידורים מחזוריים של כל מיני מופעים ותכניות בידור הזויות מהארכיון. כך קרה שהתעוררתי במקרה בשתיים בלילה והנה לנגד עיני מופיעה להקת אתניקס בסגנון שנות השמונים. זאב נחמה בבלורית וג'ינס מענטז ושר, ומדי פעם מזמין לבמה כל מיני אורחים שמצטרפים למופע.

אני חצי מאזין חצי נרדם כשלפתע אני שומע אותו מזמין לבמה את בועז יונה. עיני נפקחות ועל הבמה בחור צעיר מחזיק תוף גדול ומנגן מוזיקה בוכרית. בחור חסון, נמרץ, שופע חיוכים, בלוריתו שחורה ושופעת, ופרצופו – אני שוב ושוב מביט - זהו בועז יונה. זה מחפציבה. רק צעיר בעשרים שנה, כך שעתידו לפניו. וכולו נראה כמי שעתידו לפניו. חסר דאגה, שמח, חי את המוזיקה.

אני מתבונן בצעיר הזה, ואני יודע את אחריתו. באמת הצטערתי בשבילו. הייתי באותו רגע עם בועז הצעיר, ואני כמו אוראקל, עתידו גלוי לפני, אך מן הנמנע לשנות דבר או אפילו לגלות. איזה רגע נפלא הוא זה שבו העתיד סמוי מעינינו וכולו הבטחה.

הייתה לי הרגשה שאפילו בערוץ אחד, אלה ששידרו את התכנית לא ידעו מה יש בה. ואני, הצופה היחיד, הייתי חייב לספר לכם.

תמי סיפרה לי על חלום. בחלום ראינו את עמר. ביקרנו אותו במקום כלשהו. הוא היה שמח ומוקף חברים. ואז היא ביקשה ממנו חיבוק. וקיבלה. חיבוק ענק מעמר. ואני שמעתי, וכל כך קינאתי. עד דמעות קינאתי. כל כך רציתי חיבוק מעמר.

שנתיים, מסתבר זה המון. אבל לעומתן, אחת עשרה שנים הן נצח. בעוד אחת עשרה שנים, רק אז, נספור שלושים שנה מיום שעמר נולד. והרי שלושים שנות חיים, כשהן כל המכסה כולה, הן שנים קצרות ומעטות. ומה שבע עשרה?

ביום ההוא, שימלאו שלושים לעמר, נסתכל סביב, ואז נביט אחורה. נראה איך הדברים השתנו. נדמיין את עמר מגיע ומנסה להכיר את העולם. המכוניות בתמונות שעל הקיר, אצלו בחדר, יהיו מיושנות. בכלל, הבית שונה. הנה, בימים אלה אנחנו מחדשים את הגג והקירות, והם יראו שונים ואחרים. כל החיות שאצלנו, שעמר הכיר, לא יאריכו ימים עד אז. אנחנו, אם נהיה, נהיה שונים. הזדקנו הרבה. והאחים, כל כך השתנו. כבר לא ילדים. מזמן. ככה יהיה אם עמר יבוא. הוא לא.

ועמר, בן שלושים, איך הוא נראה? איך הוא? איך היה יכול להיות? צריך להיות? ואת הניחוש הבלתי אפשרי הזה יש מי שיודע. הכל נכתב מראש ברגע שנולדנו. קודם. תכנית מדויקת אך סודית יוצאת לפועל. ברקמות שלנו כתוב. כך יגדל. כך תצמח השן הראשונה. כך תיפול. כך סימן ראשון לשקע הזה בחזה. כך הוא גדל. כך הילד גובה, הופך לנער. השיער מתכהה ומתקשה. האף, הופך מכפתור ילדותי לישר, ומתחיל להתארך. פתאום פסק הכל, והתכנית נשארה, כתובה ברקמות. מה כתוב בך? מה עוד היה, ולא היה?

זה נשמע כמו ל"ג בעמר. זה לא. ספירת העמר מסתיימת כעבור ארבעים ותשעה ימים. הספירה שלנו לא. בהתחלה סופרים בימים, וכשמגיעים לשלושים עוצרים לרגע. יש כאלה שמנצלים את הזמן הזה להקמת מצבה. אנחנו לא. מצבה הקמנו רק כשהגענו למאה. בשלושים נערך טקס בבית הספר. אני זוכר את הדממה. כל השכבה יושבת יחד, ודממה. אני זוכר שהקראתי כמה דברים. למרבה הפליאה, דווקא אז קולי לא נרעד כשקראתי. זה הופיע מאוחר יותר.

הכי אני זוכר את השיר שאוריה שר. זה קל, כי מאז, השיר הזה מלווה אותנו בכל טקס ובכל פסקול. אבל אז זאת הייתה הפעם הראשונה ששמענו אותו. די מפתיע, כי מדובר בשיר ותיק. אוריה ישב על המדרגות ושר את "פרח שחור". שערי השמים נפתחו ונשימתנו נעתקה.

אני זוכר שהיה זה היום האחרון לפני יום כיפור. לאחר החג נסענו לקנות את התקליט של כרמלה גרוס ואגנר. זה התקליט שיש בו את "פרח שחור". שמענו אותו, ואחר כך הוא נכנס לכל האוספים שלנו. שמעתי אותו שוב ושוב כל השנה האחרונה כשנסעתי באוטו עם התקליט של האזכרה.

שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים שאני כבר לא יכול לזכור את הבצוע ההוא, של אוריה. אבל אני יודע, ששום בצוע לא משתווה אליו. שום דבר לא דומה לרגע ההוא.

כל האירוע ההוא, כמו כל אותם ימים, נטועים בזכרונות של סתיו 2005. מאד מאד קרובים לזכרונות של סוף קיץ 2005. כמעט מתערבבים בימים שעמר היה אתנו. ימי בית הספר האחרונים.

היום עברו שנתיים מאז אותו טקס. היום עברו שלושים יום מיום הזכרון השני.

כשאני הולך לבדי לבית הקברות אני גם חוזר לבדי.

אם הולכים בזוג, חוזרים בזוג.

אבל כאשר כל המשפחה הולכת, כישות אחת, ואחר כך היא חוזרת, כישות אחת, תמיד אני מרגיש כאילו מישהו מאתנו נשאר שם ולא חזר. תחושה לא נוחה ששכחנו מישהו. בכל פעם הולכים לשם כולם. כשכולם יחד, זה שלם וטבעי, ובהרבה מובנים עמר איתנו. הוא תמיד אתנו, בכל מקום. אבל לא כשחוזרים. כשחוזרים מבית הקברות – הוא תמיד נשאר שם. לבדו.