אבא של עמר

בעוד כמה דקות יפוג חודש נובמבר.

זה שפתח לי חלון אל נובמבר ההוא, של השנה ההיא,  2005.

הנה עוד כמה דברים שהיו איתי אז.

***

***

כשאני עסוק במשהו

אז אני באמת שוכח

ואז אני לא שם אלא כאן

וכשאני נזכר

אי אפשר שלא להצטער

וכל כך כל כך חבל

שהוא לא כאן

***

בשנה שעברה ישבנו על המרפסת וספרנו צפורים נודדות

פרסמתי בזמן האחרון מתוך הדברים שעלו אצלי בדיוק לפני שנה, בנובמבר 2005. כשאני קורא אותם היום, אני גם זוכר וגם מזהה את אותו מקום, אותו הלך רוח של אז. אחד הדברים ששאלתי את עצמי הוא – למה נובמבר? מה יש בתהליך הזה, שמבשיל דווקא אחרי חודשיים. התשובה אולי מפתיעה ופשוטה.

בטור הראשון שלי סיפרתי על המפגש שלי עם האתר שהיה הבית של עמר. על התגלית, על ההשפעה, על המשמעות, על האבל הוירטואלי, וגם על כך שבדיוק ביום השביעי, כמו בקללה מסתורית, נסגר האתר ונעלם עם כל אשר בו. שבוע ימים, בשעות הלילה, לאחר שהבית התרוקן, עקבתי אחר מאות הודעות הניחומים והצער, ואז נדם האתר.

עבר זמן מה של מאמץ משפטי, ובסופו של דבר שב האתר ונפתח, במגבלות מסוימות. היה זה בראשית חודש נובמבר.

כאשר גיליתי שהוא חזר ונפתח, חזרתי לבקר בו. אז, בימים האלה, גיליתי לראשונה את אותן עשרות הודעות שכתב עמר בכל מיני נושאים. אז, כמו במסר מיוחד, זכיתי באוצר. פגשתי בפנים נוספות, מאירות ומיוחדות. בימים האלה, יותר נכון בלילות, היה לי מפגש מיוחד ועשיר עם עמר. זהו סודו של חודש נובמבר 2005.

הנה עוד דברים שכתבתי אז לילד שהיה מכור למשחקי מחשב.

כמו הנכה ללא יד - הוא זה שבאמת מבין את קולה של מחיאת הכף האחת

כך אני הולך לחנות, מסתכל על אביזרים למחשב, נזכר איך עמר תמיד ביקש והיה צריך כל מיני ציודים - דיסקים לצריבה, כבלים,

והיום אני רוצה לקנות לו, ואין למי

והנשימה לפתע כה כבדה

***

ממי תבקש עכשיו דברים שהיית תמיד מבקש מאבא או מאמא?

אני רוצה שתבקש

ואני אתן לך

בשמחה

כל דבר שתבקש

רק שתבקש

בימים אלה ממש אני עומד לרכוש מחשב חדש. אני עסוק בבדיקה, וחיפוש והשוואה של כל מיני רכיבים. בודק בפורומים, מבקר באתרים של יצרנים. ממש כמו שעשיתי לפני כמה שנים, כשרכשנו את המחשב הקודם. כשהראיתי לעמר כל מיני טבלאות שהשוו בין כרטיסי מסך. כשהמתין בסבלנות נדירה שהתהליך יסתיים והמחשב החדש יגיע, ובעיקר לכרטיס המסך שהיה הדבר שהכי רצה.

לראשונה מזה די הרבה זמן נכנסתי לאתר ליונטוורק. הזמן הרב שלא ביקרתי שם, גם הוא  סימן לאותו שקט שאני דואג מפניו. לקביעות הזאת, של ביקורים באתר, שדעכה והתחלפה בשגרה אחרת. נכנסתי לאתר והלכתי לפורום היכן שנעוץ האשכול לכבודו. בדרך, עברתי ליד פורום משחקים. עברתי – פירושו שהעכבר טייל ליד האייקון של הפורום. הייתי במרחק לחיצה. אדרנלין הציף לפתע את גופי. התרגשות של מי שמגיע למקום משמעותי וחשוב. התרגשות של מי שעושה מעשה שאינו דבר של יום יום. התרגשות של אבא רגשן שעובר ליד הבית שהיה ביתו השני של עמר.

תמיד, כשאנחנו נוסעים בשעות הערב, והשעון הדיגיטלי באוטו מראה את השעה, אני שם לב לשעה 19:57 ורואה את שנת הלידה שלי. עוד שלוש דקות, וכל מי שצעיר ממני לא יוכל לראות את שנת הלידה שלו על השעון.

בימים האלה, ראיתי את שנת הלידה מתקרבת ומופיעה במונה של הכניסות לבלוג. נכנסתי וראיתי את שנת הלידה, ואחר כך המשכתי הלאה. שלא כמו בשעון, הספירה לא נפסקה ב 19:59. היא ממשיכה, וכמו בסרט היסטורי מכסה את כל שנות הילדות שלי. הנה כבר 1970. מין סיור מהיר על פני שנות חיי - ילדות, נעורים (ההגדרות והשמות לשלבים הבאים כבר לא כל כך ברורים). הנה, חולפים חיי לנגד עיני. כל כניסה לכאן חולפת עוד שנה.

עוד מעט ועמר יוולד. ועוד מעט יאבד.

ככה כתבתי בנובמבר 2005, בדיוק לפני שנה

מה שנשאר כפי שהיה - מזכיר ומכאיב  (כניסה לעבודה בבוקר)

מה שמשתנה - מוחק כל זכר (בנין חדש)

התכוונתי לכך שלא הרבה קודם לכן, בימים האחרונים של החופש הגדול, מצאתי לעמר עבודה אצלנו בחברה. בבוקר היינו נוסעים יחד, צועדים מהחנייה לבניין ושם נפרדים, עד לארוחת הצהריים, או עד סוף היום. וכמה שבועות אחר כך, כשכבר חזרתי לעבודה, הייתי צועד בכל בוקר את אותה הדרך, שהפכה לדרכנו האחרונה. היינו צועדים יחד, ואני כאבתי לבד. ובאחד הבקרים, הגיעו עימי עמר וחברו הטוב, שגם הוא גויס לעבודה אצלנו, ושניהם באו בשמחה לעבוד יחד. וכעבור מחצית השעה הופיעו שניהם אצלי בחדר, כי הציוד התקלקל והעבודה שבתה ובוטלה, ושניהם חזרו הביתה באוטובוס. וכך, הנוכחות של עמר, אצלי בחדר, נשארה אחרי שהוא הלך. זה החדר שעמר ראה וספג לתוכו כמקום העבודה של אבא, והבניין והחדר שמרו בתוכם עבורי משהו מעמר. וידעתי אז שבעוד מספר חודשים נעבור לבניין חדש. והצעידה אליו בבוקר כבר לא תזכיר לי את עמר. ובחדר שלי, כבר לא יהיה אותו משהו.

הבוקר,  בפעם הראשונה, צעדתי לבניין החדש.

קראתי בעיתון על פושע, סוחר נשים, שהוסגר לישראל. האיש נעצר בצ'כיה לפני חמישה וחצי חודשים, וכעת הסתיים תהליך ההסגרה. בזמן שישב במעצר, נהרגו אשתו לשעבר ובנו בתאונה בארץ. היו אלה האשה הצעירה והילד שנמחצו למוות על ידי הג'יפ הדוהר של עורך הדין, זה שיושב עכשיו בכלא. אותו פושע שישב במעצר ביקש להגיע ללוויה. הדבר לא התאפשר. על פי ההסבר שנכתב בעיתון, היות ותהליך ההסגרה היה בעיצומו, לא ניתן היה להיענות לבקשתו.

כמו ששפשפתי את עיני וקראתי שוב, אני כאן כותב שוב. יושב אדם במעצר, ממתין שיתבצע תהליך הסגרה שבסופו יועבר בעל כורחו לארץ. עכשיו הוא בא ומבקש להגיע לארץ. "לא" אומרים לו, "לא ניתן להפריע להליך ההסגרה. צריך לחכות. בעוד מספר חודשים נביא אותך לארץ בכח".

לפעמים התוצאה של החוק בפעולתו כל כך אבסורדית שאתה מתקשה להאמין. עד כמה מטומטמת יכולה להיות המערכת? המערכת בנויה ומורכבת מאנשים. עד כמה יכולים להיות אנשים אטומים ומטומטמים.

כל כך נדהמתי ממופע האיוולת הזה. רציתי לכתוב עליו כאן (מן חלום ישן של "מכתבים למערכת" שמעולם לא יצא לפועל). אמרתי לעצמי "הנה, יש לי כאן במה", אבל לא הרגשתי בנח. אני מנצל את הבמה הזאת לומר דברים שלא קשורים. "איך אני מביא את הסיפור הזה לבלוג שלי?"

כל הסיפור מסביב, ההחלטה ההזויה של שומרי החוק, התיאורים של מעלליו של אותו עצור, הכל השכיח מעיני את הסיבה לבקשתו להגיע לארץ. האיש איבד ילד. רגע הוא ישנו וברגע הבא איננו. אני מכיר את זה.

כתבתי כמה פעמים על הגשר ללא מילים, על ההבנה, על השותפות, על המשפחה הגדולה הזאת של הורים ללא ילדים. כולנו יכולים להיות כל כך שונים, ואף על פי כן כולנו אחים.

כאן במקום הזה, אני עומד נבוך ושואל "האם האיש הזה, גם הוא אחי?". קשה עם זה. אלה פנים חדשות לקלישאה "משפחה לא בוחרים". נכון, לא בוחרים, אבל לא חייבים לשמור על קשר.

שוב נסיעה לא מתוכננת לחו"ל קטעה את הרצף.

הפעם, לא ירח, ולא מצלמה. רק שברי זכרונות ישנים שצפים מעל לנופים הירוקים של אירופה.

חזרתי, ומכאן, מנובמבר 2006, ממשיך וחוזר לנובמבר 2005.

חיפושים 3,4,5

איננו

פשוט איננו

בשום מקום

בלעה אותו האדמה

את גופו

והיכן זיכרונות הילדות?

***

חזרתי,

ומרחוק זיהיתי

את האוטו

במגרש החנייה

בין כל המכוניות האחרות

ובתמונה מטושטשת

בין רבים אחרים

מאחור

אני מזהה אותך בקלות

ובין כל הילדים

שחוזרים מבית הספר

ויורדים מההסעה

עם הילקוטים

אני מחפש אותך

ולא מוצא

איפה אתה

אני מחפש

הלכת לאיבוד

ואני לא מוצא אותך בשום מקום

כאילו בלעה אותך האדמה

לא כאילו.

בלעה אותך האדמה

***

ארבעה סוגים של חסר

החלל שבפנים

הילד שחסר בכל מקום, בחוץ

כל מה שלא יהיה ולא יעשה

כל מה שלא נשאר אחרי שהזיכרון נמוג

לפני שנה היה נובמבר. קשה לי לזכור, בתוך השנה המטורפת הזאת, מה היה, מתי ואיך ואיפה. הכל היה. אני חושב שבנובמבר – חדשיים אחרי – התבהר הכאב הגדול, והתחילו להראות הדקויות שבעצב. באותה תקופה כתבתי לא מעט, וכדרכה של כתיבה, היא מצאה בתוכי עוד ועוד דברים שביקשו לצאת. במהלך היום היו פתאום עולות מחשבות ותחושות, והשתדלתי לשמור אותן ולעשות אותן בסיס לכתיבה. כאשר היו עולים אצלי דברים בעת ששהיתי בעבודה, פשוט הייתי כותב לעצמי אימייל. כשהייתי חוזר הביתה הוא היה מחכה. כך, במקרה, נשארה חותמת של תאריך על כל אותן הערות קטנות. כך יכולתי היום להסתכל שוב לחודש נובמבר 2005 שהיה חודש עצוב.

היום, אני זוכר לא רק את עמר. אני זוכר גם את נובמבר 2005.

במהלך החודש הזה, אביא כמה דברים משם.

כשבנינו את המציבה לעמר, אספנו אליה פרחים מהר הכרמל. תחילה רקפות של טרם פריחה, ונרקיסים שאחרי, אחר כך כלניות ונוריות. רצינו פריחה שתהיה טבעית, בת הזמן והמקום. שתיצור חיבור בין הזכרון של עמר והזכרון של החיים בשבילי הכרמל. בחורף שעבר, בכל שבועיים הייתי מוצא לי מקום סודי, ומביא כמה כלניות חדשות שרק התחילו לצמוח, כדי שאת שיא פריחתן יעשו אצל עמר. במשך כל החורף והאביב פרחו פרחי הבר. ואז בא הקיץ. אין באמת פרחים מרשימים ביובש הקיצי. בקיץ שתלנו פרחי תרבות. הם קיבלו השקייה סדירה, פרחו ונבלו והתחלפו, ומשך כל הקיץ פרחה הגינה הקטנה של עמר. ואז שוב בא סתיו. והחורף בפתח.

תחילה פרחו החצבים. משחזרים את הבשורה. גם אצל עמר טמונים חצבים. בני המקום. חצבים שהיו שם ונחפרו מן האדמה כדי לקבל את עמר. החצבים שם אבל הם לא פרחו כמו כל אחיהם. הבנו שהם נבלו. אלא שעם בא הסתיו והגשם, פתאום גילה החצב סימני חיים והחל ללבלב. הוא מלבלב, אך פרח לא נתן. כאילו לא רצה לקחת חלק במה שהפריחה הזאת מסמלת בעבורנו.

כעת, בין פרחי הקיץ האחרונים, שבים ועולים הפרחים בני המקום. הרקפות עולות ומלבלבות, מכסות את האדמה בעליהן היפים, הכל כך יחודיים.  והנרקיסים, כולם הופיעו. שלחו מעלה עלים דקים, ופרסו עטרת פרחים מרהיבה, עדינה כל כך, וריחה משכר. והנה כבר מתחילים לבצבץ העלים המנוצים של הכלניות. כולם שם.

כולם שם, חיכו בסבלנות לתורם. בתוך האדמה, ללא שום סימן חיים. בשנה שעברה הם פרחו, וסיימו לפרוח, והתכנסו אל תוך האדמה. מסתתרים. שותקים.  ואז קורה הלא יאמן. הם שוב פורצים החוצה, ופורחים מחדש. ללא כל עזרה. מתוך עצמם. קשה, קשה להאמין, כשמסתכלים על פיסת האדמה הזאת, ויודעים מה נמצא בתוכה. כשאין כל סימן, אין קול ואין רואה. קשה להאמין שמה שטמון בתוכה יכול לשוב ולפרוח. האם גם אתה תשוב לפרוח?

הפרחים שפורחים, רבים עולים מתוך פקעות ובצלים שנשארו מהשנה הקודמת. מתוך אותה הפקעת עולים העלים, פורצים החיים. הפקעת הזאת היא הזכרון. היא הייתה כאן לפני שנה. היא ממשיכה. היא אותה אחת.

פרחים אחרים, צומחים מתוך זרעים. זרע קטן, בודד, שבא משום מקום. הפרח שלו הוא התחלה. התחלה מחודשת, ללא עבר. ללא זכרון. הוא מממש אפשרות. הוא נולד.

האדמה היבשה של הקיץ, ללא סימן. בתוכה מסתתרים סודות, מחכים לאות. פקעות עם זכרון ממשיכות היכן שהפסיקו. זרעים מתחילים מחדש. והפרח העולה ופורח הוא פרח. הוא יפה. הוא ריחני. הוא אינו יודע מהיכן הופיע. למי מהם אנחנו דומים?

   צילום של עמר

לאחר כמעט עשרים שעות בדרכים, שתי טיסות ושמונת אלפים ק"מ נחתתי בשנגחאי. מהנדס סיני העובד איתי בחברה בא לאסוף אותי משדה התעופה. נפגשנו פעם בעבר, בערך, וכעת ציפו לנו שלושה ימי עבודה משותפת. הבחור, דובר אנגלית סבירה וחברותי, פתח בשיחת חולין. עוד בדרך למונית שאל 

- "כמה ילדים יש לך?"

- "שלושה."  עניתי, ואולי היססתי לרגע. ואז הוספתי

- "אחד נפטר לפני שנה."

הגענו ליעד רק בשעת לילה. אני במקום רחוק, שונה, נושם אויר אחר. זר. הירח ניבט בשמים. הירח, אמרתי לעצמי, הוא בדיוק אותו הירח. כמו בבית.

הימים ארוכים. שעות עבודה רבות. שפה שצליליה מוזרים. אוכל מאתגר (השגתי שליטה מעולה במקלות אכילה), אני עסוק ורחוק מכל מה שהשארתי כאן, למעט העבודה. רק מאוחר בלילה, במלון, שיחה הביתה, וחיבור.

והמחשב. הנייד שלי שבק חצי שעה לאחר שהגעתי, לאחר שלא הסתדר עם טעמו של התה הסיני, אך בחדר במלון, להפתעתי ולשמחתי היה מחשב. מאוחר בלילה, הפלגתי ארצה. הבלוגים כולם היו חסומים לגישה. יש בסין מחשבות אחרות על מה אפשר באינטרנט ומה לא. נכנסתי לאתר של עמר. פתחתי את התמונות, והסתכלתי, על כולן. המרחק, הפיסי והתודעתי, מהבית, מהכל, רק חידד וחיזק והעמיק את המרחק ממנו יכולתי להתבונן בעמר. אף פעם לא הרגשתי כל כך את המרחק הזה, ההולך וגדל. מבעד למרחק, בארץ סין הרחוקה, התבוננתי בתמונות של עמר, והתגעגעתי נורא.