אבא של עמר

אדמונד היה הילד הכי גדול ושמן בכתה ח'. ודאי שאני זוכר את שמו. כולם מכירים בשם את הילד הכי גדול ושמן בכתה ח'. במיוחד אם אתה רק בכתה א'. אדמונד ההוא בטח היה מגיע לי היום עד לכתף. בכל זאת, כולה ילד בכתה ח'. אבל כשאני מנסה להיזכר בדמותו, הוא עדיין גדול כזה, ואני מגיע לו בקושי עד הבטן. ככה זה. כי הזכרון ההוא, שנצרב כשהייתי בכתה א', הוא בדיוק בגובה העיניים של אז. כך בדיוק הוא יעלה בכל פעם. כל זכרון ילדות.

בזכות התכונה הזאת של זכרונות הילדות יתרחש הפלא בכל השנים שיבואו. ככל שהאחים של עמר יגדלו ויעברו אותו בגיל (קשה להאמין שגם בגובה), ואפילו בשנים רבות, הזכרונות לא יפגעו. תמיד בזכרונות שלהם הוא ישאר האח הבכור. הגדול. הבוגר. תמיד בזכרונות יחזרו לאותה נקודה של פרידה, ולפניה. תמיד, כשיחשבו על עמר שנשאר בן 17, הם יחשבו על האח הגדול. נדמה לי שבשימור הזה יש מידה של נחמה.

כשמסתכלים על הזכרונות מבחוץ זה נראה אחרת. אני חוזר בכל פעם להתבונן בתמונות של עמר. לראותו כפי שהיה. בכל תמונה, בכל גיל, הוא נראה כפי שהיה. בתמונות האחרונות הוא נראה כפי שנשאר בזכרונות האחרונים. אין יותר עדכונים. התמונות האחרונות מתארות בדיוק את עמר שקיים בדמיוני כל העת. והנה, הסתכלתי באחת התמונות האחרונות הללו, מיום ההולדת של גיא. ועמר, בתמונה נראה בדיוק כפי שהוא. בדיוק כפי שהוא נראה לי היום. ואז ראיתי את גיא בתמונה – והוא קטן. ממש ילד קטן. כל כך שונה מהילד של היום. וההבנה הזאת, שהתמונה בכלל לא מתארת את מה שיש, ושעמר נשאר שם, רחוק בזמן, אין בה ולו שמץ של נחמה.

כמו בציור של אשר. במבט ראשון, הכל נראה כציור שלם והגיוני. ואז אתה מתמקד בפרט אחד, או היבט אחד, והוא ברור ומובן. אחר כך אתה מתמקד בחלק אחר, וגם הוא, בפני עצמו, נראה פשוט והגיוני. ורק הראש, כשמביט בכל היצירה יחד, מסביר לך שזה לא יתכן. בלתי אפשרי. זאת רק אשליה.

הנה התמונה. הכל במקומו. הנה עמר. נראה בדיוק כמו היום. הנה גיא. ילדון. וזה לא יתכן. רק אשליה. ואין מי שיוכל להסביר.

תמיד הייתה הבחנה בין התמונות של עמר הילד, עם הזכרונות שנוגעים בהם, והעצב שעוטף, ובין התמונות האחרונות, מהחדשים האחרונים. עמר הילד זה עמר שכבר היה ונגמר. במקומו כבר הגיע עמר אחר. שנה אחר שנה התחלף עמר ישן בחדש. ועמר האחרון זה עמר שנשאר. זה עמר מעתה ועד עולם. זה עמר שבעיני רוחי. זה עמר של הגעגועים. זה עמר.

אחרי ההתבוננות בתמונה ההיא, גם עמר שנשאר – לא נשאר. נשארתי בלי.

לפני די הרבה שנים, בחופשת סוכות, כמעט טיילנו בתבור. היינו בסביבה ורצינו לעלות אבל הכביש היה בשיפוץ והדרך חסומה וויתרנו, והזכרון המשפחתי של הר תבור נשאר בעיקר של מראהו מנגד. מראה הכיפה הנישאת מעל העמק.

בכל נסיעה לבית החולים, בימים שמחים או עצובים הוא נשקף אלינו. בימים השמחים, הייתה בו הבטחה - בקרוב נטייל ונעלה לפסגתו. אחר כך הוא הוחתם לתמיד בחותם של עצבות. יותר. חותמת של מוות.

קיבלנו לא מזמן ספר עם מסלולי טיול נחמדים ושוב הופיע התבור לנגד עיני. כשמדפדפים בספר, בכל דף ודף מדמיינים איך נטייל באותו האתר. בדף של התבור היה משהו מרתיע. ואינני בטוח מפני מה אני פוחד.

האם המפגש המחודש, הכניסה לשם תעיר את האימה, תנפץ את הקרום הדק של מה שנראה כחזרה למסלול. או להיפך. הפחד יבלע אל תוכו של טיול מהנה ותמחק עוד נקודה מאיימת. הנורמאליות תתחזק. העצב יתכסה.  

אתמול אירחו ברדיו את יהודה אטלס במלאת שלושים לילד הזה שהוא אני. כשהספר יצא אני כבר לא הייתי ילד. הייתי חייל בצבא. ובעיני ה"כבר לא ילד", כל כך הזדהיתי עם כל מילה של המחבר המבוגר המשמר את נקודת המבט של הילד הקטן. מביט ממש מאותו גובה שבו אפשר להתחבא מתחת לשולחן.

בתכנית הקריאו חלק משיר שנקרא "ריחות שאני אוהב" -

ריחות שאני אוהב:

ריח של בוקר כשקמים מוקדם

וריח הכר לפני שאני נרדם,

צבע טרי על הקיר

וריח של תירס בסיר,

ריח של דשא כסוח

ואבא אחרי הגילוח,

מדורה של עלים ועשן

וריח של ספר ישן,

קליפה של תפוח זהב

ועץ עם גויאבות בסתיו,

סבון שעולה ביוקר

ואוטו של לחם בבוקר,

ריח חנות גרעינים

ואוטו חדש - מבפנים,

ריח אקדח של פורים

תכף אחרי שיורים,

והריח הזה שאפשר לנשם

אחרי שיורד גשם ראשון,

וריח פריחה של מנתור

וריח עוגה בתנור

והכי מהכל- ריח של גור.

כל משפט, מיד כששמעתי, מיד הרגשתי את הריח*. אפשר לדמיין ריח, והיה נחמד איך כל משפט מכוון אותך לריח נעים אחר. תמיד נחמד להתחבר כך לילד שבפנים. ומה מחבר יותר מזכרון של ריח וריח של זכרון?

אלא שהיום, בכל פעם שאני מתחבר לילד שבי, לילד הזה שהוא אני, יש בי עוד ילד שאני מתחבר אליו.

*חוץ מהריח של המנתור. הפעם הראשונה שנתקלתי בו, במנתור, הייתה כאן בשיר הזה. סטודנטית שלמדה איתי הסבירה לי מה זה מנתור. ואין לי זכרון של הריח שלו. וגם לא של הריח שלה.

בשבוע שעבר ראיתי במוסף תמונה שזעזעה אותי. בקונגו מתנהלת מלחמת אזרחים. גם בקונגו אנשים טובחים זה את זה. בנוסף, הם יורים גם בגורילות. מהכתבה לא ממש הצלחתי להבין למה. אבל הם רוצחים את הגורילות. באחת התמונות נראות מספר גורילות שנרצחו. גופים שחורים, ענקיים, שעירים שרועים בשדה. כולם קשורים למעין אלונקה מענפים. הם נראים צלובים. כאילו הוציאו אותם להורג בטקס רב רושם בכיכר העיר. והם, מה הם מבינים? חשים את האימה, את השנאה, את האלימות, ולא מבינים דבר. ענקים טובי לב שהפכו קורבן לזוועה אנושית. כתה של קוואזימודו.

למה התמונה והרצח כל כך מזעזעים? למה כשאנחנו מוקפים כל כך הרבה אלימות ורצח וקורבנות אדם, למה דווקא התמונה הזאת כל כך קשה? כי הגורילות מספיק אנושיות במראן, ובמהות שלהן ובמעט שהן יכולות להביע. וכי הן כל כך לא אנושיות, לא מתוחכמות, לא מבינות דבר. תמות ותמימות לחלוטין, כמו ילד קטן. כי החיות האלה הן הילד הקטן שבתוכנו. הן אנחנו, כשהיינו בגן עדן ועדיין לא נגענו בעץ הדעת ובפריו. הן השריד החי של המקום הרגיש והנקי הזה. כמו בתרבויות מסוימות בהן המשוגעים נחשבים לקדושים. כמו אצלנו, היכן שהנבואה ניתנה לשוטים ולקטנים.

הצליבה של הגורילות צורבת את הגבול שבין הטוב והרע. הרי זה מה שלמדנו מעץ הדעת.

בחלום היינו בטיול. מקום זר. בצלע הר מעל הים, מעל לכביש. זה היה מקום ישוב – בתים משותפים ישנים וגינות מוזנחות ביניהן. נכנסנו לאחת הדירות, מנסים למצוא את הדרך, שואלים את הדיירים, רב מזוקן ועוד איש אחד, ולא הצלחנו להגיע לשום מקום. יצאנו לחורשה בין הבתים ורצינו להדליק מדורה או גזיה. תם וגיא רכבו על מעין עגלה נמוכה, ואני הייתי עם תמי. ועמר לא היה בכל החלום. בשום מקום. וקשה לי לקבל שזה היה בחלום שלי.

בכל פעם שהשמש שוקעת, בדיוק באותה שניה, אנחנו יכולים להבחין כיצד עוד יום עבר. ויהי ערב. או אולי בהשכמה. בדיוק באותו רגע שמתעוררים, מתחיל יום חדש. כך, ברגע מדויק, מתחלק הזמן הרציף ליום שרודף יום. אפשר להתבונן במחוגי השעון, להציץ באותה שניה של חצות, אבל זאת חוויה חיצונית. שרירותית. ההשכמה היא הכניסה האמיתי ליום חדש. היא לא מדודה ומדויקת כפי שרק השעון יודע, אך היא אמיתית. היא שלנו. בוקר של יום חדש.

קשה יותר להבחין בשנה שעוברת. נכון, יש את לוח השנה. אבל גם הוא חיצוני. מלאכותי כמו מחוגי השעון. מהי החוויה האישית, האמיתית, של שנה מתחלפת. אפשר להתבונן בפרחים או בציפורים הנודדות. להניח לסנונית הראשונה לבשר את בא האביב. אני חושב שהשנה מתחלפת עם הגשם הראשון. היורה.

מול כל השינויים האיטיים, הלא ברורים המובילים מיום ליום אני מוצא נקודה אחת, מאירה, זוהרת. נקודה אחת שבה פתאום הכל משתנה. לאחר היובש ההולך ומתמשך של הקיץ. לאחר הנוף המצהיב. לאחר האבק. הגשם בא ושוטף ומשקה. בן רגע משתנה צבעה ומגעה של האדמה. ברגע הזה מתחיל להתגלגל המהלך הגדול של מחזור חיים חדש. אחרי היורה, במוקדם או במאוחר יבואו עוד גשמים. לעולם לא נדע מיהו הגשם האחרון בעת רדתו. הגשם הראשון הוא חד, ברור, מוחשי. הוא בדיוק המקום בו מתחלפת השנה.

היורה תמיד משמח. מביא ברכה ותקווה, וחיים חדשים. תמיד מחבר אותנו לכל השנים שעברו. מחבר לנו יחד את כל השנים כמו חרוזים מושחלים על חוט אחד.

עמדתי השבוע ברמזור כשבפעם הראשונה ראיתי את מראה הטיפות הניתכות על הכביש הרטוב. התחברתי לכל השנים שהיו. פגשתי את השמחה. ואת העצב הגדול.

_____________________________________________________________________________________________

כמו החיים.

הם מתחילים בלידה. והיא צפויה. ברור וידוע שתגיע. לא ידוע בדיוק מתי. רק בערך. והיא מגיעה. והחיים מתחילים. והמפגש אתם כל כך חד וברור.

המוות פחות צפוי. תמיד יכול להגיע במפתיע. ברור וודאי שבסוף הוא יגיע. אבל רק בדיעבד אפשר לדעת שהחיבוק הזה, היה החיבוק האחרון.