אבא של עמר

אומרים שלכל ילד קטן יש חרדת נטישה. הוא פוחד שאמא תלך ולא תשוב. אט אט הוא לומד להרפות. לרכוש בטחון. לאפשר לאמא להתרחק. להתרחק מאמא. לאחר מאמצים מרובים נמוגה חרדת הנטישה ומתחלפת בבטחון השיבה. הבטחון והוודאות שכמו השמש השוקעת היום ותשוב ותזרח מחר, כך כל פרידה היא זמנית. בהמשך של כל פרידה תבוא חזרה ופגישה מחודשת. וכשסוף סוף נטמע ונצרב בנו בטחון השיבה, איך נוכל לעקור אותו? הוא נשאר כתוב וצרוב. אי אפשר להפנים ולהבין את הפרידה המוחלטת. אי אפשר שהשמש תשקע שקיעה אחרונה.

כל הזמן מישהו מתרחק. מישהו על הרכבת, עלה אליה נשאר.

למה רכבת – כי הרכבת, מכל הדימויים, נוסעת ונוסעת, לא מתעייפת, ימים ולילות, ואתה עליה, יושב, נח, לכאורה לא עושה דבר מלבד לשבת, ובכל זאת יחד אִתה גם אָתה מתרחק מתרחק כל העת. גם בלילה, בשנתך.

מי על הרכבת ומי נשאר בתחנה? לא בטוח ולא כל כך משנה. אני חושב שעמר נשאר שם בתחנה ואני, אנחנו, נוסעים ומתרחקים. כי עמר נשאר ולא הולך לשום מקום ורק אנחנו גומאים מרחקים.

ומה עושים עם המרחק הזה שרק גדל. אי אפשר לחזור ולקחת קצת, או לרענן. יש רק את מה שלקחת כשעלית לרכבת. בעצם את מה שהיה עליך - הרי לא תכננת נסיעה לכוון אחד. אתה משול לפליט וכל רכושך הוא הבגדים שלעורך. כל מה שנשאר מעמר הוא אותו חלק שהיה אצלי, בתוכי, איתי. אותו אי אפשר היה לקחת ממני.

הפוגש פרידה ומוות משול למי שעוזב את ביתו לנצח. את הבית לא תוכל לקחת. תסתפק בכמה חפצים. אם יש לך מספיק זמן להתכונן ואמצעים לשאת תנסה לארוז כמה שיותר. לברור, לבחור, לדחוס, לארוז ולהעמיס על הרכב או העגלה. אם הזמן קצר ולוחץ תחטוף כמה דברים הבאים ליד. אולי כאלה שחשבת עליהם קודם. אולי אפילו ארזת לך, ערכת פליט – כמה חפצים שימושיים, כמה תכשיטים יקרים, כמה זכרונות. תשליך אל תוך התרמיל ותצא בחפזה, מעיף מבט אחרון. ואם הכל קורה בפתע מוחלט, לא תספיק לאסוף דבר. לא תוכל לשוב לרגע ולהעיף מבט אחרון. רק אתה והבגדים שלעורך.

הרואה פרידה ומוות משול למי שעוזב את ביתו לנצח. כמה עמר שהיה לעורי לקחתי לדרך. מנסה לשמור עליו מפגעי הזמן והדרך. שלא ישחק ויקרע ויתבלה ויתכלה ויכלה.

תמיד, תשמרו אצלכם קצת ממי שאתם אוהבים.

עמר מאד רצה ללכת למטווח. פעם לקח אותו חבר והוא מאד נהנה והתרגש. את לוח המטרה הביא איתו הביתה ותלה בחדר. אני דווקא לא התלהבתי מהבלוי ולא התאמצתי למלא את מבוקשו.

הניתוח הראשון נקבע ימים ספורים לפני יום ההולדת. את יום ההולדת ה-16 בילינו בבית החולים, עם הרבה כאבים. לפני הניתוח עמר ביקש ללכת למטווח, מתנה ליום ההולדת. הוא ידע שהפעם אסכים. יום לפני הניתוח חזרנו מבית החולים, מבדיקות אחרונות. קבענו טלפונית שיחכו לנו במטווח. נסענו והגענו ברגע האחרון. מדריך, אקדח ושבעים וחמישה כדורים. עמר היה מאושר. הוספנו עוד שבעים וחמישה כדורים. ועמר היה מאושר. למחרת בבוקר נסענו לניתוח.

שנה אחר כך, כשהגיע החופש הגדול, הבטחתי שנלך שוב למטווח. שבוע רדף שבוע והעניין לא כל כל הסתדר. אחר כך המטווח היה תפוס או סגור, או שלא הזמנו מראש, או שלא ענו לטלפון, והחופש תם. באותם ימים עלתה פתאום האפשרות לניתוח נוסף.

הבטחתי שנלך בשבת, אחרי שיתחילו הלימודים. ובשבת הראשונה לא הזמנו מראש ולא ענו לטלפון ודחינו לשבת השניה. ובין השבת הראשונה לשניה הופיע המנתח והופיע הניתוח והבטחתי שנלך לפני. דובר על ניתוח ביום שישי, ואישפוז ובדיקות ביום חמישי, והחלטתי שנלך ביום רביעי. הזמנתי תור במטווח לשעה שתיים, ויצאתי מהעבודה בשעות הצהריים. שלחתי לעמר סמס מפתיע ומשמח, והוא ענה, וקבענו שיסיים את השיעור ואז אגיע לאסוף אותו. וגם חבר טוב הזמין שיצטרף.

ובשעה אחת התקשרו מבית החולים ובקשו שנגיע בשלוש, כאשר מסתיים הניתוח האחרון, כדי שנפגש ונדבר. הייתי בדרך וניסינו להקדים את שעת המטווח ולהעריך את לוחות הזמנים ולהספיק גם וגם. כבר הודעתי לעמר שנצטרך להמשיך לבית החולים והחבר כבר לא יוכל להצטרף. באחת וחצי, או קצת אחרי, אספתי את עמר וניסינו לחשב את השעות והזמנים ואיך אפשר לקצר ולהספיק גם וגם, ולא הצלחנו. ועמר אמר שאין טעם. וכבר הודיעו מבית החולים שהניתוח יערך למחרת, ונצטרך להגיע בבוקר והבנו שהמטווח נדחה לאחר הניתוח.

הגענו לבית החולים בזמן, וחיכינו שעה ויותר למנתח שיצא מהניתוח שהתארך מאד. למחרת בבוקר הגענו לניתוח. ובשבת השניה של ספטמבר קבעו הרופאים את מותו.

אבל אנחנו היינו בסדר, והגענו בזמן לפגישה החשובה, ואת המטווח דחינו ביטלנו. ולמטווח כבר  לא הלכנו. אף פעם.  ותשעה חדשים אחר כך, ביום ההולדת, לקחנו את כל החברים למשחק פיינטבול.

בדיוק שנה קודם לכן, שלושה חדשים לאחר הניתוח הראשון, כשעמר הבריא והתחזק נסענו לאיטליה.

זה לא היה טיול מתוכנן. בכלל התכוונו לנסוע לסיני, בחגים. סוף סוף נענינו להפצרות של חברים וקבענו לצאת לסיני ועמר אפילו לא רצה לבוא והתכוון להשאר בבית. ואז יצאה אזהרת מסע חמורה במיוחד ואחר התלבטות החלטנו לבטל ונשארנו. ומתוך הביטול הצצתי בהצעות של הרגע האחרון ותוך יומיים החלטנו ויצאנו לאיטליה. אירגנו טיסה ורכב ומקום לינה ומי שידאג לכלבים ולחתולים. ודאגנו לביטוח. מילאנו את הטופס הסטנדרטי של הנוסעים, ואז התגלתה  בעיה. הביטוח לא מכסה את מי שהיה באשפוז בחצי השנה האחרונה.

הניתוח לא היה קשור בבעיה רפואית שעלולה לחזור פתאום. לא חשבנו שיש כאן סיכון מיוחד אבל אלה היו הכללים ולא יכולנו לבטח. והנסיעה מתוכננת למחר. ואז החלטתי. ניסע בלי ביטוח. תמיד התרגלנו והשתכנענו שהכל צריך להיות סגור ומסודר. שאסור בלי ביטוח. אבל הביטוח הרי לא מגן מפני הסכנה. הוא רק מסייע בעת ההסתבכות. וההסתבכות והסיכון הוא באמת נמוך. לא כמו בסיני של אותן אזהרות חמורות. ובין האפשרות לא לנסוע בכלל או לנסוע בלי ביטוח, הייתי לא בסדר ובחרתי בשניה. עבורי היתה זאת בחירה בחיים. יציאה מתוך המרחב המוגן אל האוויר הצח.

בסופו של דבר עניין הביטוח הסתדר ונסענו עם ביטוח מלא. שבוע לאחר שחזרנו התפוצצו בסיני שתי מכוניות תופת.

הטיול באיטליה היה נפלא ומהנה. בפארק מלא מתקנים ורכבות הרים עלה עמר על המתקן הראשון בחשש ובהיסוס מה, ואחר כך לא הפסיק לחגוג. בדיעבד, הטיול הזה היה עבורנו מסיבת סיום משפחתית.

כעבור שנה נכנסנו לניתוח בזהירות רבה, עם כל מקדמי הביטחון ועם סיכונים נמוכים של אחד למליון.

לוח המטרה ההוא נשאר תלוי בחדר של עמר.