אבא של עמר

התאריך הזה היה צפוי מראש, עוד מיום היוולדי, ועוד קודם. חיכיתי לו. ידעתי בתור ילד שאהיה אז בן ארבעים ושלוש. כביכול ילד הרואה את העתיד. כאשר הוא הלך והתקרב, כדי שנה שנתיים, עוד זממתי לנסוע לאיזו עיר גדולה בעולם, רק כדי לראות מופע זיקוקים שלא היה כמותו. התכנית נגנזה, ונשארנו בבית.

בכל זאת, רציתי לציין את הרגע הזה. בכל זאת, רגע של פעם באלף שנה. מי שהיה שם יזכור. רציתי שנזכור. החלטנו לנסוע לעיר הסמוכה, לחיפה, לוואדי. שם חוגגים את השנה החדשה, שם יהיו זיקוקים. שם הייתה אפילו נקודת שידור של הטלוויזיה לכל העולם. בחצות של האלף השני החלטנו להיות בחיפה בוואדי.

הילדים, בני שש, עשר ושתיים עשרה כבר נרדמו. הערנו אותם כמתוכנן, העברנו אותם לאוטו, ונסענו. בעיר היה צפוף מעט, ובכיכר התקבצו מאות אנשים, או יותר. התערבבנו בקהל, וקיבלנו את האלף החדש. היו גם זיקוקים. גם מצלמה לקחנו. ברגע החצות, ביקשנו ממישהו שיצלם. תמונה - לילה, ברקע אנשים, ובמרכז אנחנו, זוג עם שלושה ילדים מנומנמים. מזכרת מרגע היסטורי.

שנה אחר כך, עמר הכין עבודת שרשים בבית הספר. הוא בחר לשים שם את התמונה הזאת. אולי כי הרגע הזה נצרב אצלו כמיוחד, ואולי כי זאת הייתה אחת התמונות הבודדות של כל המשפחה יחד.

***

במניין השנים, הסתיימה עוד שנה. שנה ראשונה של קירות לבנים, שנה ריקה, שאין בה דבר מעמר, מיומה הראשון ועד האחרון. עוד יבואו שנים, וכולן כאלה, וזאת הראשונה.

עמר נשאר ב-2005 שתלך ותתרחק. משהו ממני נשאר שם, איתו. ומשהו אחר ממשיך, ממשיך עם השנים, וכמותן מתרחק.

***

שנת 2007 מאושרת, יפה ומצחיקה לכולם. לכולם.

כך תיארתי את עמר בשאלון שמילאתי, במסגרת המחקר על הורים שכולים. "נער יפה תואר וגבה קומה". כך אני יודע.

ומה אני זוכר? אני זוכר מצבים, תמונות, חוויות. יש לי דמוי פנימי של עמר, שחי איתי, בתוכי. מעניק אשליה שהוא ממשיך. שאנחנו ממשיכים. שזה אותו עמר שהיה, רק שהוא אצלי בפנים.

מדי פעם אני מקבל סימן שאני בעצם טועה. מה שנדמה לי, בתוכי, איננו משקף את מה שהיה.

יש אצלנו בעבודה בחור אחד גבוה (יש הרבה גבוהים, אבל אני כאן מספר על אחד מסוים). יום אחד שמעתי אותו מספר למישהו שהגובה שלו מטר ותשעים. מאז, כשאני רואה אותו, אני תמיד חושב על עמר. מטר ותשעים, זה מה שהוא הספיק. מאז, אין בבית מישהו כל כך גבוה. אני כבר לא רגיל להתקרב לגובה כזה. כשמזדמן לי במקרה לעמוד סמוך לאותו בחור, אני מתבונן מעלה ומודע לגובה הזה. ממש גבוה. אז אני יכול לדמיין את עמר עמד לצידי, והוא גבוה. ממש לא זכרתי בתחושות שלי את הגובה הזה. מן הסתם, במהלך כל השנים, כשנאגרו הזכרונות, הוא עדיין לא היה כל כך גבוה. עכשיו אני פתאום מדמיין את עמר לצידי, והוא שונה ממה שאני זוכר. הזכרון שלי טעה. עמר האמיתי הוא זה שאיננו.

הבוקר פגשתי בחורה נחמדה שבאה לראיין אותי. הראיון במסגרת עבודת מחקר גדולה על השכול והאובדן. (הידעתם? מי שעוסק בנושא חייב להסתובב עם חבילת טישיוס גדולה בתיק). ישבנו כמעט שלוש שעות ודיברנו. אני סיפרתי ועניתי לשאלות. מזמן לא דיברתי ולא סיפרתי הכל. בדרך כלל אני בחברת אנשים שיודעים, או בחברת אנשים שלא יודעים, ואף פעם אין צורך לספר הכל. כבר למעלה משנה שאני כותב. מעביר את הדברים ממני אל המקלדת, בדרכם הלאה. אבל מזמן לא ישבתי, ודיברתי וסיפרתי.

למדתי על הבדל אחד גדול בין כתיבה וסיפור בעל פה. האצבעות אף פעם לא משתנקות. לא עוצרות לרגע לשאוף אוויר. לא נאלמות, נתקעות, חוששות להמשיך. אולי משום כך, האצבעות אינן מזילות דמעה. רק העיניים שקוראות. לשבת ולספר, גם היום, זה סיפור שונה.

סיפרתי על מה שהיה. סיפרתי על עמר. על עמר שהיה, ועל עמר שחסר. אחרי שיחה שכזאת, הרגשתי אותו כל כך חזק. מזמן לא הרגשתי אותו ככה. פתאום ראיתי אותו, את עמר הילד, ועמר הנער. עמר מחייך ועמר רציני, עמר מדבר ועמר שותק. אז כל כך רציתי. כל כך התגעגעתי. כל כך חסר לי. כל כך עצוב. פתאום הכל כל כך חי.

והדבר המוזר הוא שככל שהוא יותר חי, כך, בסופו של דבר, הוא יותר מת. וככל שהוא יותר קרוב, כך הוא יותר רחוק.

כבר בשלב די מוקדם, גיא ביקש את הפלאפון של עמר. אמרתי נראה. מצד אחד היה זה אחד החפצים ששמר במידה רבה על טביעת אישיותו של עמר. מצד שני, למה לא לתת לו? הוא לא רק רצה שיהיה לו פלאפון חדש. הוא רצה משהו מעמר.

אני בדיוק אז החלפתי. הראיתי לעמר, שכל הזמן נדנד וביקש מכשיר חדש, ושאלתי אם גם הוא רוצה כזה. במקרה, זה היה ממש לפני יום ההולדת שלו, והתוצאה הייתה שגם הוא קיבל מכשיר זהה, מתנת יום הולדת. הוא מאד שמח ונהנה ממנו, והספיק להשתמש בו בדיוק שלושה חודשים.

יחד עם הקניה קיבלנו חודש גלישה חינם, והוא הוריד כל מיני תמונות וצלילים לטלפון שלי ושלו. אחר כך, הפסקנו את השירות, אבל לא הצלחנו למצוא את התוכנה שתוכל לקשר בין המכשיר למחשב ולהעלות תמונות נוספות. עמר ניסה לברר בפורום שלו. הוא קיבל כמה תשובות, הוריד כמה תוכנות, אבל ללא הצלחה. אני המשכתי היכן שהפסיק. עוד הורדתי, עוד ניסיתי ולבסוף הצלחתי. כל כך רציתי לרוץ ולספר לו שהצלחתי. הוא היה כל כך שמח.

עכשיו, המכשיר היה מחובר למחשב, ויכולתי להוריד אליו תמונות. הקטנתי והורדתי תמונה של עמר. חשבתי לשים אותה במסך שלי. אבל במסך הייתה תמונה של הומר סימפסון. תמונה שעמר מצא והתקין בשבילי, יחד עם צלצול של משפחת סימפסון. החלטתי להשאיר את התמונה של הומר. שקיבלתי מעמר. התמונה הזאת סימלה את הקשר בינינו. התמונה הזאת סימלה שטות וצחוק. השארתי אותה.

המכשיר שבת שנה שלמה. אז החלטתי שגיא יוכל לקבל אותו. שיעשה בו שימוש. את כל ההודעות שעדיין נשארו שמרתי במחשב. אלא שבינתיים, המכשיר שלי שהוא יותר בשימוש קצת התבלה, כך שביצעתי החלפה. אני קיבלתי את המכשיר של עמר, וגיא את שלי. רק החלפתי את הsim , והתמונות, שנשמרות במכשיר עצמו, לא התחלפו. וכך גם הצלצול. ואני כבר לא החלפתי. כך, הפלאפון שלי היום, מצלצל בצלצול שעמר בחר לעצמו, שאחר כך הסתבר לי שזה קטע שנקרא kids aren’t alright. וגם התמונה שעמר בחר נשארה, כך שהיום יש לי בפלאפון בחורה עם חוטיני.

למרות שהמכשירים זהים, שלי היה קצת בלוי ושחוק, ויכולתי להבחין ביניהם. בכל פעם שהשתמשתי בו, מיד הייתי שם לב להבדל הקטן. מיד הייתי מרגיש שאני משתמש באותו מכשיר שעמר השתמש בו. היום אני כבר לא שם לב לזה, עד שהמכשיר מופעל ואני רואה את הבחורה עם החוטיני.

כאוהב מוסיקה, אני רגיל לשמוע ולאהוב יצירה שלמה. יצירה שהיא שלמות של כלים ומבצעים, הנשמעים זה לצד זה וזה בתוך זה והם משתלבים לכדי הרמוניה אחת.

דווקא למוסיקאי המקצועי יש דרך אחרת שבה הוא מקשיב ומתוודע ליצירה. קולו של הכלי היחיד. הכנר המשתתף בקונצרט, מכיר היטב את קולו של הכינור היחיד. כל השעות שהוא יושב ומתאמן בגפו, הן שעותיו של הכינור היחיד. הכינור הזה מנגן רק קול אחד בתוך היצירה. חלק מהזמן הוא אפילו שותק.

הכנר המתאמן בביתו, מנגן את תפקידו של הכינור היחיד, ובאזני רוחו הוא מקשיב ליצירה כולה, המתנגנת יחד אתו. היא מתנגנת והוא מצטרף. מי שנמצא לידו, שומע רק אותו, את הכינור הבודד. אני זוכר שקראתי פעם סיפור על ילד, בנו של כנר, השומע תמיד את אביו מנגן, והילד הזה מכיר את כל היצירות רק דרך קולו ותפקידו של הכינור הבודד.

נזכרתי עכשיו בקולו של הכלי הבודד כאשר בני הצעיר התחיל ללמוד לתופף. אני שומע אותו מתופף, ואני מתחיל, בכל שיר שאני שומע, לשים ליבי אל התוף. לשמוע את תפקידו. להצטרף אליו. להיות רק איתו בתוך כל המוסיקה ובין כל הכלים. מן דרך חדשה, אחרת, להקשיב.

אני מספר כל זאת, כי כך אני יכול להמחיש סיטואציה אחרת שאני נמצא בה כל העת. כאשר אני מסתכל בתמונה שעמר מופיע בה, לא חשוב בחברת מי, חברים, משפחה, ילדים או בוגרים, אני רואה את עמר. אני רואה רק את עמר. אני מתמקד בו, מתחבר אליו, נושם אותו, וכל מי שנמצא בתמונה, כאילו לא קיים. אולי זה כך כשאי אפשר לשמוע את כל התזמורת יחד, מנגנת בשלמות אחת.

שתי תמונות מחנוכה של פעם.

כאילו, לשתף את עמר גם היום...

כאילו, לחזור לרגע לחנוכה של אז...

חג שמח עמר.

חזרתי משהות של שבוע בחו"ל. נסיעה לא צפויה, בהולה, עסוקה, עמוסה, למטרות עבודה. הניתוק מכל מה שיום יומי, מכל מה שהוא רצף מתמשך, גורם לשבר. הפרעה. גם הזרימה של הכתיבה ושל מה שמזין אותה נפגמת. מולידה חשש שההפסקה תתקבע. כמו להבה של נר, שלא ניתן לכבות אותה רק לרגע, ואחר כך להמשיך מאותו מקום. הוויה שמרחיקה אותי, ומצריכה יצירה של קרבה מחודשת, ומעוררת בי חשש.

שוב, תוך זמן קצר, ראיתי ירח מלא בשמים רחוקים. כמעט מלא. השלישי ברצף. הופתעתי לפגוש אותו דווקא בלונדון, עטוית העננים. ועוד בבוקר. עצרתי וצילמתי. עוד ירח לעמר. בדמיוני אני שומע אותו אומר לי – "נו חאלס. מספיק עם הירחים האלה." טוב, אחרון ודי.

ועוד...

וזהו.

כשאני עסוק בעבודה, אני עסוק בעבודה. כשאני מטייל ברחובות אני מטייל ברחובות. אני מאד שם. באותם רגעים אני לא ער לחיים שלי כאן. לא מודע לבית, למשפחה, לילדים. אני חושב שכל אחד מכיר את ההוויה הזאת. בדיוק לזה אני מתכוון בכל פעם שאני מגלה שעמר לא ממלא את ההוויה שלי. ותמיד אני מחפש את אותו ערוץ שיעורר את אותה הוויה.

החו"ל הזה, עם המרחק והעבודה והשוני, הדגים עבורי את האפשרות לקבור את עצמי בעיסוקים אחרים. להתנתק.

במקום בו שהיתי, התקבצו יום אחד מספר אנגלים. היה שם אחד צעיר, ג'ינג'י בעל גוף, חובש כובע קסקט. בכל אלה, כל כך דמה לחבר הכי טוב של עמר, שכעת אינני זוכר כלל איך הוא נראה. אני רואה בעיני רוחי רק את יונתן. ואז, כשראיתי אותו, עמר חזר אלי, ואני אליו. ובאיזה עצמה. מאז, ראיתי עוד לפחות פעם אחת תואם יונתן שכזה. תמיד יהיה משהו שיחזיר. אי אפשר לברוח. ואני גם לא רוצה.

ביקרתי באתר של עמר באינטרנט. הסתכלתי בתמונות שלו. יש שם תמונה מהמסע לפולין, בקור הגדול. עמר עטוי במעיל פוך שהשאלתי לו, ובכובע חם. התחוור לי, שאני, היום, בביקור בארץ קרה, מצויד בדיוק באותו סט של בגדי חורף. והיה בבגדים החמים הללו משהו שגם חימם את הלב. ביום האחרון, כשארזתי את המזוודה, גיליתי בכעס ובצער שהכובע הלך לאיבוד. מעצבן, ואין שום דבר שאוכל לעשות.

לקראת חזרה, הבית התנחל בתודעה, ואיתו בא הגעגוע. פתאום התגעגעתי הביתה, לאשה, לילדים. ואז עלה וגבר הגעגוע לעמר, שכל כך מזמן שלא ראיתי. ושלא יחכה לי בבית.

חזרתי הביתה. כל אי הסדר מפנה מקומו לבית הישן והטוב. מלון מקום זר מתחלף בבית. אפשר לחזור לאכול ולשתות מה שאני מעדיף. להתחבר למשפחה, לאשה והילדים. תחילה מחוצה לי, ואחר כך בתוכי, אט אט, הכל חוזר לעצמו. חוץ מעמר.

אחרית דבר –

בכיס של אחד הבגדים, במקום שנעלם מעיני, נמצא הכובע החסר. היה נחמד.

יש בעולם שני סוגי אנשים, ומליון שיטות לחלק ולסווג אותם.

למדתי להכיר עוד כמה דרכים לחלק על פיהם את האנשים.

יש את אלה ששואלים אותך "מה שלומך?", ועבורם זאת ברכת שלום. שאלה שכלל לא מצפים לתשובה עליה. לא ממש משנה מה תענה. לעומתם, ישנם אלה שכשהם שואלים הם מתכוונים. כשהם שואלים "מה נשמע?" הם רוצים לשמוע. והם מקשיבים לך.

השבוע פגשתי מישהי מהסוג השני.

ויש את האנשים שמכירים אותי, אבל שלא הכירו את עמר. לא הכירו כלל, או רק בקושי. שאם הם מצטערים, הם מצטערים בעיקר בגללי ובשבילי. שאם הם מכירים את עמר, זה מהסיפורים ומהתמונות. לעומתם, יש את אלה שהכירו את עמר ממש. שדיברו איתו, ששיחקו איתו, שצחקו איתו, שאהבו אותו. שלא מבינים איך יתכן שהוא איננו.

השבוע, פגשתי מישהי מהסוג השני.

ויש את האנשים שפחות או יותר בקשר איתי. שבמישרין או בעקיפין יודעים מה קרה ומה קורה. לעומתם יש את אלה שלא כל כך בקשר. שנפגשים במקרה פעם בשנתיים. שלא נפגשו כבר שנתיים. שלא ידעו כלום.

השבוע פגשתי מישהי מהסוג השני.