אבא של עמר

מזה שנתיים ויותר אני מנסה לתאר במילים את שאינו ניתן לתיאור במילים. כמו הדברים החשובים באמת שהם סמויים מן העין, כך הדברים שמעבר למילים. על כן, הדבר הפשוט ביותר הוא להפנות ישירות לקטע. אי אפשר במילים.

בכל זאת יש לי כמה דברים להגיד. אחד הדברים שאהבתי ביו-טיוב הוא התגובות לקטע. התיאורים של החוויה המיוחדת. ההערצה לז'אק ברל. הסופרלטיבים. עם כולם הזדהיתי. אפילו ההערות הקטנות, כמו מי שכתב "הלוואי הלוואי שהייתי מבין צרפתית, אפילו שאין צורך להבין, כי הכל גלוי וברור". או מי שגילה כי צפה בקטע שוב ושוב מאה פעם. אפילו עם מי שאמר שהוא מת לשיר את השיר הזה (ואם אפשר, כמו ברל).

כשצפיתי בבצוע נבלעתי ונעלמתי בתוכו ובו בזמן הייתי ככל שאפשר להיות. וכל זאת, בצפייה טלוויזיונית וממרחק כזה של זמן. כאן אתה נוכח כיצד יכולה טכנולוגיה לקלוט, לשמור ולהמציא מחדש חוויה עצומה שכזאת. העצמה הזאת הנשמרת, מחפה על, אך גם מחזקת את העובדה שהאיש השר כבר מזמן איננו חי בינינו. מי שיצר כך, ומבצע כך, יכול למות בסיפוק. בכל זאת, עובדת מותו מאירה על אותו המקום לשם נאספים כולם. אני חושב שחייו ומותו של איש כזה הם עבורי סמנים של תקופה. פרטית וכללית. מותו חותם את העבר בחותמת של "שוב לא יהיה". אבל הטכנולוגיה, היא מסייעת  ומצליחה להשאיר בי כזאת חוויה עצומה.

וכשאני מתרחק (בקושי) מהחדר, מהמחשב, והוא ממשיך לשיר בפעם המאה ואחת, ותמונתו מרצדת על המסך, נשארת ההופעה כקולו של עץ בודד הנופל ביער. יש משהו מאד מנוכר בטלוויזיה פועלת ללא צופה. מראות וקולות מהדהדים בחדר ריק מאדם. רק הנוכחות שלי נותנת את המשמעות. ובתמורה, אני זוכה בחוויה מפעימה. אז למשך שתיים וחצי דקות עשינו עסק שבו שני הצדדים מרוויחים.

כבר לפני די הרבה שנים, כשהשידורים היו ממילא בשחור לבן ולא יכולת לדעת אם גם התכנית מצולמת ללא צבעים, שודר ערב אחד המופע של ז'אק ברל באולימפיה. אולי  הייתי אז בתיכון. זה מתאים לזכרון וגם לצבע. וכבר אז נדהמתי כמה חזקה יכולה להיות חוויה של צפיה במופע מצולם של זמר בודד עומד על הבמה. התמונות ההן נחרתו בזכרוני ממש כאילו זכיתי ונכחתי במופע עצמו. שמחתי להיות מובל לאותם קליפים.

הכל משום שערב קודם לכן, בדרכי הביתה שמעתי את השיר הזה, והוא טלטל אותי כך שישבתי, חיפשתי וצפיתי. שוב ושוב ושוב. טכנולוגיה.

משורר. מלחין. מבצע. זמר. שחקן. בן אדם. מבלי לדעת  דבר על האדם שמאחורי התמונות, וללא כל צורך לדעת. בן אדם גדול. אני יכול רק לאהוב אותו. ואם יש משהו שם, מעבר, אולי אפילו עמר פגש אותו.

אתה רוצה שלילד שלך יהיה את הכי בעולם.

הכי טוב בעולם.

הכי יפה.

המצבה הכי יפה בעולם.

ההספד הכי מרגש.

העצב הכי עמוק.

הכל בשביל הילד שלך.

בשנה הזאת, בראשונה, לא הדלקנו נרות בבית. בחנוכה. אצל אחרים כן, אבל בבית לא.

כמו לשיר. אני זמר מקלחת – אוהב לשיר להנאתי. אבל לשיר זה כמו להבעיר אש. מרגע שהיא בוערת צריך רק להוסיף עוד עצים, אבל כדי להבעיר אותה בתחילה דרושים מאמץ והתכוונות. דרושה אנרגיה. הנה כך, הפסקתי לשיר. האנרגיה המבעירה את השירים היא מעולם השמחה. הייתי אומר שלשיר זה להבעיר ענף חדש מאש שכבר קיימת בתוך עצמך. רק לגעת והשיר בוער. והאש הזאת המדליקה את השירים, שהייתה בי פעם, כבתה. יצא לי בכמה הזדמנויות לשיר. אלא שאז באה אש מבחוץ והבעירה אותם. האש הפנימית המבעירה את השירים- היא כבתה.

אותה אש עצמה, אשר בנויה משמחה, משמשת להדלקת הנרות בחנוכה. הדלקת נרות, וחג, ושירים. ובשנה הזאת לא יצאה אש ולא הדליקה את הנרות.

כמו המקומות שבהם אני נרתע מלגעת, אינני יודע מהו הדבר. האם אני נרתע מחוויה כואבת ומאיימת או פשוט חושש שאותה חוויה תתנקה ותתעצב מחדש ממרכיבים חדשים. האם אני נרתע מזכרון או משכחה. לא שחשבתי על הדברים האלה והחלטתי כך או אחרת. פשוט, האש לא יצאה והנרות לא דלקו.

יש משמעות לכך שהדברים קרו מבלי שנתתי לכך את הדעת. יש בכך הליכה זהירה על הקרח. עקיפה של נקודות חיכוך. חלחול לתוך השיח הפנימי של מה שקורה בעולם החיצוני. העולם והסביבה ששם עוקפים בזהירות אך בבטחון את נקודות הסיכון. מה שמובן כאשר הוא קורה ביחס לאחרים מעורר תהיות ביחס לעצמי. בהליכה על הקרח אפשר לבחור את המסלול הבטוח והיציב ואפשר לחפש את הקרח הדק. לא כדי להסתכן אלא ממש לחתור לקראת הנפילה אל המים הקפואים. אל העצבים החשופים. הכאב המכה בעצבים החשופים זועק חיים. אין כמו הכאב להזכיר לך שאתה חי. הנסיגה מהכאב היא נסיגה. לרגע אני מבין את אלה המרגישים הכרח לפגוע בעצמם פיסית על מנת להרגיש. לפרוץ בכח את המעטה המגן עלינו. לא לכאב אני מתגעגע אלא למה שהיה כרוך בו. התהליך שבו הכאב הולך ומתעמם, שבו אתה כביכול חוזר לעצמך כרוך במסע מתמשך בזמן. מסע שבו אתה הולך ומתרחק מראשיתו, והרי המסע בזמן כוון אחד ויחיד יש לו. אבל הגעגוע מושך אותך בדיוק לכיוון ההפוך - אחורה. הנה כך אתה נוסע בעל כרחך, ממשיך, ובה בעת רוצה לחזור. אפילו כברת דרך. אפילו רק עד לאותם ימים של כאב עצום אבל של זכרון טרי וחי. למרחק של כמעט נגיעה.

באחד מימי החנוכה הוזמנו לארוחת ערב, ובה, בין היתר, התבקש כל אורח לספר על נס שקרה לו.

מה אומר? באותה נקודה שבה החיים חורגים ממהלכם התקין, השגרתי, ומתחזים כאילו יד נעלמה התערבה בהם, לא הרגשתי בכלל כמי שקרה לו נס. אני האחרון שירוץ לספר על נס שקרה לו.

אז במקום לספר על נס, שלא קרה לי, כתבתי את הקטע הזה.

______________________________

- בוא הנה, גבריאל. מה הסיפור עם מאיר הזה? מה הוא רוצה?

- נס. הוא רוצה נס.

- נס? כמה סוכר? מה הוא רוצה?

- רוצה שתעשה לו נס. הוא רוצה להיות בעל נס.

- כן. כל היום מתפלל ומתחנן לנס. אבל למה? מה הוא צריך את הנס הזה? מה חסר לו בחיים? הוא לא מבין שנס זה לא דבר טוב? נס מציל אותך מצרות. נס הוא כמו תרופה למחלה. כדי לקבל תרופה צריך לחלות. הוא בריא. למה לו להיות חולה?

-מממ… הוא חושב שאם יתרחש לו נס, יסתכלו עליו אחרת. אתה יודע, צריך להיות חולה כדי להעריך את הבריאות. יסתכלו אחרת גם עלינו. עליך. אנשים היום כבר לא כל כך מאמינים. לא מאמינים בניסים. לא מאמינים באלוהים. הכל רק על פי חוקי המדע וההגיון. העולם הולך ופוחת. אין אמונה. אין מוסר. ניסים זה משהו מהאגדות. מהעבר הרחוק. אם נארגן איזה נס גדול, כבר לא יוכלו להתעלם ממנו. לא יוכלו להתכחש. האמונה תנצח את המדע, ובגדול. ביום ההוא יראו כולם את הנס הגדול ויאמינו באלוהים. נס אחד גדול זה כל מה שדרוש.

- נס גדול. כבר היה פה נס גדול, לא? זוכר את פך השמן שהיית ממלא כל לילה? מה יש להם שם היום? מכוניות שנוסעות על דלק? נו, בא נמלא את המיכל של מאיר הזה, שיסע שמונה ימים. היום זה בכלל נס משתלם, הא?

- למאיר אין אוטו. זאת אומרת יש לו, אבל הוא בשלילה. להרבה שנים. הוא נוסע רק באוטובוסים. צריך נס של אוטובוסים. גם לא כל כך מרשים הקטע של השמן. לא היום, עם כל החידושים, וההמצאות, והתכניות בטלוויזיה. צריך נס מרשים. גדול. שכולם ידברו עליו כל השבוע.

- נס של אוטובוסים? זה סיפור לא כל כך נעים. אבל נלך על זה. טוב, שמע. תעלה אותו על אוטובוס. לך על מקום הררי. אולי ניסע לירושלים. עיר הקודש. בעצם נלך על צפת. ירושלים זה קצת שחוק. תוריד את האוטובוס לתהום, ותשמור על מאיר. תוציא אותו בלי אף שריטה.

- אוקיי. אני אגלגל אותו עם האוטובוס, וישאיר את הקופסא שלמה…

- אתה לא יכול להשאיר את האוטובוס שלם. זה לא נס לצאת חי מאוטובוס שנשאר שלם, נכון? תרסק את האוטובוס לחתיכות. ותשרוף אותו. זה נראה הרבה יותר מרשים עם האש והעשן.

- ומה אם יהיו עוד אנשים באוטובוס?

- אם יהיו? מה זאת אומרת "אם יהיו"? אתה לא מבין? לצאת חי מאוטובוס ריק זה לא נס. נס זה רק אם אתה יוצא חי מאוטובוס עמוס. חמישים גוויות, ונס אחד. זה נס. על זה לא יפסיקו לדבר כל השבוע.

- חמישים אנשים?

- אתה צודק. חמישים זה מרשים אבל לא מספיק. בא נעלה על מטוס. מאתיים וחמישים נוסעים. מעתה אמור "ביבשה נס של חמישים הרוגים, ובאוויר נס של מאתיים וחמישים". להציל אותו ממטוס שמתרסק זה נס. אתה יודע לארגן את זה נכון? תשאיר אותו קשור לכסא ותפיל אותו על עץ מרופד בענפים רכים. ותעשה את זה על הר מושלג. הוא יצא מזה עם כמה שריטות.

- אבל מה עם שאר האנשים? בשביל נס לבן-אדם אחד נצטרך להרוג מאתיים וחמישים אנשים?

- ככה זה גבריאל, מה לעשות? בלי להרוג מאתיים וחמישים לא יוכל להיות נס. ככה זה בחיים. שום דבר לא בא בחינם. לך, תן לבנאדם את הנס שהוא מבקש. חוץ מזה, רק מאתיים ארבעים ותשעה. לאחד קורה נס, נכון? ידברו על זה חודש.

- כשאני חושב על זה, לאוניה אפשר להכניס אלפיים חמש מאות. אם נטביע אוניה עם אלפיים חמש מאות נוסעים זה יהיה נס לשנה. בעצם אולי ניקח את האנייה הכי מפוארת בעולם, הכי מפורסמת, בהפלגת הבכורה שלה. על נס כזה ידברו מאה שנים, לא?

- כן. עשו איזה סרט עם משהו כזה. אבל למה לעצור כאן? מה הם מאה שנים? להביא אנשים לתוך הים צריכים אניה, ומקסימום יש לנו כמה אלפים. למה שלא נביא את הים לאנשים? ככה נחולל נס של שלוש מאות אלף. כמה שנים ידברו על זה? איזה כיף למי שעושים לו נס של שלוש מאות אלף? יעשו ממנו קדוש גדול.

- אין גבול לניסים. אין גבול לגדולתך. אז למה אנחנו מחכים?

- האמת? סתם לא בא לי. בסוף עוד נטביע שלוש מאות אלף איש וידברו על זה שנה בקושי. אתה חושב שהם יסתדרו שם בלי נס?

- מה שתגיד אלוהים. מה שתגיד.

- תכין לי קפה. נס. בלי סוכר. נס אמיתי צריך להיות מר. ותביא סופגניות.

הזמן האהוב עלי הוא שישי אחר הצהרים. תמיד יש בו אור של שלווה. שקט בעולם. מוזיקה נעימה בכל הרשתות ברדיו. היום כבר מרופד בכמה שעות של חופש וריחוק ממטלות היומיום. וקדימה, במבט קדימה מחכה יום שלם של מנוחה. שום דבר לא מאיים על גבולות הבטחון של השקט הזה. אם יש נקודה מדויקת של רוגע זוהי הנקודה. שישי אחר הצהריים. שעה של קסם.

צריך לאהוב בצורה מוחלטת את הרוגע של יום שישי כדי להבין את הכובד של מוצאי שבת. אחרי שכבר החשיך. השבוע כבר פולש לתוך המנוחה. מודיע – "זהו. נגמרה החגיגה". אמנם לפנינו עוד כמה שעות של שקט רועש אך המודעות כבר נחשפה והקסם פג.

שישי הוא זמן של התכנסות. אני מתכנס בעצמי, ואחר כך המשפחה מתכנסת לסעודה. ארוחת ערב של יום שישי. ובמוצאי שבת החבילה מתפרקת. יום לא סדיר מסתיים בערב היחיד שבו אין ארוחת ערב משפחתית. ארוחת בוקר בעשר. ארוחת צהריים בארבע. ואין ארוחת ערב. בערב כל אחד פורש לענייניו. מתנתקים זה מזה. הנה, עמר במחשב למעלה. רחוק. מנותק.

כל זה היה פעם. בימים רגילים. היום, הריקות של מוצאי שבת הרבה יותר רחבה. ועמוקה. ועמר הרבה יותר למעלה. יותר רחוק. יותר מנותק. עדיין, מוצאי שבת נשאר הזמן המדכא ביותר בכל השבוע.