אבא של עמר

בחודש מאי, בטיול ליום ההולדת יצאנו מחניון אצבע וצעדנו במעלה נחל אורן. אחר כך עלינו לרכס שממול, התחברנו לשביל ישראל וחזרנו לאורך הרכס שנקרא רכס כרמיה. נשרף. בחלקו. שם אגב מסתיים המסע לאורכה של אשה בורחת מבשורה.

שנה קודם, מחניון החי-בר, ליד האוניברסיטה, ירדנו לכיוון נחל גלים ומשם עלינו לשוויצריה הקטנה. נשרף. בחלקו.

שנה קודם, ירדנו מניר-עציון לנחל בוסתן, מערבה, עד למערת אצבע. נשרף. ברובו.

את הטיולים בכל שנה אנחנו עורכים בהר הכרמל. כל טיול אני מקדים בכמה מסלולים ונסיונות. נחל אורן. הר ערקן. הר שוקף. נחל רקית. נשרף. נשרף. נשרף. נשרף. נשרף.

הטיול הראשון היה לנחל יגור, זה שבהר הירוק תמיד. שנשאר ירוק, כמו תמיד. עם זכרון של אושר קטן.

הטיולים בכרמל באים מהזכרון ומהאהבה. לאן שיכולתי, סחבתי את הילדים. מי שרצה. מי שהסכים.  ועוד הרבה, המון, הליכות וצעידות, בדד, בתוך הירוק.

מה שרציתי לומר הוא שהכרמל, עבורי, הוא אחת הסיבות לרצות לחיות.