אבא של עמר

הימים, לפני כעשרים חמש שנה, ואני סטודנט בטכניון. התגוררתי במעונות, וחייתי חיים מאושרים. בימים ההם, באחד מימות שישי (שכבר אז היה האהוב בימים) נתקלתי בשיר במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות". הייתה זאת אחת הפעמים הבודדות שנתקלתי בשיר שהיה כל כך ראוי, וכל כך נגע בנפשי, שגזרתי אותו מתוך דפי העיתון ושמרתי. משך שנים שמרתי את השיר הגזור מן העיתון, עד ששוב לא מצאתיו.

זכרתי אותו כמעט בעל פה. שיר של אברהם בלבן על אמא שכולה. השיר כל כך ריגש אותי תמיד, שאם ניסיתי לחזור עליו בקול, לספר אותו, היו המילים נעתקות מגרוני, והייתי מבקש לי אוויר לנשימה. והשיר שככה נגע בי, לא ניבא לי שאהיה בעצמי לאבא שכול, ואפילו לא לסתם אבא.

מאז אותם ימים צץ והופיע האינטרנט. עולם של חיים, אנשים, קשרים ובעיקר מידע. מקום שאפשר למצוא בו הכל. מדי פעם הייתי נזכר בשיר ההוא ומנסה למצוא אותו. המדור לחיפוש שירים קרובים. ללא הצלחה. עד היום.

היום, שוב נזכרתי בשיר. היום שוב חיפשתי. היום הצלחתי. באתר של העיתון הדתי "מקור ראשון", בפרויקט של אנשי רוח המציגים שיר עברי הקרוב לליבם. כך כתב שם אורי אורבך:

אברהם בלבן / '12.10.1978'

"שנים-עשר באוקטובר, אלף תשע מאות שבעים ושמונה. בשק"ם תל-אביב אשה שחוחה כותבת/ תאריך על צ'ק/ כותבת: 12.10.1973 שבעים ושמונה גברת, לא שבעים ושלוש./ קורא הקופאי, צוחק, קופא על מקומו, מלחש: מה אפשר לעשות גברת, מה אפשר לעשות".

זהו צילום של גזיר עיתון ישן השמור ומודבק ביומני. השיר הקטן והנוגע ללב הזה, שפורסם לפני שנים במוסף ספרותי של עיתון צהריים, זורק אלומת אור על אם שכולה שהזמן קפא אצלה בתאריך של נפילת בנה במלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 73'. תגובותיו של הקופאי - קורא, צוחק, קופא, מלחש -מלמדות משהו על תחושת ההזדהות והמפגש של החברה הישראלית עם הנופלים ובני משפחתם.

במסגרת ארועי שנת החמישים שלי, הלכנו להופעה של יהודית רביץ. איזה כיף של הופעה. היה נפלא, לא פחות. אומר מייד שהדבר היחיד שהיה יכול להיות יותר טוב היה אם היינו ממוקמים קרוב יותר לבמה. בעצם גם השירות ב'זאפה' (למרות שהעובדה שמגישים שםWeissBeer  אמיתי מאפשרת לסלוח להם).

אם היינו יושבים קרוב, היינו יכולים לראות ליהודית את הלבן בשיניים. אולי מקרוב, הייתי רואה איך נראית זמרת רוק שחגגה חמישים שבוע לפני. מהמקום שישבתי, זאת פשוט הייתה יהודית רביץ. בת בלי גיל. אלמותית, מעל לזמן, כמו השירים שהיא מבצעת. מהמקום שישבתי, ובטרם יחייב אותי משרד הרישוי לרכוש משקפיים, עמדה על הבמה אשה עם גיטרה, מקרינה חם ומוסיקה, ובעיני היא נראתה כמו מדונה שיצאה זה עתה מתוך ציור של ליאונרדו.

לשמוע מוסיקה, לחוות מוסיקה בהופעה, זהו סם חיים. גלים של חיים היו באוויר. ההנאה גדולה פי אלף כשכל השירים כל כך מוכרים. השיר על הבמה והשיר המתנגן בלב צועדים זה עם זה, יד ביד. לא רק אנחנו. כל הקהל מכיר בעל פה. ומצטרף. בקטעים שיהודית שתקה, נשמע הקהל (בעיקר הבנות) כמו מקהלה משובחת שמתאמנת לפחות פעמיים בשבוע.

מבחינתי, שום סופרלטיב לא היה מיותר. היה כיף. אפילו אם היינו היחידים שבכו כשהיא שרה את "מישהו".

מישהו, מישהו דואג

 דואג לי שם למעלה.

 בא והדליק כמה כוכבים

 והם נופלים אחד אחד.

 אנו סובבים בשתי דרכים שונות

 יום ולילה לאורכן

 עייפים ורעבים ומחכים לאות

 בנתיבי אבק וזמן

 אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות

 נפגש בתום ימים רבים,

 בתום הרבה לילות

 אני יודעת שאתה קרב עכשיו

 אביב חלף, קיץ נאסף

 והגשם שב.

 מישהו, מישהו דואג

 דואג לי שם למעלה

 בא ואסף כמה כוכבים

 השיב אותם אחד אחד.

 אנו סובבים בשתי דרכים שונות...

את השיר, שאת מילותיו חיבר אהוד מנור, השמענו בשבעה של עמר.

נכון שכולם מכירים בעל פה, אבל למי שירצה, אשלח את השיר באימייל.

יש את אותו המקום בדרך לעבודה שאני עוצר בו יום יום.

הטקס כמעט קבוע -

מחנה את הרכב

מעביר לניוטרל

מושך הנדברקס

מכבה מנוע

משחרר חגורת בטיחות

מכבה את המוסיקה

ואז, בתוך השקט, מדבר.

המוסיקה, היא המוסיקה של עמר. אותו התקליט מנגן שוב ושוב, חוזר אל עצמו.

היום שיניתי משהו ממנהגי.

כשכיביתי את המנוע והשתרר השקט, התקליט החל מנגן את הקטע הראשון. בתוך השקט שבאוטו ישבתי והקשבתי. נוקטורנו של שופן. בהיתי בנוף מבעד לחלון. הפסנתר מנגן, ואני בוהה בהר הירוק. אחר כך, עברתי לחלון אחר, שנשקף ממנו נוף אחר. עצים וצוקים. ובחלון ממול, חורשת חרובים. במראה, מטע זיתים. מקשיב למוסיקה ועובר מנוף לנוף. עובר ומתעכב. כמו מצגת. יופי פוגש יופי.

כשהסתיים הקטע, נפרדתי מעמר ונסעתי לדרכי.

האוסף שמתנגן אצלי באוטו הוא זה שהכנו בתום שנה ללכתו של עמר. הקטע הפותח הוא הנוקטורנו מס' 20 בדו דיאז מינור של שופן. זה הקטע שפתח את טקס הזכרון שערכנו. כדי להבין למה בחרנו בו צריך פשוט להקשיב לו.

בשבועות שיבואו, אספר עוד על הקטעים המוסיקליים שבחרנו ללוות בהם את טקסי הזכרון שערכנו.

מקישור לקישור, מקריאה לקריאה, הגעתי לספר שירים שכתבה אמא עצובה לבנה, ארז, שנפל בלבנון. שירים נוגעים ועצובים. כל כך קל לי להזדהות. אני קורא את השירים על ארז, ולנגד עיני רואה את עמר. יחד אתה בוכה את אותן הדמעות. הם בני אותו גיל כמעט. רק שלוש שנים מפרידות ביניהם. ועכשיו הם יחד.

אחר כך המשכתי לאתר לזכרו של ארז. קראתי עליו מעט. הוא נפל במלחמת לבנון הראשונה. אנחנו בני אותו גיל כמעט. חמש שנים מפרידות בינינו.

אז מי חבר של ארז, עמר או אני?

רק הפרדוקס של המוות והניתוק מרכבת הזמן הדוהר, יוצרים את הבלתי הגיוני הזה, שמישהו יכול להיות בן גילם של עמר ושלי גם יחד. לתמיד.

כשמתאפשר לי, אני אוהב לטייל בכרמל, בעיקר בבוקרי שישי. יצאתי השבוע לשביל שכבר הייתי בו. הפעם הקודמת כבר הייתה לפני שנים מספר. כך יכולתי ללכת, ליהנות מהמסלול וגם להיזכר. כמובן שפע פרחים, ונופים, ואויר צלול. וזיכרונות מהפעם האחרונה. זכרתי אפילו את המקומות שעצרתי לצלם, ואת מה שצילמתי. זכרתי איפה הזעתי ואיפה התאמצתי (טוב זה קל, גם היום הזעתי והתאמצתי באותם המקומות). כמו כל חבילה של זיכרון הלוקחת אותי כמה שנים אחורה, אני חש את הדבר האחד שמבדיל בין אז לעכשיו. אני הולך, ועמר איתי, בתוכי.

נזכרתי בפעם הראשונה שהלכתי בשביל הזה. עם אשתי. הורים לעתיד. הטיול האחרון לפני הלידה הראשונה. אז לא ידענו דבר ממה שיהיה, מן הטוב ומן הרע. רק צעדנו, זוג, וילד לעתיד נישא בבטן אמו.

כעת אני צועד, נושא בקרבי ילד של העבר.

מגדיר תחילתה וסיומה של תקופה. אורז חיים שלמים בין שתי צעדות קצרות. סוגר מעגל. מחפש את הדומה והשונה.

אז ועתה. ילד בבטן. ושקט בחוץ.

יום אחד המחשב בעבודה פסק מעבודתו. לא נדלק. שבק ומת. הבאתי אותו לאנשי המחשבים. הסתכלו, בדקו, ופסקו שהבעיה לא ניתנת לתיקון.

מה עשו?

לקחו מחשב אחר, מאותו דגם בדיוק, והחליפו את הדיסק הקשיח. רק את הדיסק העבירו מהמחשב הישן. שם יושבות כל התוכנות וכל ההגדרות. שם נשמר כל המידע. שם שוכנת הרוח. כל היתר, זה מה שנקרא "ברזלים". כל היתר הוא חומר.

קיבלתי מחשב חדש עם דיסק ישן. הדלקתי, והכל חזר לקדמותו. נראה, נשמע ומתנהג בדיוק כמו קודם. איבדתי יום אחד של עבודה.

כל כך פשוט וקל.

אם נשמור גבוי מלא של המידע על הדיסק, לעולם לא נאבד את המחשב, את מה שיש בו, את מה שהוא יכול לעשות.

אז למה אנחנו לא בנויים כך? מי אמר שאנחנו מתוכננים כל כך בחכמה? למה אצלנו אי אפשר להעביר את הדיסק, וזהו? למה אצלנו אי אפשר לשמור גבוי?

במכשיר האלקטרוני הכי פשוט שיש שמים סוללה לגבוי. לשמור על הדברים החיוניים גם כשאין חשמל. מה כל כך מסובך לשים סוללה לגבוי? סוללה טובה, בלי להתקמצן? מי בנה אותנו? מי שכח לשים סוללה לגבוי? מי תכנן אותנו כך ש-15 דקות בלי חמצן והכל אובד, ואין דרך חזרה?

היום אני ועמר וכל המשפחה חגגנו.

למרות חיבוק אחד שהיה מאד חסר - של ילד שיתכופף אלי ממרום קומתו - חגגנו.

בהרכב המשפחתי הקטן והאוהב מצאנו סיבה לחגיגה.

ניצלנו את ההזדמנות שהיום חלפו בדיוק חמישים שנה מיום שנולדתי - וחגגנו.

יש בי עכשיו דברים שאני לא מוצא להם מילים.

אבל היום, אני ועמר וכל המשפחה חגגנו.

***

וישראבלוג יודע.

פתאום, נכנסתי לבלוג, ואז אני שם לב, בפינה למעלה, היכן שרשום הגיל שהוא כבר יודע.

אולי אצטרך להפעיל כמה קשרים כדי להשאר חבר בטבעת של אתגר גיל הארבעים.

התלהבתי כבר בפעם הראשונה שראיתי אותם. לא זוכר בדיוק מתי זה היה. הבאתי אותם מחו"ל. מדבקות קטנות בצורת כוכב שזוהרות בחושך. מדביקים אותן על התקרה. כשדולק האור צבען לבן כמו התקרה ולא מבחינים בהם בכלל. וכשהאור כבה ומשתררת חשיכה הם זוהרים. בתוך האפילה, התקרה מלאה בכוכבים זוהרים.

לכל ילד יש בחדר כוכבים על התקרה. כשהוא שוכב לישון, כשמכבים את האור, הוא יכול לראות אותם. לישון עם הכוכבים.

הם נמצאים שם כל הזמן, בדיוק באותו המקום, ובכל זאת אנחנו לא מבחינים בהם. הם נדמים לנו כחלק מהתקרה. רק כשכבים האורות פתאום הם שם בהמונים, מאירים ומזהירים.

העולם שבו אני חי השתנה. האור כבה. משכבה האור אני מבחין בדברים אחרים. כאן אני שומע מאיש יקר אחד על ילד שהיה לו ואיננו עוד. וזה מספר שהיה לו אח צעיר שנשאר ילד לתמיד. זאת מספרת על הנכד שלה. וזה, על חבר לספסל הלימודים. ומישהי כותבת על בנה שככה סתם, בלי סיבה, איננו עוד. וההוא שלח יד בנפשו. פתאום אני מגלה כמה רבים חיים כך בינינו. כמה רבים אינם. כמה הם היו נעלמים מהעין כל עוד זרח האור. פתאום אני מביט ורואה את כולם.

הכוכבים שבשמיים, הרי גם הם כמו הכוכבים שעל התקרה. גם הם שם כל העת. אם נישא מבטנו הם יהיו שם אך לא נוכל לראות אותם. אור היום מסתיר אותם. רק בחשכת הלילה הם מופיעים. האור מסתיר והחושך מגלה. הרי זה הפוך ממה שהורגלנו לדעת. הרי זהו עולם הפוך.

כל המתים עוזבים אל עולם הפוך. לכל אחד יש את מתיו, ולמתים יש את אלה הזוכרים. אחר, גם אלה עוזבים, הזכרונות איתם. נשארים המתים, חפים מזכרון, והם ככוכבי השמים לרב. הם כוכבי השמים. בלילה רואים את כולם.

בחדר של עמר עדיין הכוכבים על התקרה. בכל לילה הם זוהרים כשהאור כבה. אבל אף אחד לא רואה אותם.

בילדותי זה היה בעיקר מחבואים. היום יש סדרות ריאליטי. הרעיון דומה. השרדות. בהתחלה כולם בתוך המשחק. אחר כך, אחד אחד, יוצאים. עוד אחד ועוד אחד ועוד, עד לאחרון. האחרון ששורד מנצח.

כל עוד אתה בתוך המשחק הדברים נראים משם. בתוך התחום הצר, בתוך המרחב והאפשרויות המצומצמים. כל עוד אתה נשאר במשחק אתה ממשיך במתח, בלחץ, במאמץ. כאשר אתה יוצא אתה הופך לצופה מבחוץ. עולה ליציע וצופה משם בזירה. הדברים מכאן נראים אחרת. היער נראה קבוצת שיחים. המחבוא המצוין חשוף לעיני כל. השחקנים מתנהלים לנגד עיניך, ואתה רואה את התמונה כולה, יודע בדיוק מה הולך לקרות.

בכל פעם נפסל עוד משתתף ועולה אחר כבוד ליציע. שם הוא פוגש את כל חבריו שפרשו לפניו. הוא לובש בגדים נוחים, מחליף חוויות, מתלוצץ, עובר לעמדת הצופה ועוקב אחר השחקנים שנשארו במשחק. כשהם יפסלו ויצטרפו אליו הוא יקבל את פניהם בצחוק גדול.

נחמד לראות את החיים האלה כזירת משחקים, כמרוץ עכברים במבוך.

נחמד לחשוב שמי שיצא בתחילת המשחק רק חסך לעצמו מאמץ וזיעה.

נחמד להיפגש ביציע.

המלט.

אותלו.

רומיאו ויוליה.

טרגדיה. מוות. מלחמה. גורל בלתי נמנע. אויבים. שנאה. קנאה. רצח. תאווה.

איך הפליא המחזאי לתאר את האדם בשפלותו ובאסונו. איך מצא את המילים המדויקות ביותר לתאר את החוויה האנושית.

אתה יושב באולם ולנגד עינייך מתחוללת טרגדיה. הופכת קרביים. מטרידה. מתריסה. הסוף תמיד הוא הקשה מכל. כזה טיבה של הטרגדיה האנושית.

סוף. המסך יורד. הקהל מוחא כפיים.

והמסך שב ועולה. השחקנים חוזרים. הנה כל החיילים המתים קמים על רגליהם. הנה האויבים המרים אוחזים ידיים ומשתחווים. הנה הנבל מגיע בצעד קל וזוכה לתשואות סוערות. הנה הם הגיבורים הראשיים. מאוששים, תמירים ויפים, צועדים בחן לקדמת הבמה.

משתחווים. קדים קידה עמוקה לקהל. מנופפים לשלום בחיוך של מנצחים.

לאחר הסוף הרע של המחזה, מגיע הסוף של אחרי הסוף. המתים קמים לתחיה. האויבים מתחבקים בחיבה. כל הנבלים חביבים. זאב וכבש. אחרית הימים. וזה נעים ומרגיע ומבטיח.

מה הפלא שגם בחיים אנחנו מצפים לסוף של אחרי הסופים. אחרי שהכל נגמר, שוב נפגשים כולם. צוחקים על מה שהיה. הרשעים מסירים את המסיכות. העצובים מחייכים. כולם מאושרים. אחרית הימים. גן עדן.

כמה טוב לדמיין את הסוף של כל הסופים. איזה רווחה עצומה. איזו הקלה מרגיעה. איזה אושר עילאי. איזה סבלנות של ברזל צריך כדי לחכות.

איזו אכזבה לגלות שאין כזה סוף.