אבא של עמר

ישנם רגעים בהם אותם תחושות ורגשות השמורים בדרך כלל לבני המשפחה מתרחבים ומכסים ציבור גדול הרבה יותר. אתה נמצא שם ומרגיש כאילו יש לך משפחה ענקית. כך למשל בחגיגת הנצחון של הקבוצה האהודה כמו גם בתוגת התבוסה. כולם שייכים לאותה המשפחה.

אם יש לך ילדים בבית הספר יזדמן לך לקחת חלק במספר חגיגות וארועים בכל שנה. בבית הספר אצלנו אחד השיאים הוא "הערב המרכזי". זהו מופע של תלמידי האולפן למוסיקה וכל פעם הוא מתמקד ביוצר אחד שהוא גם אורח הכבוד של אותו הערב. השנה בחרו לסכם ולכסות שישים שנות זמר עברי. עשרות נערות ונערים עולים ויורדים מהבמה. מנגנים, שרים ורוקדים מתפוצצים מכשרון, שמחה ואנרגיה. האולם מלא מפה לפה. הורים, מורים, חברים, משפחות. בערב כזה כל הלבבות פועמים יחד. כל אחד לעצמו, לילדים שלו, ולאחרים, להורים והילדים האחרים. כולם נוטלים חלק, יחד ולחוד. שמחת בית-ספר עם ראש נקי מטרדות, עם מיצוי שלם של הרגע הזה והרבה הבטחה מתוקה לעתיד. כל המשפחות מתרחבות. כל ההורים והילדים הופכים למשפחה אחת גדולה וכל מי שנמצא שם מוצא את מקומו ומרגיש שייך. שלמות מדויקת, כמו קהל היושב באולם – לכל אחד יש את מקומו, לכל מקום יש את מישהו.

בכל מופע כזה ישנו יוצר מוזיקלי המשתף פעולה ותורם מכשרונו לבניית הערב. השנה היה זה רמי קלינשטיין, עם חיוך חמוד והרבה חם וחכמה. בסוף הערב, לאחר שעלה על הבמה לקבל תודה ולברך, התיישב ליד הפסנתר ושר שיר אחד. הערב הסתיים בשיר שהוא תקווה וברכה והקהל מצטרף לפזמון "לה לה לה". הערב הסתיים ב"שתשאר צעיר לנצח" וכל מי ששר ושמע היה בטוח שזאת ברכה אפשרית.

עמר התגלח פעם אחת או פעמיים. זה הכל. גילוח, זה עוד אחד מהדברים שהוא לא יעשה.

אני מתגלח בערך כל יומיים. מזה שנה. אחרי שנות זקן רבות, וכוונות מרובות, התגלחתי ביום בו מלאו לי חמישים. כשהחלטתי באופן ספונטאני, התגלחתי במה שהיה. אחת מחבילה של סכיני גילוח פשוטות, חד פעמיות, שהייתה בבית. את הסכינים קניתי בשביל תם, שהביע עניין בגילוח ראשון, כמה חדשים קודם לכן, והן נחו בבית ללא שימוש (כשפג אותו עניין). קניתי אותם ערב אחד כשחיפשנו סרט שגיא ביקש ונכנסנו לקניון הראשון שהזדמנו לקרבתו. זה היה הקניון שליד בית חולים העמק. באותו אחר צהריים היינו בבית החולים. היה זה היום בו פרצה המלחמה. ביום ההוא הזמינו אותנו לבית החולים לקבל את הדו"ח של וועדת הבדיקה.

בכל פעם שאני מתגלח נגללת מאליה כל המחרוזת הזאת. לא בכל פרטיה אלא כיחידה אחד שלמה. בכל פעם שאני מתגלח משהו מעמר מהדהד בתוכי. ועמר התגלח רק פעם אחת או פעמיים.

עשר נשמות ירדו לעולם. תשע לקח החתול, ולנו נשארה רק אחת.  לפעמים זה לא מספיק.

יום אחד היו תמי וגיא אצל אחד השכנים וחזרו משם עם חתול, פוקי-סאן שמו. היתה לו פרווה כהה עם

סימני חלודה, גופו רזה, ראשו קטן ואני ועמר לא התלהבנו ממנו. בכל זאת הוא נשאר אצלנו וברב קולות נבחר לו שם חדש – ייגר. מכל החתולים בבית הייתה לו הפרווה הכי נעימה ועם הזמן למדנו למרות הצבע המוזר לאהוב את פרצופו. בגלל מבנה הגוף המיוחד והראש הקטן יחד עם האופי המחורבן שלו העליתי את הסברה שהוא בעצם חתול סיאמי בצבע כהה. עם הזמן, הופיעו אצלו שערות בהירות מרובות וכך גם הצבע שלו אכן הזכיר במשהו חתול סיאמי.

לייגר הייתה יללה חלודה. בימים הראשונים חשבנו שהוא אילם לחלוטין. אחר כך התחלנו לשמוע מן צרצור מוזר, צרוד וחורק שהיה אמור להיות יללה. בלילות היה לו מנהג לטפס על גג הבית להתייצב מעל לחלון ולאמר משהו. למרות שקולו היה לא יותר מלחישה צרודה הייתה לו תכונה לחדור כמו צעקה ותמיד הייתי שומע אותו היטב, גם מתוך שינה. אף פעם לא מצאתי הסבר לכך, איך צליל כל כך שקט יכול להיות כל כך חודרני.

הוא כן ילל בקול כשפרחה נשמתו הראשונה. פעמיים בשבוע היה עמר יוצא לאימון טאיקוואנדו. בצאתו היה מקפיד לסגור אחריו את השער כדי שהכלבים לא יוכלו לבוא בעקבותיו, אבל ייגר היה עובר בקלות דרך הגדר ועוקב אחריו. יום אחד, כדי שלא יוכל יבוא, סגר אותו עמר במרפסת. היללות הרמות יחד עם ריח חריף ושלולית צהובה על הרצפה הסבירו מה קרה. ייגר ניסה דרכים שונות לצאת מהמרפסת הנעולה, זינק על המדפים והפיל בקבוק עם נוזל ממיס שומנים. החומר החריף התפזר על הרצפה וייגר בעקבותיו, מטייל בתוך השלולית. כפות רגליו הפכו לכוויה אחת גדולה ונשמתו הראשונה פרחה והלכה לה.

למרות מידותיו הקטנות הקפיד תמיד להציק לחתולים האחרים כדי לרמוז לי שעלי לכנותו ייגר המניאק.

בשבוע של הקור הגדול והשלגים והגשמים הוא נעלם. יום אחד לא הופיע לארוחת הבוקר, גם לא ביום למחרת ולא אחר כך. בשיא החורף נעלם ולא השאיר זכר. אחר באו ימים בהירים ועוד גשמים וייגר לא חזר. הגיע גל החורף השני, זה עם השלגים שהבטיחו ולא קיימו, ושוב היה קר וייגר לא חזר. שלושה שבועות חלפו והוא פשוט נעלם.

ובוקר אחד פשוט שב והופיע. הגיע לארוחת הבוקר, כאילו כלום. רזה מאד, פרוותו רטובה ומוזנחת ועין אחת חסרה והוא, משמיע צרצור חלוד, מתחכך בין הרגלים וקופץ לאכול. הכלבים מרחרחים בעניין רב. הם מגלים באפם את מה שאנו מבינים בדרך אחרת. ייגר איבד את נשמתו השנייה.

שוויון הנפש שלו בעניין העין החסרה עבר גם אלי. אפשר להמשיך גם בלעדיה. הוא שורד אמיתי. לפחות כל עוד יש די נשמות באמתחתו.

חשוך ואתה לא מבחין בדבר גם הוא נמצא ממש מולך, כאילו אין כלום. ואז נדלק אור, כמו מעצמו. כמו גלאי נסתר שקלט אותך והפעיל את התאורה. מה שהיה מולך פתאום מופיע מאליו ואתה רואה אותו בברור. יש מאין. פלא. מתוך הלא כלום צמח דבר, כבש לו מקום ונפח. התחיל מנקודה קטנה וגדל והתרחב.

בדיוק כך אני מרגיש כשממלא אותי החיוך. אם אני פוגש פתאום תמונת ילדות או זכרון של עמר נוצר מן קשר עין דמיוני ונולד בי חיוך. כמו אור הולך החיוך ומתרחב וממלא אותי, מתפשט ומגיע לכל פינה. מתרחב ומרחיב. מרחיב את כל כולי לישות של אור וחום.

יש הרבה אגדות על מעשה כשפים העוצר את הזמן ומונע את ההזדקנות. המכושף שומר על עלומי נצח ללא פגע. אך לא לעולם. מגיע הרגע ובו הוא טועה את טעותו ומאבד את הכשוף המגן עליו. בו ברגע הוא משלם את חובו. בן רגע הופך עלם יפה תואר לזקן בן אלף שנה. בהילוך מהיר הוא משלים את כל מהלך ההתכווצות וההתפוררות האיטית מהן הצליח לחמוק. אז קורה הכל בהרף עין. הוא מתכווץ לפתע לתוך עצמו וכל ישותו ותוכו נעלמים. הכל נדחס לתוך נקודה כבדה וחשוכה.

בדיוק כך אני מרגיש כשהכל מתרוקן לפתע. כאשר מתוך זרימה של יום יום, מתוך מעשה והוויה של חיים, אני לפתע מביט לאותו המקום. אותו המקום שבו אני אומר לעצמי "זה לא יתכן", "זה לא יתכן". אותו הרגע שבו דמותו של עמר שנמצאת אצלי כל העת, שמסתדרת עם כל יתר פיסות הקיום נעלמת לפתע. אותו רגע שבו אני אומר לעצמי "הוא איננו" ומתכוון לזה במלא העצמה. בן רגע, מה שמלא אותי מתפוגג ונעלם, ואני הופך לקליפה חלולה, מתכווץ ומתקמט, נבלע אי שם לתוך גופי.

כמו נקודה מסתורית במרחב. אני מסתכל סביב, פעם לכאן ופעם לשם, חי ונושם בתוך סביבה, ובאותה הסביבה יש מן נקודה כזאת, כמו פתח סודי ובלתי נראה שפתאום ניצב מולי, אז, בדיוק בנקודה הזאת, במבט הזה, בכוון הזה, אני רואה דבר אחר שאיננו חלק מכל המציאות הזאת השלמה. יש מידה של מקריות בהתקלות בנקודה הזאת וגם מידה של בחירה. היא הולכת וקטנה בחלוף הזמן. הפתח הזה הפעור במציאות הולך ומתכווץ אבל הוא שם לתמיד וכשאני פוגש בו אני לפתע מתרוקן מעצמי.

כל הזמן מעברים, בין האור, החיוך המרחיב וממלא ובין הנקודה הזאת המרוקנת לפתע. לעיתים, דווקא האור הפתאומי המושך את תשומת הלב, המושך אותי לעברו כבה לפתע ומשאיר אותי בדיוק לנוכח אותה הנקודה. דווקא האור מביא אותי אליה. מתרחב ומתכווץ.

הסרט "היו זמנים באמריקה" מספר על קבוצת חברים הצומחים בשכונת פשע ועוקב אחריהם מימי ילדותם ועד זקנתם. יש סרטים הנחתמים בחזרה לרגע אחד מעצב. מכל מה שהיה נבחר רגע אחד המייצג את הכל. רוברט דה נירו מסיים את הסרט כאדם מבוגר שהגיע לסוף דרכו. בסיום מופיע קטע מצעירותו, עת נמלט על חייו והגיע למאורת אופיום. הוא שוכב שם, שואף מן המקטרת וצוחק, צוחק. התמונה קופאת והצחוק נשאר. מה שנשאר מסוף ימיו הוא הצחוק של אותו ערב. זאת התמונה איתה אתה יוצא מהסרט. חיים שלמים בתמונה אחת.

שאלתי את עצמי מה הוא אותו קטע מתמצת, מסכם, שבו הופכים חייו של עמר והזכרונות לתמונה אחת. ראיתי את עמר מחייך חיוך גדול. חיוך הולך וממלא אותו ועומד להפוך לצחוק. ואני רואה בעיני את החיוך ואף אני מחייך חיוך גדול והוא ממלא את כל ישותי כמו אור גדול. ואז האור כבה וחושך על פני.