אבא של עמר

המצבה של עמר היא בית לפרחים רבים.

בעונת הגשמים פורחים פרחי הבר. על פי סדר קדמון, כל אחד בתורו, הם עולים מן האדמה ומשלימים מחזור של לבלוב פריחה וקמילה. זה אחר זה באים הנרקיסים, הרקפות, הכלניות והנוריות וצבעוני אחד.

הקיץ הוא זמנם של צמחי התרבות. החד שנתיים, ששותלים לעונה אחת ודואגים להשקות,  ועוד אלה העוברים משנה לשנה. תלויים בחסדינו, הם גומלים לנו ביופי וצבע. וביניהם גם מספר צמחי פקעת המצטרפים דווקא לחגיגה החורפית.

באופן שקשה לי להסביר אך אינו מפתיע, כל אותם פרחי בר שבאו מן הטבע, ששורשיהם יונקים ממעיין קדמון ומשותף, שזכרונות להם מאדמת ההרים והגבעות, הם עבורי ישות המחוברת לעמר. הם המכירים את שפת המסתורין, ובאמצעותם אנו יכולים לשמור קשר.   ואילו בני התרבות, הם שומרים נאמנים הבאים ללוות ולקשט, אך הם מהות שבא מבחוץ. הם שם, אך לא משם. הם נבדלים זה מזה כמו אבלים ומנחמים. נמצאים באותו המקום, אך מייצגים מהות אחרת.

מזה ימים רבים אנו עוקבים צעד צעד אחר הפריחה המתבשרת של כמה פרחי פקעות. בעוד הרקפות הולכות ומתעייפות גדלים ומתרבים הניצנים של פרחי הפרזיה. תחילה ירקרקים ואט אט מרמזים על הצבעים הנסתרים בהם. וביניהם, עולה לאיטו, יחיד וממוקד, גדל ומתגבה כנער צומח, מופיע גבעול ובקצהו פקעת קטנה, מבטיחה צבעוני אדום.

לפני שבוע כבר ידענו – הוא קרוב מאד מאד, ואתמול הלכתי שמה. יער של פרזיות עתירות פרחים וצבע, ובינהן ניצב צבעוני יחיד, אדום, יפה, זקוף, נקי, שקט, מסוגר מעט, גאה ובטוח בעצמו.

השמחה הייתה גדולה. כאילו ראיתי קהל של אנשים פורחים ועמר ניצב בינהם. חייכתי אליו.

מדי פעם נופלות תקופות כאלה של התעסקות במחשב. במחשבים. אם פעם היינו מחליפים מחשב ישן בחדש הרי משלב מסוים התחלתי לשמור את הישנים. כך נוצרה בהדרגה רשת ביתית של ארבעה מחשבים וכולם דורשים טיפול וליטוף. מדי פעם נופלת תקופה כזאת ואז אני מתחיל ולכן ממשיך, וכל נגיעה קטנה יוצר תסבוכת גדולה, ובסופו של דבר אני מוצא את עצמי מעביר סופשבוע ועוד כמה לילות צמוד למחשב. והצמידות הזאת תמיד מעלה את עמר.

כל התעסקות עם המחשב, חוטים, כבלים, פירוק, הרכבה, קניה – זה תמיד עמר. זה הכל עמר. (לא בקניה. קניות הייתי עושה לבדי). הילד הגדול, המשתמש המתקדם, המתעניין ועוזר. ההתמקדות במחשבי הבית מיד מביאה אותי לשם ואותו לכאן. החזרה לכאורה בזמן משכיחה את העובדה שאז, כשעמר היה, היו בסה"כ שני מחשבים. רק שניים. וילדים היו שלושה.

אחת הפסגות של עמר בנבכי המחשב היה כרטיס המסך. אמנם, הוא היה חלק ממחשב שקנינו, לכולם, אבל כרטיס המסך היה מעל ומעבר. מתנת יום הולדת נחשקת (כך הסתבר לי כשעיינתי בפנקס רשימות קטן שנשאר במגרה של עמר). מתנה שהפכה אותו למלך המשחקים.  הכרטיס הזה, יחד עם המחשב שלו, היה הממלכה של עמר. פעמיים הספיק להפגע ופעמיים הצלתי אותו. מנסה לשמר את הסביבה. משמר את עמר הטבוע בה ועולה ממנה. ממש כמו אספני רכב עתיק אשר עושים הכל, משפצים, משיגים חלק תואם מסוף העולם, ובלבד שיצליחו לשמור את אותה מכונית עתיקה יפה ומתפקדת.

עכשיו, במסגרת השנויים והחיזוקים, החלפתי את אותו הכרטיס. מחוץ למחשב, הכרטיס הופך לגרוטאה. ממש כמו גוף שנותר ללא נשמה. אחזתי בו, עוד פריט שעזר לשמר משהו מעמר, והחזרתי אותו לקופסא, כמו לארון קבורה. גם הכרטיס האלקטרוני מבטא את צער הפרידה.  מצד שני, הכרטיס שהחליף אותו, אמנם תואם למחשב המיושן, אך משוכלל מעט יותר מזה שהוחלף. עמר חייב לשמוח בו.

המחשב הישן ההוא עדיין שומר על חזותו. החזות היא המקלדת והמסך ומה שמותקן ונראה לעין. והמסך, כמעט נגמר. כבר קרוב לסוף ימיו. כמעט אמר – די, אך חזר לעוד פרק. עוד מערכה בנסיון להקפיא מעט זמן אבוד.