לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אבא של עמר


דברים החולפים בליבו, מוחו, גופו ונשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17. .


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2007    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2007

לנגב את האבק


 

יש המון דברים שמזכירים לי משהו מעמר. בעצם כמעט הכל. יש דברים כאלה שאני נתקל בהם יום יום. כמו למשל השירים שאני שומע בדיסק שלי. אני שומע כל כך הרבה פעמים שהם הופכים עכשוויים. הם לא זורקים אותי אחורה. אני יכול לגעת בהם בלי להזרק לפינה כואבת. או למשל הישיבה בחדר של עמר, ליד המחשב. מעשה של יום יום. ויש דברים שקורים לעיתים רחוקות ולכן הם קודם כל מתקשרים לזכרונות. למשל, לראות פתאום תמונה לא מוכרת שלו אצל מישהו בבית. או סתם להריח את פריחת ההדרים.

 

רק אחרי הרבה חזרות, גם הם יהפכו לחוויה עכשווית. החוויות זקוקות למין תחזוקה שוטפת, לטיפול יומיומי. רק אז הן משתחררות מהכאב של הקשר לעבר.

 

הכאב מצטבר על כל דבר, כמו האבק בבית. את המקומות הגלויים, הנגישים, מנגבים כל הזמן, והם נשמרים נקיים. בכל מקום אחר מצטבר לו האבק. אז כשמזיזים את הכוננית, או מוציאים ספר מהמדף הגבוה, מגלים את האבק שמצטבר. ומה שלא נעשה, וכמה שלא ננקה, האבק לא יפסיק להצטבר ולכסות כל דבר. כמו העצב.

 

נכתב על ידי , 30/3/2007 19:43   בקטגוריות זכרונות  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-2/6/2007 00:15
 



LBA


 

זה האוסף המלא של השירים שערך תם  ערב הלוויה, עם קטע אחד שהוספתי.

רובם נאספו לכאן כי היו שירים שעמר אהב לשמוע.

כי היו מתאימים ליום פרידה.

לרובם מצאתי ועדיין אני מוצא הקשרים ומשמעויות חדשות.

את רובם מזדמן לי לשמוע לפתע ברדיו. אז אני עוצר לרגע וסופג.

 

 

  1. I Don’t want to Miss a thing – Aerosmith (1998)
  2. Yesterday – The Beatles (1965)
  3. Streets of London – Ralph McTell (1969)
  4. נוקטורנו מס 21 בדו מינור מאת שופן
  5. Lemon tree – Fools’s garden (1995)
  6. Boulevard of broken dreams – Greenday (2004)
  7. Don’t look back in anger - Oasis (1996)
  8. Wind of change – Scorpions (1990)
  9. 74-75 – The Connells (1993)

 

לאוסף הזה התווספו עוד שני קטעים שהשמענו בטקס.

 

שיר בלי מילים

קטע אחד ששמענו בלוויה, לא אני הכנתי. הביא אותו חברי אודי וביקש להשמיע אותו. בלוויה, כשכולנו עומדים ולשווא מחפשים מילים, הוא ביקש להשמיע "שיר ללא מילים". שיר בלי מילים, מס' 20, מאת מנדלסון. ה"לא מילים" האלה כל כך יפות, שהקטע הזה נכנס אלינו, ונשאר לתמיד. בבית. בלב. באוסף של עמר.

 

 

LBA

כשהמחשב בבית היה בן שנה ועמר בן שמונה ביקרתי באנגליה בנסיעת עבודה. באחד הימים נכנסתי לחנות, לחפש משחקי מחשב לילדים. מצאתי משחק והמוכר אישר לי שלא צריכים לדעת אנגלית כדי לשחק בו. קניתי. בבית, כשפתחנו הסתבר שאכן לא חייבים אנגלית. המשחק בצרפתית.

 

אבל גם באנגלית. העזרה שלי הייתה דרושה, וכך מצאנו את עצמנו שלושה שחקנים – אני, עמר ותם משחקים ומתקדמים יחד, כצוות. בפתיחה היה נדמה לי שמדובר בסתם משחק אלים ומיותר. אחר כך, התחלנו להתקדם ולהכנס למשחק. זה היה אחד המשחקים הכי כיפיים שישנם. גם, כמובן, כי הוא יצר עבור שלושתנו זכרונות ילדות ומשחק משותפים, נעימים ומשעשעים. וגם, כי הוא התגלה כמשחק מהנה, מלא הומור וחן. שיחקנו אותו עד לחגיגת הסיום שלו והרווחנו מכל רגע.

 

המשחק כמעט ולא היה מוכר בארץ. מי שהכיר אותו היה למעין שותף סוד. כך לא רק שנהנינו יחד, אלא חלקנו משהו שהוא גם סודי ופרטי.

LBA. Little Big Adventure. זה שמו.

 

כשהחלפנו מחשב הסתבר שהמשחק מיושן מדי ואי אפשר להתקין אותו על המחשב החדש. המשחק נגנז, יחד עם הזכרונות.

 

לפני כשנתיים, הסתבר שקיימת תוכנה המאפשרת להתקין ולהריץ את המשחק ההוא גם על מחשבים חדשים. תם גילה, הוריד והתקין. הפעם, גיא שיחק בהנאה. בעיקר שמח להצטרף לשותפי הסוד, אוהבי המשחק המיתולוגי. בבית שוב נשמעו המנגינות המלוות את המשחק. זה היה בקיץ האחרון של עמר. הקיץ שבו כמעט לא נפרד מהמחשב.

 

את טקס הלוויה התחלנו עם השיר הפותח של המשחק.

 

נכתב על ידי , 28/3/2007 10:10   בקטגוריות זכרונות, מנגינות, געגוע  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-28/3/2007 22:59
 



שנה מעוגלת


 

 

2007 לא נשמעת משהו מיוחד או עגול, אבל באופן אישי, היא יכולה להיות מאד עגולה להרבה אנשים, אפילו באותה משפחה. למשל אצלנו.

 

הנה, אני נהייתי בן חמישים.

וזה היה צפוי כבר מזמן.

ועוד, השנה אני ותמי נשואים עשרים שנה.

בעצם כל מי שמתחתן בגיל שלושים צפויים לו שני תאריכים עגולים באותה השנה.

וגיא חוגג השנה בר-מצווה.

גם את זה יכולתי לצפות כשנולד לי בן בהיותי בן שלושים ושבע.

תם, יהיה השנה בן שבע עשרה, וזה היה ידוע מזמן.

אבל זה שבשנה הזאת, הוא ישיג בגילו את אחיו הבכור, אי אפשר היה לשער.

ואצל עמר, בשנה הזאת, שום דבר מיוחד.

שום דבר אחר.

 

 

נכתב על ידי , 25/3/2007 20:24  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-28/3/2007 22:57
 



כמו לפני שנתיים


 

כמו לפני שנתיים, גם תם יצא לפולין.

כמו לפני שנתיים, ליווינו אותו להסעה באישון לילה.

כמו לפני שנתיים התרגשתי. כמו מי שמלווה את ילדו לגיוס. חשתי שזאת מעין חזרה גנראלית ליום הגיוס העתיד לבוא.

כמו לפני שנתיים, השאלתי לתם את מעיל הפוך העבה שלי.

כמו לפני שנתיים נפרדנו בנשיקה וחיבוק. רק שתם, היום הוא כמעט בגובה שלי, ולפני שנתיים, כשחיבקתי את עמר, יכולתי רק לטמון את ראשי בכתפו.

 

זכרון הנסיעה לפולין הוא אחד הזכרונות המרגשים מעמר. לא בגלל שעצם הנסיעה מרגש וחשוב. פשוט, זה היה המסע האחרון שלו. זהו אחד הזכרונות המאוחרים והברורים שלי. אחד הזכרונות האחרונים שאיננו זיכרון של יום חולין. זהו זיכרון של אירוע. רגעים של פרידה נחרתים היטב בזכרוננו. האירוע המרגש הבא היה הפרידה שלפני הניתוח.

 

נכתב על ידי , 24/3/2007 12:55   בקטגוריות זכרונות, חיים ומוות  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של עדה ב-25/3/2007 21:56
 



בית ריק


 

תם נסע עם משלחת הנוער לפולין לשמונה ימים.

גיא נסע לטיול שנתי להרי ירושלים לשלושה ימים.

נשארנו לבד בבית.

ניצלנו את החופש וקצת יצאנו לבלות ובערב חזרנו לבית ריק.

יש משהו עצוב בבית שמתרוקן מיושביו.

יש משהו עצוב בילדים שגדלים ויוצאים מהבית.

עצב מהול בהרבה שמחה, ותקווה, ואושר וסיפוק.

ילדים שעוזבים את הבית משאירים מאחוריהם תערובת של גאווה וגעגוע.

שלושה ימים בלי ילדים,

יום אחד בלי ילדים, וכבר מסתכלים קדימה, מחכים לשובם.

 

היה משהו בתחושה הזאת של חזרה לבית ריק שהדהד בתוכי והחזיר אותי ליום שחזרנו הביתה בלי עמר. גם כשאני חושב על עמר, בצד הגעגוע, אני מוצא גם גאווה.

אבל כשמסתכלים קדימה, אפילו הרחק מעבר לאופק, רואים רק את הריק.

אם אני רוצה להסתכל על עמר, אני חייב להסתכל רק קרוב קרוב. רק בלב פנימה.

 

נכתב על ידי , 21/3/2007 19:58   בקטגוריות געגוע  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-25/3/2007 20:19
 



האוסף הראשון


 

בערב הבית מתחיל להתמלא. הידיעה עושה את דרכה לעוד ועוד מכרים והם מתחילים להגיע. לא כמו ביקורים מתואמים ומתוזמנים כשזה הולך וזה בא. רק באים. עוד ועוד אנשים מגיעים, ממלאים את הבית. ככל שהם ממלאים, אתה הולך ומתרוקן. מאבד נפח ומהות. מתנדף. הופך להיות לא יותר מהמרווח שנשאר בין המון האנשים שסביבך.

 

בתוך כל זה, מתחילים לתכנן את הלוויה שתהיה למחרת. הרי אין לנו תכנית מוכנה מראש. חושבים מה נעשה ומה לא, מה נגיד, ומי ידבר, מי ינהל ומי יארגן, מי יטלפן ומי יביא. בתוך כל אלה, ידענו שנרצה שבלוויה של עמר תהיה מוסיקה.

 

תם, אח של עמר, הכין את אוסף. לא היה צריך להסביר איזה. שירים שיהיו מתאימים. שעמר אהב והכיר. הוספתי רק שני קטעים. האוסף הזה היה הבסיס לכל אוסף אחר שהרכבנו.

 

 

השיר הראשון באוסף, הפך בעבורנו לשיר של עמר. אי אפשר בלעדיו.

“I don’t want to miss a thing” של Aerosmith.

כתבתי עליו מעט כאן. 

 

השיר האחרון, הפך גם הוא לחלק מרכזי מכל זכרון של עמר. זהו 74-75 של ה- Connels. הוא נכנס לשם מהסיבה הישירה שאוהבים את השיר. הוא פשוט נפלא. אי אפשר לעמוד בפניו. תם ציטט את עמר שאמר לו שפעם הוא חשב שזה השיר הכי "מרגיע" שיש. רק לאחר שהתחברנו אליו כך ניסיתי לברר עליו מה שניתן. הלהקה, חבורה של "בחורים טובים" מצפון קרוליינה עם להיט אחד ענק. המילים, תמוהות לחלוטין ולא הצלחתי להבין אפילו במה מדובר.

 

אז ראיתי את הקליפ. על רקע השיר, תמונות של גברים ונשים. לסירוגין, אנשים מבוגרים, כבני ארבעים, ותמונות של בחורות בחורים צעירים. אותם אנשים. תמונות מחזור. מחזור 74-75.

 

זה המחזור שלי.

ב- 74 סיימתי י"ב.

ב-1974 מלאו לי שבע עשרה.

תמי הייתה בת שבע עשרה ב-1975.

עמר ב-2005.

 

עמר סיפר שחשב פעם ש 74-75 הוא השיר הכי "מרגיע" שיש.

עד ששמע את Streets of London.

זה היה השיר השלישי באוסף. כתבתי עליו כאן, בפוסט שנקרא מגירה אלקטרונית.

 

 

So how can you tell me, you're lonely
and say for you the sun won't shine?
Let me take you by the hand,
and lead you through the streets of
London
I'll show you something, to make you change your mind


 

 

 

נכתב על ידי , 17/3/2007 02:14   בקטגוריות מנגינות  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-18/3/2007 20:27
 



שבע בום


 

השירים מתוך אוספי המוסיקה בפסקול שלנו נופלים לחמש קטגוריות: 'גלגל"ץ', 'סיקסטיס ואולדיס', 'קלאסי' ו'עבריים'. הקבוצה החמישית היא כמובן 'שונות'.

 

הגרעין הקשה הוא מה שאני קורא לו גלגל"ץ. אלה שירים יחסית חדשים, ילידי שנות התשעים. שירים שליוו את עמר מראשית ילדותו ונטמעו בו. נטמעו לא רק בו. את אותה התקופה אני ספגתי מהרדיו, בעיקר במקום העבודה. עשור אני עובד באותה החברה, והתקופה כולה מתחברת לשם.

 

רציתי לכתוב על גלגל"ץ. ניסיתי להזכר בימי גלגל"ץ בעבודה. התחנה באיזור בעלת קליטה גרועה, ובכל פעם שעברתי חדר, הייתי לסירוגין מצליח או לא מצליח לקלוט. ניסיתי להיזכר בכל החדרים שעברתי. בממוצע החלפתי חדר בכל שנה. עברתי בזכרוני חדר אחר חדר, נזכר במיקום, בנוף מהחלון, בשותפים לחדר, במוסיקה. חדר חדר עברתי, והנה הגעתי לחדר אחד, ובלי שום אזהרה חטפתי. בלי הכנה, בלי להבין למה, ברגע שנגעתי בחדר חטפתי בום בבטן. כאילו נגעתי בזכרון מחושמל. רק שניה אחר כך, מגיעה ההבנה, מתבהרת המשמעות. רק הרבה אחר כך, מתבהר לי שאפילו כתבתי על החדר ההוא בעבר.

 

בחדר ההוא אגב לא קלטו גלגל"ץ.

 

***

 

כמו מי שצועד לתומו, ובלי לשים לב נתקל בעמוד. לכאורה אי אפשר לחטוף מכה במהירות האיטית של ההליכה. אנחנו יודעים שאפשר לספוג מכות הרבה יותר חזקות. ההבדל הוא המוכנות. כשאתה מצפה למכה, אתה מוכן, אתה מתכווץ, אתה מצליח לספוג. כשאתה מופתע, יכולה מכה חלשה לחדור את כל מערכי ההגנה.

 

כמו התמונות. בזמנו ריכזתי את כל התמונות הדיגיטליות בהן מופיע עמר. כולן, בלי יוצאת מן הכלל. הדפסתי אותן וסידרתי באלבום. כולן יושבות יחד במחשב ולפעמים אני מעיין בהן. חלק מהן העברתי לאתר של עמר. שם אני מעיין לעיתים קרובות יותר. בכל פעם שאני שם ממריאים בי עצב וגעגוע. אפשר אפילו לומר שאני מזמין אותם. מתגעגע לגעגוע.

 

השבוע חיפשתי לגיא תמונות לעבודת השרשים שלו. עברתי במחשב על אוספי התמונות. הפעם, היו אלה האוספים המלאים, עם התמונות של כולם. שם, ביניהן, פגשתי את התמונות של עמר. אלה שאני רואה תמיד. אבל ההקשר היה מפתיע. פתאום הקשר רחב יותר, של כל המשפחה וכל הזכרונות, לא רק אלו של לעמר. התמונות האלה קפצו להקשרן במפתיע. לא הייתי מוכן. בום.

 

 

נכתב על ידי , 14/3/2007 21:19   בקטגוריות מנגינות, געגוע  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-17/3/2007 02:19
 



עד סוף הקטע


 

לפני שנה בדיוק, חלפה חצי שנה. החברים של עמר ביקשו להיפגש ולציין את היום. אני ערכתי סרט. אספתי את החומר המצולם שהיה לנו, והוא לא היה רב. בערך מגיל שמונה ועד גיל חמש עשרה. לפני כן, לא הייתה לנו מצלמה. אחרי, עמר כבר לא הצטלם.

 

בשנים הראשונות, כשמתלהבים מהמצלמה, לוקחים אותה לכל מקום ומצלמים קצת - בטיולים, בבית או סתם. אחר כך מתעייפים, ומוציאים אותה מהארון רק בימי הולדת וחגיגות בבית הספר. לבסוף היא הופכת משחק לילדים, והם מצלמים כל מיני סרטים ועלילות שהם ממציאים.

 

כמו שכבות זכרון המכסות זו על זו, כך הקלטות מצלמות ובה בעת מוחקות. את מה שהעתקנו בזמנו לקלטות גדולות, הצלחנו לשמור. את החמרים המאוחרים יותר כבר לא הורדנו, וכך הם פינו את מקומם לחומר אחר, ורק שאריות מציצות פה בשם בין קטע לקטע. כך למשל, נמחקו רב הצילומים מבר המצווה של עמר. כאן אפשר לשמוע קטע מהברכה של אמא, שם כמה אורחים וזהו. לא נורא. במקומם יש סרטים מאוחרים שצילמו הילדים.

 

הפתעה נעימה הייתה לי כשהסתבר שפעם צילמתי את עמר מנגן בפסנתר, ואני לא זכרתי. החלק הפחות נעים היה שנותרו ממנה רק עשר השניות האחרונות, והשאירו המון טעם של עוד. כמו כל הסרט.

 

מכל החומר, ערכתי סרט קצר, כעשרים וחמש דקות, וכאמור הוא נפסק אי שם, בגיל חמש עשרה. בהמשכו, הוספתי מצגת של צילומי סטילס רגילים מכל השנים וגם מהזמן האחרון. ברקע רציתי את אותו קטע פסנתר קטוע.

 

לא ידעתי איך נקרא הקטע. חיפשתי והורדתי כל קטע פסנתר של באך שמצאתי. הוא היה שם. מינואט בסול, ועוד קטע מקסים שעמר אהב לנגן, פרלוד ב- דו מאז'ור (על כל פנים, כך הם נקראים במקום משם הורדתי).

 

הסרט, שכולו קטעים מצחיקים התחלף למצגת תמונות. התמונות הדוממות התחלפו לצלילי הפרלוד, והמשיכו כל עוד נמשכה המנגינה. המנגינה חוזרת על עצמה, משתנה ובודקת, מתעגלת וחוזרת, ונדמה שלא תגמר לעולם. ונדמה שהתמונות ימשיכו לדבר, יחד אתה. אך היא מגיעה לסיומה, והתו האחרון, הבלתי נמנע, נשמע ודועך לאיטו.

 

הרצון הזה, שלא יגמר לעולם, נמשך לתמונה אחת אחרונה. תמונה שצולמה בבוקר האחרון של עמר. תמונה אחת. מבט רציני, ושמץ של חיוך. עמר מתבונן בעיני, וברקע אותו מינואט, מתנגן מעצמו. עוד שתי דקות של פרידה, ושקט. המסך יורד.

 

אני זוכר את הצחוקים של כולם במהלך הקטעים בסרט. ועוד יותר זוכר את השקט שנשאר באוויר בסופו.

 

 

שבוע ויותר עמלתי על הכנתו, והכרתי אותו בעל פה, ומאז אותה פעם לא צפיתי בו.

 

לפני כשבוע, חיפשתי משהו בנבכי המחשב, ובמקרה הגעתי לאותם קטעי מוסיקה. לא זכרתי את שמם, והשמעתי את כולם. כשניגנתי את אותם השניים, הציפו אותי עצב גדול וגעגוע. כמו ברגע זה.

 

 

 

נכתב על ידי , 11/3/2007 23:10   בקטגוריות מצלמה, מנגינות, געגוע  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-13/3/2007 18:13
 



בגידה באולימפוס


 

 

המצלמה הקודמת שלי הייתה אולימפוס. גם זאת של עמר. עכשיו, ככל שאני בודק ומברר, זאת הולכת להיות קנון. לא אולימפוס.

 

כמה שזה טפשי, אני מרגיש אי נעימות גדולה. אני בוגד באולימפוס.

 

כאילו יש כאן הפניית גב למה שהיה, והתחלה חדשה. בגידה בעבר. בגידה בעמר. אולי משהו דומה להרגשה של אלמן שמתחתן בשנית. לא נעים לי מאולימפוס.

 

אני יודע שזה לא הגיוני. זה מגיע מכל מיני הרגלים ותחושות של מוסר. מהאנשה של כל דבר. אני יודע שזה הכל בראש שלי.

 

כמה מהדברים שאני עושה היום עם עמר – השיחות, הדאגות, ההבטחות – מגיעים מאותו המקום? מאותה הרגשה?

 

 

***

 

 

מאז שכתבתי את הקטע הזה קרו שני דברים.

אחד - קניתי מצלמה חדשה, של קנון.

שניים - שמעתי שממש עכשיו יצאה אולימפוס עם דגם חדש, והוא ממש מצוין.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 9/3/2007 09:56   בקטגוריות מצלמה  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-11/3/2007 23:33
 



מגהפיקסל


 

אני מחפש כעת מצלמה חדשה. דיגיטלית. כל חודש יוצאים דגמים חדשים, מנסים להדיח את הקודמים. מוסיפים עוד חידושים והמצאות שלא באמת צריך. כך טוענים כל המומחים.

 

למשל הרזולוציה. כל הזמן מגדילים את הרזולוציה ומוסיפים עוד פיקסלים. המצלמות הנמכרות היום בנות ששה ושבעה מיליוני פיקסלים ויותר מזה. פיקסל לכל אזרח. המצלמה הישנה שלי הייתה של 2.1 מגהפיקסל. של עמר 1.3 מגהפיקסל. משך כל שנים צילמתי ושמרתי במחשב, ורק לפני שנתיים, אחרי הטיול לאיטליה, הדפסתי על נייר. יצאו תמונות מעולות.

 

המומחים טענו שכדי להדפיס תמונה בגודל רגיל מספיקה אפילו רזולוציה של 1.3 מגהפיקסל, והם צדקו. רזולוציה גבוהה צריכים רק אם מתכוונים להדפיס הגדלה ענקית. פוסטר. תביאו 3, 4, 5 מגהפיקסל. מי מדפיס פוסטרים?

 

אלא שהסתבר שיש עוד שימוש לרזולוציה גבוהה. אם למשל צילמת תמונה, בחצר, או בשדה הפתוח, ורואים בה נוף, ואנשים וילדים. ואתה מסתכל בתמונה, ומתרכז בילד אחד. מסתכל בו ולא רואה שום דבר מסביב. אם אתה רוצה להגדיל את התמונה, כדי לראות את אותו הילד בצורה ברורה. לראות את הפרטים. את העיניים, הגבות, השפתיים. לראות כל שערה, כאילו שאתה ניצב לידו. כדי לראות את אלו אתה צריך רזולוציה גבוהה. עכשיו אני יודע.

 

למצלמה החדשה תהיה רזולוציה גבוהה. פשוט, זה מה שיש. המצלמות שמייצרים היום הן כאלה, וזה מה שאקנה. את הילד ההוא שבתמונות ההן כבר לא אוכל לצלם ולהגדיל. כמו תרופה חדשה שממציאים היום והיא כבר לא תציל את מי שאחר את המועד. הרזולוציה כבר לא תעזור. פשוט, זה מה שיש היום, וזה מה שאקנה.

 


 

 

 


 

נכתב על ידי , 7/3/2007 08:51   בקטגוריות מצלמה, געגוע  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-7/3/2007 17:33
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי: 

בן: 68




24,610
הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , פילוסופיית חיים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבא של עמר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבא של עמר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)