אבא של עמר

כל ישותך, כל חלקיק בישותך, הכל כגוף אחד, מתחבר, ופורץ החוצה, בנקודה די מדויקת, קרוב למרכז החזה. ומשם, כמו חבל דק שמושך אותך, הרחק הרחק ממך, בדיוק כדי להתחבר למישהו. מישהו שאתה מאד רוצה להתחבר אליו והוא רחוק מאוד. כשהרגשתי את ההרגשה הזאת הכל כך מדויקת, חשבתי לעצמי שהמונח באנגלית הוא הרבה יותר מלא ונכון. הוא מגדיר בדיוק מה שהרגשתי. כל ישותי הופכת לחבל דק אחד, והוא ארוך עד אינסוף.

ביום השנה הראשון יצרנו את האוסף האחרון. אחר כך, משך כל השנה הוא נסע איתי לכל מקום. הדיסק ישב אצלי באוטו ונגן שוב ושוב את השירים של עמר.

ביום השנה השני השתמשנו באותו אוסף. ביום ההוא הוצאתי אותו מהאוטו. אחר כך הוא נשאר בבית. בנסיעות שמעתי דברים אחרים. בעיקר רדיו, ואחר כך ז'אק ברל.

עם הזמן הבחנתי איך הזכרונות הולכים וחומקים ממני והכל הולך ומתרחק. מדי פעם, כשהרדיו בחר להשמיע את אחד השירים של עמר, הכל התחבר והתעורר בעצמה. החלטתי להחזיר את הדיסק לאוטו. ביום בו ציינו חצי שנה החלפתי את הדיסק.

חצי שנה בדיוק נסעתי בלעדיו. הדבר המדהים היה המרחק שבזמן. ידעתי שמדובר בחצי שנה אך בעיני נראתה כעידן ועידנים. אלמלא הייתי סופר את הימים הייתי מנחש שעברו שנים אחדות. גם יום ההולדת שלי נראה רחוק הרבה מעל לחודש.

כשהייתי בגן חלפתי לראשונה בתוך החופש הגדול. אני זוכר שהייתי בטוח שהוא נמשך שנה שלמה. במושגי הזמן של הגיל ההוא אין פלא בדבר. בגיל ארבע, שנה אחת היא רבע חיים. שנה היא נצח ואין תימה שהחופש הגדול מתארך לכדי שנה. ככל שחלפו השנים והלכתי והתבגרתי התקצרו הזמנים ושנה אחר שנה חלפו כהרף עין. לכן מאד הפליא אותי איך הזמן שב לפתע והתארך. יום הפך לחודש, וחודש לשנה, עונה לתקופת חיים ושנה היא נצח.

הזמן מתארך כמו היקום המתפשט. המרחק מפה לשם נשאר קילומטר. רק הקילומטר גדל והתארך מאד. הוא היה חייב להתמתח כך, הזמן. אותה השנה צריכה להכיל יותר, עוד ימים, ימי זכרון. כל יום הוא יום זכרון, ומיום למשנהו עוברת שנה. הזמן חייב לספק אוויר לנשימה בין יום ליום. שנתיים וחצי הן נצח והדבר אינו מפליא כלל וכלל.

הנה, יעקב אחר עבד ברחל שבע שנים, והיו בעיניו כימים אחדים. ואני, ימים אחדים נראים בעיני כשנה. ואין זאת אלא שאנו נוסעים בכוון מנוגד ברכבת.

הצהרה ראשונה: אני צופה ב"השרדות" ונהנה.

הצהרה שניה: אני לא מסתיר זאת.

כאן אפשר להכנס לדיונים ארוכים על טלוויזיה, תרבות, זבל, ריאליטי, ערכים, התחת של מרינה, ספורט, בושות, תחרות ומה לא? אבל רציתי לדבר על דבר אחר.

אני פונה כאן למי שצופה ומכיר את הסדרה. נכון לשעת הכתיבה נותרו ארבעה – מרינה, נעמה, משה ודן. יעל הודחה בפרק האחרון. מי שעקב אחר פרקי הסדרה והתפעל מהרצינות של מושיק או התחרותיות של ליה כבר התרגל לכך שהם לא משתתפים יותר בתחרות. התרגל לפרצופם החדש כמושבעים רחוצים ומטופחים המופיעם לרגע בסוף כל פרק ומזכירים את נוכחותם. ומה עם המודחים הקודמים? מישהו זוכר אותם? מולי? ויקה? אלכס? כן, אם מזכירים אותם ודאי שזוכרים. אבל הם מחוץ למשחק. מזמן. לא רואים ולא שומעים אותם ולא מדברים עליהם. ויש את המודחים הראשונים. אז עדיין לא צפיתי בסדרה ואני אפילו לא בטוח בשמות. מאיה? טינה? עומר? הם עזבו את המשחק בשלבים הכי מוקדמים. הם לא לוקחים חלק בסדרה המתמשכת. הם לא שייכים לתחרויות, לצ'ופרים, להתלבטויות, להדחות, לסכויים. לא לוקחים חלק ולא משאירים חותם. נדחקים מתוך החוויה הקולקטיבית של המשחק המתמשך. הם יצאו מוקדם מדי. המשחק ממשיך בלעדיהם, והם לא שם. נפרדים בהתרגשות וזהו. הלכו ולא ישובו עוד. והמשחק בקושי התחיל. מה עוד יכול לתאר את החיים האלה בצורה כל כך ברורה ומיידית?

וישנו אי המתים. כמה שהשם מדויק והולם. כל השחקנים, אלה השורדים וממשיכים במשחק, משוכנעים שזהו - מי שהודח ועזב לא יוכל לשוב. כך גם המודחים עצמם. למרבה פליאתם הם מגיעים לעולם הבא. שם אפשר להיות ולהמשיך ולהמשיך ואולי אף לחזור. תמיד מופתעים למצוא שם את נעם. תמיד נעם מקבל את פניו המופתעות של המת החדש. והשורדים, החיים, אינם יודעים דבר מכל אלה, ואינם יכולים לדעת. איזה רעיון נשגב. יש חיים לאחר המוות. יש תקווה לחזור. האם אי המתים הוא תאור של העולם הבא? ואם כן, למה יש מקום רק לאחד?

לא פעם התלבטתי בדבר הזה. מה לעשות עם דברים אחרים שיש לי לאמר? דברים שלא ממש שייכים לבלוג הזה? האם להציג אותם כאן מכיוון שזה הבלוג שלי? אז זהו, שזה לא בדיוק הבלוג שלי. הרי אם אני לעצמי לא הייתה נכתבת כאן מילה אחת מכל מה שנכתב. זה הבלוג של אבא של עמר. זה הבלוג של עמר. אם יש קודש ויש חול (ואם יש קודש - יש חול) אני מבקש להבדיל ביניהם. לשמור את הדברים כאן כפינה של שקט. ושקט יש בו קדושה. החלטתי אם כן לא לערב ביניהם ואת הדברים האחרים לקחת למקום אחר. פתחתי בלוג חדש.

אחד הדברים המיוחדים לבלוג הזה כאן הוא היותו חשוף ופתוח. השמות, התמונות, הנפשות הפועלות והנעדרות, כולן כאן. זה אני יעקב - אבא של עמר. הפתיחות הזאת מוותרת על אחד היתרונות הגדולים של הכתיבה ברשת - מסכת האנונימיות. הפרדה מוחלטת בין האני שכאן וזה ששם. אלף החברים שבאו להפרד מעמר לא ידעו אפילו את שמו. מאחורי המסכה אתה יכול להרשות לעצמך הרבה יותר. אתה יכול להיות כל מה שאתה לא בחייך האחרים. לעיתים רחוקות, עושים הכותבים צעד ויוצאים מארון האלמוניות. אני מדבר כאן על מהלך הפוך - להכנס לארון בבלוג חדש ולא מוכר.

אבל דווקא ממי שנמצא כאן, קורא, משתתף ומתחבר, דווקא ממנו למנוע את הדברים? לא שהדברים הם זכות כל כך גדולה שבידי להעניק או למנוע, אבל לא לשתף אתכם משול בעיני לשקר. בפרט, אינני רוצה לדבר אל אותם האנשים בשני כובעים שונים. לאחר שאמרתי כל זאת לא אוסיף דבר. אז כשתראו את הדברים בבלוג הזה תדעו שאני כתבתי אותם.

לפני זמן מה הגיע דואר. האוסף הרגיל, חשבונות לתשלום, דפים מהבנק, חשבוניות וכאלה. רק מבט שלישי מבחין במשהו מוזר – התאריך. המכתבים הם מחודש יולי 2005. הדואר מבטיח ומקיים ובסופו של דבר הביא את המכתב. כנראה שק דואר ישן שהלך לאיבוד והתגלה לפתע. וכך, היום אני מקבל אות מקיץ 2005. הימים האחרונים והטובים של עמר. להפתעתי המכתבים לא עושים לי דבר. לא ממש מרגשים או מעציבים וזה דבר די נדיר.

אני זוכר, מכתב שקיבלתי בקיץ 2006. דו"ח חניה. הדו"ח נשלח כמעט שנה לאחר העבירה אבל אני זוכר בדיוק את המקרה. בחופש הגדול, קיץ 2005, הייתי עם גיא בטכנודע. הצעתי לכולם והוא היחיד שרצה להצטרף. והדו"ח הזה שהגיע מיד בנה גשר בזמן אל אותו יום, ואל הווית החופש הגדול. הגשר מחבר בין החופש של קיץ 2005 וזה ב 2006 וביניהם פעורה תהום עמוקה וחשוכה. אני זוכר היטב את הדו"ח הזה שהגיע בדואר, כי בהפניה שלו שנה אחת אחורה, הוא הפתיע והיה עבורי הגשר הגדול הראשון שנמתח על התהום הזאת. גשר נמתח על התהום אבל לא מגשר ולא מאפשר לעבור על פניה.

ולפני ימים אחדים חיפשתי (באינטרנט, אלא איפה?) המלצות על מסעדה אחת והתגלגלתי לטור של ביקורת מסעדות. התחלתי בקריאה של בלוי קולינארי מהנה ואז הצצתי כדי לבדוק את התאריך, כי כשמחפשים ברשת אפשר להתקל בחומר ישן מדי. הביקורת היתה מסוף ספטמבר 2005. הבלוי המהנה שמתואר שם מתרחש ממש באותם ימים בהם רק התחלתי לנסות לעכל מה שקרה. הגשר הזה התמוטט אל התהום ומיד הפסקתי לקרוא.

הנה מצאתי אימייל ישן בעבודה המודיע על יום כיף מתוכנן. סוף שבוע באכזיב, 10-11 בספטמבר 2004. זכרתי את הארוע, אבל עכשיו אני יודע גם את התאריך המדויק. עכשיו אני יודע כי כשבילינו שם בחוף, נותרה בדיוק שנה אחת לחיים כמו שהכרנו עד אז. גשר מדוד ומדויק בדיוק מצמרר.

אז איך זה שאותם מכתבים מפתיעים שנחתו ישר מקיץ 2005 לא השאירו עלי שום רושם? אני חושב שהתשובה טמונה  ברגש. דף חשבון מהבנק, מכרטיס האשראי, חשבונית מחברת הכבלים, אין בהם לא כלום. לא מתקשרים לשום משמעות, לשום זכרון, לשום רגש. סתם. באים משום מקום והולכים לשום מקום ואין להם שום משמעות. הכל ענין של משמעות.

לא מזמן החלפנו את השידה עליה מונחת הטלוויזיה. השידה הקודמת היתה שידה רחבה עם שש מגירות גדולות. כל המגירות היו מלאות בקלטות וידאו שכבר הרבה שנים לא צפה בהן איש. פעם אחת כשעמר היה בן אחת עשרה או שתיים עשרה הוא ישב ושיחק בחדר הטלוויזיה. הוא נשכב בגבו על השטיח ורגליו נשענות על השידה. אט אט התחיל פותח את המגרות. ברגליו פתח מגירה אחת. אחר כך עוד אחת ועוד אחת, עד שהגיע לאחרונה. כשכל המגרות היו פתוחות הטה משקלן את כל השידה והיא החלה נוטה לעברו. אך נטתה החליקו המגירות החוצה וגם הטלוויזיה איבדה את שווי משקלה ונפלה. קפצנו ממקומנו לקול רעש מבהיל ורצנו לחדר. לעינינו נגלתה ערימה של מגירות וקלטות, עליהן מכשיר טלוויזיה ומתחת לכל הערימה שוכב עמר. הוא כל כך הופתע שאף לא עלה בדעתו לבכות. לטלוויזיה לא קרה דבר. ולכולנו היה סיפור מצחיק איך עמר ניצל בנס מתאונה מטופשת ואיך המזל היה לצידו ואיזה מזל שאז היתה לנו טלוויזיה 21 אינטש.

עכשיו החלפנו את השידה והעברנו את כל התכולה לשידה החדשה. נפתחו מגירות ששנים לא היו בשימוש. קלטות ילדים עם סרטים מצוירים ושירים, סתם קלטות שהקלטנו ושמרנו והן מרכזות את ההיסטוריה הטלוויזיונית שלנו. סרטים וסדרות שאהבנו, זהו זה ממלחמת המפרץ. אחר כך עידן ההורדות. סרטים שהורדנו וצרבנו. בעצם, שעמר הוריד וצרב, עבורו ועבורנו. ועוד קצת חפצים מפה ומשם. פתק שנשאר ממשחק משימות שארגנו הילדים. סרטים מטקס סיום ביצפר. סיכום מסע לפולין. היה בכל הדברים שפע עמר.

כשאתה נוגע ומתיחס לחפץ כלשהו הוא יכול להעלות בך זכרונות ולעורר רגשות. אלא ששימוש חוזר באותו החפץ שוחק את הזכרונות ומקלף אותם ממנו. בהדרגה הוא הולך והופך לחפץ רגיל. כאילו יש בו מנה קצובה, מעין אבקת קסמים, והיא הולכת ומתפזרת ואובדת ומתפוגגת ככל שאתה הולך ומשתמש. ואותן המגירות היו מלאות באותה אבקת קסמים של חפצים שאיש לא הזיז ולא נגע בהם והזכרונות שבקרבם נותרו ללא שימוש. בעטיפת חיינו, בבית ובחדרים, כשהזכרונות הולכים ונשחקים ומתבלים היתה כאן תגלית מפתיעה. כמו שטר כסף מקופל שאנו מוצאים בכיס המעיל שאופסן בארון בסוף החורף שעבר. בתוך המגירות של השידה הישנה מצאתי שפע עמר.

השידה החדשה יפה. רהיט עתיק ומיוחד עשויה מעץ בעבודת אמן. יש לה אופי ויש בה עבר וזכרונות אבל הם לא שלנו. היא מתאימה וטובה אבל היא נכנסת לנעלים מאד אישיות. היא עוד תצטרך להוכיח את עצמה. כמו אמא חדשה, זאת שידה חורגת.

הייתי בראשית שירותי הצבאי. שמעתי חברים מדברים על הצגה שביקרו בה. הצגה של שחקן יחיד שגם עובר בין הצופים, מביט בעינם ושואל שאלות מביכות. החוויה היתה מסקרנת אך מרתיעה. לא רציתי  לעמוד מול מי שיורה שאלות מביכות בטון מאשים.

לאחר שהשתחררתי ההצגה עדיין רצה, אבל לא הלכתי.

כשסיימתי ללמוד ההצגה עדיין רצה, אבל לא הלכתי.

התחתנתי ונולדו לי ילדים וההצגה עדיין רצה, אבל לא הלכתי,

עברתי דירות ומקומות עבודה וההצגה עדיין רצה, אבל לא הלכתי.

כשקברתי ילד, ההצגה עדיין רצה, אבל אני כבר לא הלכתי להצגות.

אם מחפשים ברשת פרטים על ההצגה, כתוב שהיא רצה כבר 29 שנה, אבל זה לא מדויק. זה כמו לצטט מישהו שאמר פעם "השעה חמש ושמונה דקות". פעם זה היה נכון, אבל זמן רב עבר מאז. בילדותי קראתי על המחזה "מלכודת העכברים" אשר מוצג ברציפות כבר שנים רבות. הוא עדיין מוצג, ברציפות, מאז 1952. אלא שתופעה כזאת מזינה את עצמה, כלומר, תייר המבקר בלונדון ירוץ לראות את אותו פלא המתקיים כבר למעלה מחמישים שנה, ותיירים תמיד יהיו. מובן אם כן שצוות המבצעים כבר מזמן התחלף ורק ההצגה היא שנשארת וכבר עולה השאלה מה היא הנצחיות ומה היא אותה מהות המתחלפת או נשארת. אבל כאן מדובר בהצגת יחיד. אותו שחקן עומד על הבמה ונושא אותה על כתפיו. איזה תופעת טבע מדהימה. כאן אין מחליף ואין יורש - המבצע המסוים והיחיד הוא חלק בלתי נפרד ומרכזי מהיצירה. אי אפשר ללכת להופעה של ז'אק ברל בלי ז'אק ברל. וכאן מדובר באותו שיר עצמו המושר בכל ערב מחדש.

ככל שחלפו השנים חשבתי לבקר בהצגה ולו רק כדי לא להחמיץ את השותפות לאותה תופעה וככל שחלפו עוד שנים הפכה התופעה עוד יותר יחודית. בליל שישי הגיעה ההצגה לחיפה והלכתי לראות.

כשקוראים בתיאורים על ההצגה מוזכרים הצופים היושבים ליד שולחנות, והשחקן עובר ביניהם ואיתם. אין מחיצות. אין מרחק. אין חשכה. לבן מול לבן בעיניים, וכל קמט בפנים וריס וצפורן. ושם, היכן שהיינו, גם שולחנות לא היו. על הרצפה ישבנו או שכבנו. בגובה הזה, המבט בעיניים קצת יותר נח. ובגילי, במצבי, השאלות כבר פחות נוקבות ומאיימות, וכבר מזמן אינני עוטה את המסכה שאמורה להקרע והמפגש קרוב ומהנה. מה שהיה פעם מהפכני ושובר מוסכמות כבר מתקבל בטבעיות מפויסת.

גם אני מסתכל על הפרצופים בקהל. פרצוף מתורגם לגיל. גיל מתורגם להיסטוריה. חלק מהצופים מן הסתם ראו את ההצגה כבר בגלגול הראשון או יכלו לראותה ובאו הערב להשלים חוב ישן. חלק אחר עדיין לא נולדו. איזה תחושה מוזרה לחזות במופע כזה כאשר אתה יודע שהוא קודם לך עצמך.

"הנפילה", על פי אלבר קאמי. תרגום, עבוד וביצוע – ניקו ניתאי. הבכורה – 8 במרץ, 1975.

העלילה נודדת בין רחובות פאריז והגשרים על הסיין ובין אמסטרדם, הבארים התעלות והנמל. רק נכנסנו למועדון הקטן, ובאופן מפתיע, או לא, כדי להכנס לאווירה הנה מתנגנים ברקע שיריו של אחד, ז'אק ברל, ואחר גם במהלך ההצגה, כחלק ממנה. ואת זה אף אחד לא גילה לי אף פעם וגם לא כתבו על זה בשום מקום, אבל מה יכול להיות יותר צרפתי?

אז הנה, בעקבותיו של ז'אק ברל, מצאתי את עצמי בפאריז. שוב ושוב שמעתי את התקליט, מקשיב היטב לכל הגייה שאינני מבין, ומעולם לא נשמעה בעיני הצרפתית יפה כל כך. השפה האהובה עלי היא בכלל איטלקית. הרחק הרחק לפני המקום השני. בעצם אין מקום שני. איטלקית וזהו. פעם, ברומא, שוחחתי עם בחורה איטלקיה והיא שחה לי שבעיניה השפה היפה ביותר היא הצרפתית. היה זה משפט מדהים. מעולם לא היה העשב של השכן ירוק יותר. אותה בחורה טעתה כמובן לחלוטין. בכל זאת, הצרפתית של הזמר הבלגי ששר על הנמל באמסטרדם היתה כל כך יפה. הסוד פשוט. היא היתה מתובלת באהבה. כך, האהבה שמהדהדת בשיר, או נכון יותר – בשירה, הדהדה בי ויצרה בתוכי תמהיל של צרפתית ואהבה. מתוך אותה אווירה מצאתי את עצמי חווה את הביקור בפאריז, ולמרות שהיו כמה כאלה, כל רוחי הייתה באחרון, ולא בגלל שהקודמים התרחשו לפני שנים רבות מדי. האחרון, הוא זה שהיה צרוב רגשית והוא זה שהתאים לאהבה.

הביקור ההוא היה טיול משפחתי וזכרונות משפחתיים נוגעים בי לעומק. כל דבר שמלווה את עמר ואת שיירי הזכרונות מעלה חיוך, ועצב ואהבה גדולים. וממש לא משנה ולא חשוב שבטיול הזה בפאריז עמר בכלל לא היה. כשהיינו בטיול הזה בפאריז – עמר בכלל לא היה ומשום כך היה אתנו כל העת. כך, הזכרונות מפאריז הם זכרונות מעמר, זכרונות שלי עם עמר וזכרונות של המשפחה עם עמר. והוא בכלל לא היה שם.

ליום הולדתי שחל לא מזמן קיבלתי ספרים מספר אבל עדיין לא התפניתי אליהם כי היו אחרים שחיכו או נדחפו בתור. בעת ההיא קראתי את "תעלוליה של ילדה רעה" של מריו ורגס יוסה. גיבור הספר הוא מתרגם במקצועו והעלילה נודדת יחד איתו למקומות שונים בעולם. הוא מספר על אהבתו המטורפת לאישה בלתי מושגת הבאה והולכת על פני כמה עשורים ואני מנוע מלספר יותר.

כך כתוב בגב הספר:

"ריקרדו המופנם והשקט, שעובד כמתורגמן ושכל שאיפותיו מסתכמות ברצונו לחיות בפאריס, מתמסר כולו לאשליה שביום מן הימים תשיב לו הילדה הרעה אהבה, והוא תמיד מחכה לה: מחכה לה אף שאינו מכיר אותה באמת, מחכה לה אף שהיא נישאת לגברים אחרים, מחכה לה אף שהוא יודע שאין לו כל סיכוי."

באותם ימים קפץ עלי ז'אק ברל ונזכרתי שיש לי בבית תקליט משלו. שמתי את התקליט, ושקעתי אל הספה הנוחה לקרוא בספר. והנה, דווקא באותה שעה התגלגלה העלילה לפאריז של ראשית שנות השישים. גיבורי הספר מטיילים ברחובות, יושבים בבתי קפה והולכים להופעות וכך כמעט פגשנו בברל בזמן אמת.

בעודי נסחף בהתלהבות מברל כמו ילד שגילה צעצוע חדש ישן, חיפשתי מה עוד נכתב אודותיו. גיליתי שנכתב עליו ספר בעברית. הסופר רן יגיל שלמד להעריץ את ברל עד כדי שלמד צרפתית רק כדי להבין את שיריו, כתב לו ביוגרפיה מאד מיוחדת. הספר ששמו "ז'אק" יצא לפני כעשור אך אזל מזמן מהחנויות וכבר אי אפשר להשיגו.

בינתיים, מצאתי ארגז ספרים ישנים והחלטתי להפטר ממנו. כך הגעתי לאתר המתמחה בקניה ומכירה של ספרים משומשים. פרסמתי אותם באתר ולתומי גם בדקתי שמא הספר ז'אק נמצא שם. וראה זה פלא, הוא היה. מישהו הציע אותו למכירה, אלא שמסתבר שאותה מודעה הייתה כבר ישנה מאד. מאד. בכל זאת החלטתי לנסות וכך קניתי את הספר, חמש שנים לאחר שהוצע למכירה.

את הסיפור, המסופר כמונולוג, פותח ברל בילדות, עוד לפני שנולד. הוא מספר על אחיו המתים. אלמלא הם, הוא כלל לא היה בא לעולם.

"שם, בחום המחליא של קונגו, נולדו להם שני ילדים, תאומים, פייר ונלי. הם מתו שבועות אחדים אחרי שנולדו מטיפוס או מאיזו מחלה אחרת, השד יודע. בבית כמעט לא דיברו על זה, אבל עד היום כשאני עוצם את העיניים שלי בלילה, לא תמיד, אבל לעיתים קרובות, הם מופיעים. שתי גופות קטנות של תינוקות, זכר ונקבה בתוך החום הגדול של קונגו."

בלילה נרדמתי לרגע על הספה, וכשהתעוררתי הייתה השעה שתיים. כעת כבר הייתי ערני למדי, ומכיוון שבינתיים סיימתי את הספר הקודם נדחף הספר החדש בלי תור, ממלמל "אני רק שמונים עמודים" ונכנס איתי למיטה. קראתי בקלילות ובארבע כבר סיימתי וחזרתי לישון.

הוא מספר שם כי הופיע בישראל ב- 1964, בקולנוע תל-אביב. אני זוכר את הקולנוע, ברחוב פינסקר, האולם עם הכי הרבה מקומות ישיבה. היום, הייתי מאד שמח ללכת לראות אותו, אבל זה לא אפשרי. ההופעה ההיא בתל-אביב זה הכי קרוב שאני יכול. אני לא יכול לפגוש אותו בזמן, אז לפחות במקום. אחר כך הוא ממשיך לשיחה לילית, במלון בתל-אביב. בשלוש לפנות בוקר הוא מתבשר כי חברו הטוב גוסס ממחלת הסרטן. אנחנו הקוראים כבר יודעים כי גם הוא חולה. הוא עדיין לא. אני קורא בשלוש לפנות בוקר וחושב – זה הכי קרוב שיש.

הספר הבא נדחף לתור הישר מאותה ערמה שביקשתי להפטר ממנה. אחד החובות שאנו נוטלים על עצמנו אך תמיד דוחים לשנה הבאה הוא לקרוא סוף סוף את הקלאסיקה שמשום מה לא הספקנו. כך התחלתי קורא את "הזר" של קאמי. תירגם את זה יפה, מצרפתית, אהרון אמיר. המתרגם, שנפטר השבוע - בעודי קורא את הספר, התגורר בפאריז בסוף שנות החמישים. כמה ימים אחר כך אני לפתע שומע את ברל ברדיו. אני עוצר הכל ומקשיב. תמיד אני מעדיף להאזין לרדיו מאשר לתקליט. השיר מסתיים ומסתבר שהוא הושמע לבקשתו של אהרון אמיר אשר עם מותו הובא לשידור ראיון ישן עמו. זאת הייתה הדרך שלו להזכר בימיו בפאריז.

הנה סיימתי, ואני יכול להתפנות לערימת הספרים מיום ההולדת. אחד מהם הוא "רשמים של התגלות" של אריאל הירשפלד. יש לי עניין מיוחד בספר הזה ובאופן בו נכתב.

"שישים יום אחר מות אשתו, בתיה גור, התחיל אריאל הירשפלד לכתוב את הדפים שהפכו לבסוף לספרו האישי ביותר. 'רישומים של התגלות' מעלים מתוך האבל רגעי חיים מרוכזים, התגלויות של אימה, אהבה, אובדן ולידה, ומתוכן עולה התמודדות עם הבלתי ניתן לביטוי שעוטף את הכל - עם המוות."

למרות שעדיין לא קראתי נחשפתי לקטעים ממנו בקריאה מוקדמת.

הספר פותח בילדות. עוד לפני הילדות.

"חיי לא היו חיים אלא רק דומים לחיים. לא הייתה זו תחושה של רגע או חוויה של דיכאון אלא תחושה מתמדת שהחלה בימי הילדות וכבר בתקופת הנעורים הפכה לידיעה ולא היה ממנה מוצא."

"אני יודע בדיוק את מקורה. מקורה הוא בהולדתי להורי חמש שנים אחרי מותו-נפילתו של אחי עזרא במלחמת השחרור, והוא בן שמונה-עשרה."

"הבנתי שאני לא הייתי נולד אלמלא הוא מת."

הפרק השני, מחשוף, הוא המבוא לסיפור האהבה של חייו.

"בפגישה הראשונה של הסמינר על הנושא "המוות בסיפורי חז"ל" של הפרופסור יונה פרנקל באוניברסיטה העברית פגשתי לראשונה את אהובתי. זה היה לפני עשרים ושבע שנים."

"אהובתי הייתה אז אשת איש, ובאותם ימים ממש היא הייתה בחודש הראשון להריונה השני, ועוד שנים רבות אחר-כך היא הייתה אישתו של איש אחר"

אני די בטוח שהם גם היו בפאריז, אבל זה היה מאוחר יותר וז'אק ברל כבר לא היה בין החיים.

יש לי חבר דמיוני.

אתם יודעים. רק אני רואה אותו, ומי שנמצא לידי בכלל לא יודע. הוא איתי בכל מקום למרות שבדרך כלל הוא רק יושב לידי בשקט, לא להפריע. אני יודע בדיוק איך הוא נראה, לפרטי הפרטים. מה גובהו, מראה גופו ופניו, עיניו, שפתיו, אזניו, כפות ידיו ורגליו. אני יודע מה הוא אוהב ומה הוא שונא, למרות שהוא אף פעם לא מספר לי דבר. כשאנחנו לבדנו אני מדבר אליו, מספר לו מה קורה. בדרך כלל רק לילדים יש חבר דמיוני, אז אני שואל את עצמי אם אני בר מזל. אני חושב שלא.

יש לי חבר דמיוני. קוראים לו עמר. פעם הוא היה הבן שלי.