אבא של עמר

"הפסנתרן" סרט טוב. חזק. מרגש וגם עטור במוסיקה טובה של שופן. הוא יצא בשנת 2002 וראיתי אותו כשנה אחר כך, בדי.וי.די, אצל חברים.

עכשיו ראיתי אותו שוב, בכבלים. הפעם הוא מרגש יותר. זה בגללי. בגלל הרגישות שלי. אני חשוף יותר. אני השתניתי. ככה זה כשניצבים על שפתו של בור העצב.

והמוסיקה, כולה שופן, גם היא יפה ועצובה. לקראת סוף הסרט, אחרי שהמלחמה נגמרה, הוא מנגן קטע יפהפה. הנוקטורנו מס 20 בדו דיאז מינור. הוא מנגן, ונזכר ודמעות עולות בעיניו. ואני מסתכל, ומקשיב ודמעות גם בעיני. והדמעות שלי באות ממקום אחר. ואנחנו נפגשים.

מרגע שחדלו דברים להתחדש, זה הקטע שבו אנו פותחים את האזכרה השנתית. קצת מוזר לי לחשוב שהוא כמעט בן מאתיים שנה.

בכל פעם, החיים כאילו עולים על מוקש, או נופלים לבור. התרחשות רגילה מחליקה על פני השטח ובמפתיע דורכת על פיו של בור זכרון ונופלת לתוכו. פצצה קטנה של כאב ממתינה שם ומתפוצצת במפתיע. כלומר לא ממש מפתיע. כלומר, זה תמיד צפוי וזה תמיד יקרה, אבל אף פעם אינך באמת מוכן, ואין דרך להתגונן. ובאמת, גם אינך רוצה. יש סוג של נחמה בנפילה לבורות האלה.

הרבה אחרי חצות, פונה מזרחה לכביש 70. נוסע לבדי, לאסוף את הילד. הכביש ריק למדי ואני נוסע מהר למדי. לא קשה לחזור לפעם הקודמת. מבחוץ זה נראה כמעט אותו הדבר.

לבד במכונית, בלילה, מהבית לכביש 70 - זה לא קורה לעיתים קרובות. הפעם הקודמת, לפני שלוש וחצי שנים. טלפון לילי ודהירה מטורפת, וכל הדרך אני לוחש לעצמי – "שיחיה, רק שיחיה". ועלי חשבתי, שלא אגיע באיחור. שיהיה את מי לראות.  גם אז היה ליל חמישי.

הספקתי. הוא חיכה עוד יום.

ואם אני נוסע לבדי בלילה בכביש 70, מה כבר יש לי לעשות חוץ מלזכור?

אני קורא בלוגים. כותב וגם קורא. מדי פעם פוגש כותבים חדשים. מעיף מבט, ואם מעניין נכנס פנימה למבט נוסף. אחד הדברים הראשונים שאני עושה בבלוג חדש שנראה לי מעניין הוא להכנס לארכיון. אותה פינה בצד ששומרת את כל ההיסטוריה של הבלוג, חודש בחודשו. לחיצה אחת ונפרש ציר הזמן שבו קיים הבלוג הזה. יש לא מעט בלוגים ותיקים שמתקיימים כבר ארבע שנים ויותר. בבלוגים האלה רואים את שנת 2005. אני מחפש את ספטמבר. אם הוא נמצא, אני נכנס לשם, ספטמבר 2005. אז אני מחפש את הימים. מחפש את הפוסטים מהשבוע השני של ספטמבר. שביעי, שמיני, תשיעי, עשירי, אחד עשר בספטמבר. שנים עשר, שלושה עשר. עוד מעט לכאן או לכאן. מה נכתב בבלוג בימים ההם? מה עשה בעל הבלוג? מה חשב? מה הרגיש? מה עבר עליו? היכן הוא היה ברגע שזה קרה?

יש לכולנו תאריכים מכוננים. רגע היסטורי שחזינו וחווינו. רגע שכולם מכירים, וכל אחד מסמן לעצמו וזוכר – איפה הייתי ומה עשיתי באותו הרגע. איפה הייתי בלילה בו נרצח רבין? מה עשיתי כאשר נפלו התאומים? כך נשזרים החיים הפרטיים בהסטוריה הציבורית. אחר כך אנחנו חולקים ביננו את החוויה. מספרים זה לזה את הסיפור הפרטי הקטן של אותו רגע משותף.

הרגע המכונן שלי הוא אותו רגע, או ימים, בהם עמר היה איתנו ופתאום אבד. ואיפה הייתם אתם באותו הרגע? גם אם לא ידעתם דבר, אני רוצה לדעת. קשה להבין שהעולם המשיך כרגיל מבלי לשים לב. מה עבר על כל אחד? אני נכנס לכל בלוג כזה, לשבוע השני בחודש ספטמבר, וקורא. בדרך כלל אין שום דבר מיוחד. לפעמים אני מוצא כך הפתעות מרגשות. אין להן שום משמעות, אבל אותי הן מרגשות.